בראשית-פרק-45

ביאורים

• וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק מלגלות את עצמו לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו משום שלא רצה לבייש את אחיו בגילוי סיפור מכירתו בנוכחות משרתיו ושומרי ראשו שעמדו סביבו – וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ זר אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

• וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי. יוסף כבר נתן את קולו בבכי בעבר, אך כאן יכול היה לבכות בקול לפניהם, ולא היה צריך לצאת מן החדר כדי לבכות. וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. אף על פי שהמצרים יצאו לחדר אחר או יצאו מן הבית, עלה באוזניהם שֶׁמע בכיו.

• וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. ומיד שאל – הַעוֹד אָבִי חָי? שאלה זו תמוהה, שהרי כבר סיפרו לו שאביו חי. ייתכן שקריאה זו לא נבעה משיקול דעת אלא עלתה מתוך ההתרגשות שאחזה בו ברגע הדחוס הזה, בייחוד לאור מלותיו האחרונות של יהודה אליו. מאחר שעם אחיו לא היו לו יחסי קרבה ואהבה, ואילו את אביו אהב, עלתה בו עתה מתוך פרץ רגשותיו שוב השאלה לשלומו – והפעם סוף סוף בכינוי השייכות המייחסו אליו – אָבִי. לחלופין אפשר לנעוץ את שאלתו בחשד שהתעורר אצלו שמא אביו כבר נפטר, ואחיו בדו את הסיפור עליו כדי לאשש את טענותיהם וכדי לעורר את חמלתו. עתה חזר יוסף על השאלה, משום שרצה להתיר את הספק שהטריד אותו. וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. יוסף ידע את האמת לכל אורך הדרך, אבל את האחים אחזו זעזוע, תדהמה ופחד. עד כה נחשב יוסף הבן שנעלם. ייתכן שחלמו שביום מן הימים ימצאוהו כעבד במקום כלשהו, ואולי אפילו ישחררוהו, והנה הוא התגלה לפניהם בתור האדם הגדול שגורלם נתון בידיו.

• וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ בשקט. עדיין לא פצו פיותיהם בדיבור. וַיֹּאמֶר שוב : אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם. בפעם הזאת תפקידן של המלים הללו כבר לא היה גילוי זהותו. כאן יוסף מדגיש שהוא אחיהם. אמנם אני זוכר אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה,

• וְאולם עַתָּה, לאחר מעשה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, ואל תכעסו על עצמכם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. נסו לראות את העניין מכיוון אחר. במקום להתייחס אל המכירה כהפקרָתי, ראו את מה שהשתלשל ממנה. הודות למעשה זה אני יכול עכשיו לתמוך בקיום המשפחה.

• כִּי זֶה כבר שְׁנָתַיִם שורר הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, בהתאם לחלום פרעה.

• וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, כדי שתשרדו באמצעות התמיכה שאעניק לכם, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה, להצלה גְּדֹלָה.

• וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים, ואתם לא הייתם אלא האמצעים לשליחות הגדולה. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב, לפטרון, לממונה על הממלכה כולה לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

• מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: “שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, ועכשיו – רְדָה אֵלַי למצרים , אַל תַּעֲמֹד, אל תשתהה.

• וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן שבגבולה המזרחי של מצרים, בקרבת ארץ כנען, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

• וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם. יבוליה של ארץ מצרים בטוחים יותר משל ארץ כנען, אך גם אם היבול לא יספיק לך, אני אדאג לספק לך את צרכיך שם, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ. שמא תאבד את כל הונך ממכירת רכושך, אם תצטרך להמשיך לקנות אוכל ממצרים, אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ״.

• וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, שאני מדבר בלשונכם. הרי קודם לכן יוסף דיבר מצרית, והתקשורת עמם התנהלה דרך מתורגמן. כאן השווה יוסף בין בנימין, אחיו גם מאם, שבוודאי לא השתתף בהתנכלות אליו, לבין שאר האחים, ובכך ניסה להרגיע את אחיו:

• וְהִגַּדְתֶּם, סַפרו לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם לגבי יכולתי כשליט, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

• וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו – סוף סוף התאפשר לו הדבר – וַיֵּבְךְּ, מהתרגשות מן המפגש עם בן אמו, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. אפשר שבתור האח הקטן, היה בנימין כרוך אחרי יוסף.

• וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם. יוסף התקיף והשליט נטה גם להתרגש מהר. את זעזועם של האחים מהידיעה שאדוני הארץ הוא יוסף, החליף החשש מפני נקמתו בהם, חשש שכאמור לא פג אף שנים רבות מאוחר יותר. מתוך האשמה שקיננה בהם, ידעו כי אם יעניש אותם יוסף – הצדק יהיה אִתו. וְרק אַחֲרֵי כֵן, לאחר ששמעו את דבריו ואת בכיו ועמדו נוכח התרגשותו וקרבתו אליהם, נרגעו מתדהמתם ומפחדיהם, ואז דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

• וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. אנשי החצר, שנשלחו אל מחוץ לחדר, יכלו לשמוע ממנו את בכייתו של יוסף. מן הסתם היו שהציצו והקשיבו דרך החלון או כיוצא בזה. כך נודע להם לֵאמֹר: בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף. אף על פי שלא הבינו את לשונם, קלטו את עיקר ההתרחשות. וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, שהרי עד כה ראו פרעה ושאר המצרים ביוסף עבד, והניחו כי מן הסתם בא ממשפחת עבדים. למרות כשרונו והצלחתו היה משום ביזיון למצרים שעבד מושל בהם. והנה עתה מתאשרים דבריו של יוסף כי מוצאו במשפחה מכובדת, וכי היה בן חורין בתחילתו.

• וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ: “זֹאת עֲשׂוּ״. פרעה הציע הצעה דומה להצעתו של יוסף, בין שחשב על כך מדעתו, ובין ששמע כבר את רעיונו של יוסף והסכים עמו. “טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם, בהמותיכם, וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן,

• וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם מכנען וְאֶת בני בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי. שבו תחת חסותי במצרים, וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. בתור אחי יוסף ומשפחתו, תיהנו מכל ההטבות שאני יכול להעניק למשתייכים לחצר המלוכה״.

• וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, שלא היו מצויות בכנען והיו מוכרות רק בתרבות מפותחת יותר מתרבות הרועים שבה חייתה משפחת יעקב, לְטַפְּכֶם, לילדיכם וְלִנְשֵׁיכֶם, כדי שלא יצטרכו להתייסר בדרכם למצרים. הגברים ירכבו כמובן על בהמות רכיבה. וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם.

• וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם. אל תחששו לחפציכם בדרככם, או לאלו שאתם נאלצים להשאיר בבית. אל תאטו את מסעכם מפני שיקולי איבוד רכוש, כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא. אל תחששו מהוצאות הדרך ומנזקיה, שכן כל צורכיכם יסופקו על חשבוני.

• וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בני יעקב התכוננו לשוב לביתם. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פקודתו של פַרְעֹה, וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. על העגלות ועל בהמות המשא יוכלו לקחת אוכל רב יותר וגם דברים נוספים:

• לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, כל אחד מהם קיבל חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת, בגדים המחליפים את בגדיהם הקבועים, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף – מתנה מיוחדת לאחיו האהוב, וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת.

• וּלְאָבִיו שָׁלַח מתנה כְּזֹאת, כדלהלן : עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם, בגדים, כלים או מיני מאכלים מעובדים וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. בנסיעתם הרכובה השתדלו האחים למעט באכילה ולהגיע ליעדם מהר ככל האפשר. לעומת זאת, מסעה של המשפחה על אביה הזקן, נשיה, ילדיה וכל רכושה יימשך זמן רב. שיירה אטית זו תהיה זקוקה למזון רב עבור ימי המסע.

• וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו לביתם, וַיֵּלֵכוּ. בנסיעתם יחדיו לאחר החווייה המרעישה שחוו הם עלולים להאשים זה את זה במכירת יוסף. שמותיהם של ראובן ושל יהודה הוזכרו כמי שחסו עליו במידה מסוימת וניסו למתן או לעכב את המתתו, אך לא ברור מי מהאחים דחף אל מכירתו. כנראה עד כה חשו שהמכירה נעשתה על דעת כולם. עכשיו, כשהתברר שיוסף חי ומעמדו חזק משלהם, הדרך עלולה להיות ההזדמנות לליבון מה שאירע בעבר. משום כך הזהירם יוסף וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ, תתקוטטו בַּדָּרֶךְ. במשך שנים רבות התאבל יעקב על בנו שלא כמת רגיל, המשתכח מן הלב לאחר זמן. יעקב מיאן להתנחם כל השנים, אולי מפני זיק סמוי של תקווה שמא לא מת. איננו יודעים עד כמה השפיע האבל על כוחות נפשו וגופו ואם השפיע על תפקודו. מדבריו בהמשך עולה כי הזדקנותו היתה קשה מהזדקנותם של אבותיו.

• וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

• וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. קשה לדעת אם שטחו בפני אביהם את כל פרטי ההתרחשות, או שהעדיפו להעלים את חלקם בעניין. לא ידוע אם עד סוף חייו נודע ליעקב מה באמת אירע ליוסף. וַיָּפָג לִבּוֹ. לבו חדל לפעום, אולי התעלף מחמת הזעזוע, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם, משום שנפשו לא היתה מוכנה לחדשות מרעישות אלו. לחלופין, ייתכן שלא האמין לדברי בניו, משום שחשד שהם בודים את הסיפור מלבם לשם מילוי אינטרס עצמי כלשהו.

• וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם בפרוטרוט. וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ. במראה העגלות המצריות, שהיה להן בדרך כלל תפקיד צבאי, ולא בקלות יוּצאו ממצרים, היה כדי לאושש את סיפורם. וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם מעלפונו, כשהשתכנע שאכן מדובר בסיפור אמתי. הידיעה שיוסף חי לא רק הפתיעה אותו, אלא החייתה אותו.

• וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל התמורה בחייו של יעקב מתבטאת גם בהחלפת שמו. שוב כונָּה ישראל, השם שניתן לו כששרה עם אלוקים : רַב, די לי ש עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי. איני זקוק עוד לדבר. אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.