נחמיה-פרק-5

ביאורים

  • וַתְְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְְְשֵׁיהֶם גְְּדוֹלָה אֶל, על אודות אֲחֵיהֶם הַיְְּהוּדִים.

  • וְְיֵשׁ מהצועקים אֲשֶׁר אֹמְְרִים: בָּנֵינוּ וּבְְְנֹתֵינוּ אֲנַחְְְנוּ, שלנו הנם רַבִּים. פירוש חלופי: את ילדינו אנחנו מגדלים, וְְנִקְְְחָה דָגָן וְְנֹאכְְלָה וְְנִחְְְיֶה. עלינו להאכיל את משפחתנו. או: את ילדינו אנחנו מוסרים לנושים בעד ריבית שנתחייבנו בה כדי שיהיה לנו מזון .

  • וְְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְְרִים: שְְׂדֹתֵינוּ וּכְְְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְְְנוּ עֹרְְבִים, נותנים בעירבון, וְְנִקְְְחָה, ונקנה דָגָן בָּרָעָב.

  • וְְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְְרִים: לָוִינוּ כֶסֶף לְְמִדַּת, כדי לשלם מס קרקע של הַמֶּלֶךְְְ, ולשם כך משכַּנּוּ את שְְׂדֹתֵינוּ וּכְְְרָמֵינוּ.

  • וְְעַתָּה כִּבְְְשַׂר אַחֵינוּ כן בְְּשָׂרֵנוּ, כִּבְְְנֵיהֶם כן בָּנֵינוּ, וְְהִנֵּה אף על פי שכולנו, העשירים והעניים, שווים בעצם, אֲנַחְְְנוּ כֹבְְשִׁים, משעבדים אֶת־בָּנֵינוּ וְְאֶת־בְְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְְיֵשׁ מִבְְּנֹתֵינוּ נִכְְְבָּשׁוֹת כשפחות, וְְאֵין לְְאֵל יָדֵנוּ, אין בכוחנו לעשות דבר, וּשְְְׂדֹתֵנוּ וּכְְְרָמֵינוּ ניתנים לַאֲחֵרִים. העשירים הלוו כסף לעניים וניצלו את החובות כדי להשתמש ברכושם של הלוֹוים ולשעבד גם את ילדיהם.

  • וַיִּחַר לִי מְְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְְְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְְאֵת הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה.

  • וַיִּמָּלֵךְְְ לִבִּי עָלַי. הרהרתי בדבר, וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְְאֶת־הַסְְּגָנִים, התווכחתי עם בעלי השררה והמעמד העשירים, וָאֹמְְרָה לָהֶם: מַשָּׁא, תביעת חוב אִישׁ־בְְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים. כיצד אתם נוהגים כנושים כלפי אחיכם ודוחקים אותם?! וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְְהִלָּה גְְדוֹלָה. הקהלתי סביבם אנשים רבים. נחמיה נשא נאום חמור בפני הקהל.

  • וָאֹמְְרָה לָהֶם: הלוא כשהיינו בגולה אֲנַחְְְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְְּהוּדִים הַנִּמְְְכָּרִים לַגּוֹיִם, שחררנו את אחינו השבויים מידי הגויים כְְּדֵי בָנוּ, כפי יכולתנו, וְְהנה גַם־אַתֶּם תִּמְְְכְְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְְנִמְְְכְְּרוּ־לָנוּ?! עכשיו אתם משעבדים את אחיכם היהודים שאתנו כאן כדי שניאלץ לשחרר גם אותם?! וַיַּחֲרִישׁוּ, הם שתקו וְְלֹא מָצְְאוּ דָּבָר מה לענות.

  • וָאֹמַר: לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים, הֲלוֹא בְְּיִרְְְאַת אֱלֹהֵינוּ ראוי ש תֵּלֵכוּ, תנהגו. האם אינכם יראים מֵחמת חֶרְְְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְְבֵינוּ, בראותם אותנו מעבידים את אחינו שלנו?!

  • והרי לא רק אתם בעלי חובות, גַם־אֲנִי, אַחַי וּנְְְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְְדָגָן. גם אנחנו הלווינו להם כסף; הבה נַעַזְְְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׁא הַזֶּה, נבטל כולנו את החובות הללו.

  • הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְְּהַיּוֹם את שְְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְְְמֵיהֶם, מטעי זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, ואת מְְְאַת הַכֶּסֶף, הכסף הרב וְְהַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְְהַיִּצְְְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם.

  • וַיֹּאמְְרוּ השומעים שהזדעזעו מדבריו הנוקבים : נָשִׁיב מה שיש בידינו, וּמֵהֶם לֹא נְְבַקֵּשׁ עוד לפרוע את חובותיהם. כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר.וָאֶקְְְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים, וָאַשְְְׁבִּיעֵם – את הציבור, באמצעות הכהנים לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

  • גַּם את חָָצְְְנִי, כנף בגדי נָעַרְְְתִּי, ניערתי כמעשה סמלי, עד שהכול נפל ממנו, וָאֹמְְרָה: כָּכָה יְְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת־כָָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יָקִים, יקיים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, מעושרו, וְְכָכָה יִהְְְיֶה נָעוּר וָרֵק. הוא יאבד את כל נכסיו ויישאר מטולטל ומרוקן. וַיֹּאמְְרוּ כָָל־הַקָּהָל על השבועה: אָמֵן! וַיְְְהַלְְלוּ אֶת־ה'. למרות הקושי הם הסכימו לוותר לעניים על חובותיהם, ושיבחו את ה' על ההזדמנות לאפשר למסכנים לחיות בכבוד. וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה.בזמן כתיבת הספר נחמיה מוסיף הערה:

  • גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר־צִוָּה, מינה אוֹתִי לִהְְְיוֹת פֶּחָם, הפחה שלהם בְְּאֶרֶץ יְְהוּדָה, מִשְְּׁנַת עֶשְְְׂרִים וְְעַד שְְׁנַת שְְׁלֹשִׁים וּשְְְׁתַּיִם לְְאַרְְְתַּחְְְשַׁסְְְתְְְּא הַמֶּלֶךְְְ שָׁנִים שְְׁתֵּים עֶשְְְׂרֵה, אֲנִי וְְאַחַי, חברי שבאו אתי, את לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְְְתִּי. אף על פי שהגיעו לי תשלומים שונים ומזונות בהיותי המושל מטעם המלך, לא לקחתי דבר.

  • וְְאילו הַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־לְְפָנַי הִכְְְבִּידוּ עַל־הָעָם, וַיִּקְְְחוּ מֵהֶם מסים בְְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר גביית כֶּסֶף־שְְׁקָלִים אַרְְְבָּעִים. גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְְטוּ עַל־הָעָם. הם ניצלו את כוחם והכבידו על התושבים, ולעומת זאת אֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְְּנֵי יִרְְְאַת אֱלֹהִים. ייתכן שהצהרתו של נחמיה לא הייתה מכובדת, אבל הוא אדם ישיר מאוד.

  • וְְגַם, אף בִּמְְְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְְְתִּי, וְְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ, וְְכָָל־נְְעָרַי קְְבוּצִים, מרוכזים שָׁם עַל־הַמְְּלָאכָה. אף שהבאתי עמי כסף ובידי כוח שלטוני, אני ונערַי לא קנינו דבר, וכל עשייתנו הוקדשה לציבור.

  • וְְהַיְְּהוּדִים, בני יהודה שסביבי וְְהַסְְּגָנִים, פקידי המלך הם מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, ומבני העם הַבָּאִים אֵלֵינוּ לעזור לנו שהגיעו מִן, ממקום מושבם של הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־סְְבִיבֹתֵינוּ, כולם היו עַל־שֻׁלְְְחָנִי.

  • וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה בעבורם אצלי לְְיוֹם אֶחָד: שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ־בְְּרֻרוֹת, מובחרות וְְצִפֳֳּרִים, עופות נַעֲשׂוּ, הוכנו לִי, וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים, בכל עשרה ימים הייתי משקה אותם בְְּכָָל־יַיִן לְְהַרְְְבֵּה, לרוב, וְְעִם כל זֶה את לֶחֶם הַפֶּחָה, מס מזונות לבית המגיע לפחה, לֹא בִקַּשְְְׁתִּי כִּי־כָבְְדָה הָעֲבֹדָה עַל־הָעָם הַזֶּה.

  • זָָכְְְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עַל־הָעָם הַזֶּה.

פסוקים

  1. ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל־אחיהם היהודים
  2. ויש אשר אמרים בנינו ובנתינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה
  3. ויש אשר אמרים שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב
  4. ויש אשר אמרים לוינו כסף למדת המלך שדתינו וכרמינו
  5. ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את־בנינו ואת־בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידנו ושדתינו וכרמינו לאחרים
  6. ויחר לי מאד כאשר שמעתי את־זעקתם ואת הדברים האלה
  7. וימלך לבי עלי ואריבה את־החרים ואת־הסגנים ואמרה להם משא איש־באחיו אתם נשאים [נשים] ואתן עליהם קהלה גדולה
  8. ואמרה להם אנחנו קנינו את־אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו וגם־אתם תמכרו את־אחיכם ונמכרו־לנו ויחרישו ולא מצאו דבר
  9. ויאמר [ואומר] לא־טוב הדבר אשר־אתם עשים הלוא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו
  10. וגם־אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן נעזבה־נא את־המשא הזה
  11. השיבו נא להם כהיום שדתיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן התירוש והיצהר אשר אתם נשים בהם
  12. ויאמרו נשיב ומהם לא נבקש כן נעשה כאשר אתה אומר ואקרא את־הכהנים ואשביעם לעשות כדבר הזה
  13. גם־חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את־כל־האיש אשר לא־יקים את־הדבר הזה מביתו ומיגיעו וככה יהיה נעור ורק ויאמרו כל־הקהל אמן ויהללו את־יהוה ויעש העם כדבר הזה
  14. גם מיום אשר־צוה אתי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך שנים שתים עשרה אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי
  15. והפחות הראשנים אשר־לפני הכבידו על־העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף־שקלים ארבעים גם נעריהם שלטו על־העם ואני לא־עשיתי כן מפני יראת אלהים
  16. וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי ושדה לא קנינו וכל־נערי קבוצים שם על־המלאכה
  17. והיהודים והסגנים מאה וחמשים איש והבאים אלינו מן־הגוים אשר־סביבתינו על־שלחני
  18. ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צאן שש־בררות וצפרים נעשו־לי ובין עשרת ימים בכל־יין להרבה ועם־זה לחם הפחה לא בקשתי כי־כבדה העבדה על־העם הזה
  19. זכרה־לי אלהי לטובה כל אשר־עשיתי על־העם הזה

פסוקים מנוקד

  1. וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים׃
  2. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה׃
  3. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב׃
  4. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ׃
  5. וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים׃
  6. וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
  7. וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נשאים [נֹשִׁים] וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה׃
  8. וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם־אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ־לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר׃
  9. ויאמר [וָאוֹמַר] לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ׃
  10. וְגַם־אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׁא הַזֶּה׃
  11. הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם׃
  12. וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה׃
  13. גַּם־חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת־יְהוָה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה׃
  14. גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר־צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי׃
  15. וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל־הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף־שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל־הָעָם וַאֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים׃
  16. וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל־נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל־הַמְּלָאכָה׃
  17. וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵינוּ עַל־שֻׁלְחָנִי׃
  18. וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ־בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ־לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל־יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם־זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי־כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל־הָעָם הַזֶּה׃
  19. זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עַל־הָעָם הַזֶּה׃

מקומות

  • יהודה

    חבל ארץ הררי המשתרע בין אזור בית אל בצפון לבקעת באר שבע בדרום.