נחמיה-פרק-13

ביאורים

• בַּיּוֹם הַהוּא, באחד הימים נִקְְְרָא בְְּסֵפֶר תורת מֹשֶׁה בְְּאָָזְְְנֵי הָעָם, וְְנִמְְְצָא כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְְְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם,

• כִּי לֹא קִדְְּמוּ העמונים והמואבים אֶת־בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם בדרכם מהמדבר, וַיִּשְְְׂכֹּר מואב עָלָיו – על ישראל אֶת־בִּלְְְעָם לְְקַלְְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְְְ אֱלֹהֵינוּ את הַקְְּלָלָה לִבְְְרָכָה.

• וַיְְְהִי כְְּשָָׁמְְְעָם אֶת הנקרא מ הַתּוֹרָה, וַיַּבְְְדִּילוּ כָָל־עֵרֶב, תערובת נכרים שמוצאם מעמון ומואב מִיִּשְְְׂרָאֵל.

• וְְלִפְְְנֵי מִזֶּה, וקודם לכן אֶלְְְיָשִׁיב הַכֹּהֵן היה נָתוּן כממונה בְְּלִשְְְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ, והוא קָרוֹב, ידיד לְְטוֹבִיָּה העמוני שהיה מצָּרי יהודה.

• וַיַּעַשׂ אלישיב לוֹ – לטוביה לִשְְְׁכָּה גְְדוֹלָה במתחם בית המקדש, וְְשָׁם הָיוּ לְְפָנִים, קודם לכן נֹתְְנִים אֶת־הַמִּנְְְחָה, הַלְְּבוֹנָה – גרגרים לבנבנים המופקים משרף עצי לבונה, המשמשים למנחות, ללחם הפנים ולקטורת, וְְהַכֵּלִים וּמַעְְְשַׂר הַדָּגָן, הַתִּרוֹשׁ וְְהַיִּצְְְהָר שהן מִצְְְוַת, חוק הַלְְוִיִּם המגיע להם, וְְהַמְְשֹׁרְְרִים וְְהַשּׁוֹעֲרִים וּתְְְרוּמַת הַכֹּהֲנִים.

• וּבזמן שאירע כָָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם, כִּי בִּשְְְׁנַת שְְׁלֹשִׁים וּשְְְׁתַּיִם לְְאַרְְְתַּחְְְשַׁסְְְתְְְּא מֶלֶךְְְ־בָּבֶל, שהיה בעצם מלך פרס אבל מלך גם בבבל, בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְְְ ל מלא את תפקידי לאחר שהייה בת 12 שנים בירושלים. וּלְְְקֵץ יָמִים, לאחר זמן, אולי שנה, נִשְְְׁאַלְְְתִּי, שאלתי רשות מִן־הַמֶּלֶךְְְ לשוב לירושלים.

• וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם, וָאָבִינָה, הבחנתי בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְְְיָשִׁיב לְְטוֹבִיָּה האויב, לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְְְׁכָּה, לשכה בְְּחַצְְְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים.

• וַיֵּרַע לִי מְְאֹד, וָאַשְְְׁלִיכָה, השלכתי אֶת־כָָּל־כְְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְְְׁכָּה. נחמיה לא ישב בחוסר מעש. כשנוכח שאדם זה נכנס שלא כדין ושלא כראוי, הוא זרק את כל כליו החוצה.

• וָאֹמְְרָה, הוריתי וַיְְְטַהֲרוּ את הַלְְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם את כְְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, אֶת־הַמִּנְְְחָה וְְהַלְְּבֹנָה. ומעשה נוסף:

• וָאֵדְְעָה, גיליתי כִּי־מְְנָיוֹת, מנות הַלְְוִיִּם לֹא נִתָּנָה. המעשרות שהובאו בעבר אל אותה לשכה בעבור הלויים, חדלו מלהגיע, וַיִּבְְְרְְחוּ אִישׁ־לְְשָׂדֵהוּ הַלְְוִיִּם וְְהַמְְשֹׁרְְרִים עֹשֵׂי הַמְְּלָאכָה. משרתי המקדש עזבו את המקום מפני שאיש לא פרנס אותם, והם שבו לעבד את שדותיהם כדי שיהיה להם ממה להתקיים.

• וָאָרִיבָה אֶת, עם הַסְְּגָנִים וָאֹמְְרָה: מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים? וָאֶקְְְבְְּצֵם, אספתי שוב את הלויים, וָאַעֲמִדֵם עַל־עָָמְְְדָם, מקומם הקודם,

• וְְשוב כָָל־יְְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְְְשַׂר הַדָּגָן וְְהַתִּירוֹשׁ וְְהַיִּצְְְהָר לָאוֹצָרוֹת.

• וָאוֹצְְרָה, מיניתי אוצֵר עַל ה אוֹצָרוֹת את שֶׁלֶמְְְיָה הַכֹּהֵן וְְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְְְדָיָה מִן־הַלְְוִיִּם, וְְעַל־יָדָם עזר חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְְְיָה, כִּי אנשים נֶאֱמָנִים הם נֶחְְְשָׁבוּ, וַעֲלֵיהֶם הוטל התפקיד לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם את המעשר.

• זָָכְְְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, עַל־זֹאת, וְְאַל־תֶּמַח, תמחַק את חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְְּבֵית אֱלֹהַי וּבְְְמִשְְְׁמָרָיו בהחזרת הסדרים והמשמרות הראויים על כנם.

• בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה אנשים דֹּרְְכִים־גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְְְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת של היבול וְְעֹמְְסִים עַל־הַחֲמֹרִים, וְְאַף־יַיִן עֲנָבִים וּתְְְאֵנִים וְְכָָל־מַשָּׂא, וּמְְְבִיאִים יְְרוּשָׁלִַם בְְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד, התריתי בהם בְְּיוֹם מִכְְְרָם, שבו מכרו צָיִד, צידה, מזון.

• וְְהַצֹּרִים, הסוחרים שמוצאם בעיר צור היושבת על הים, יָשְְׁבוּ בָהּ – בעיר וסביבתה, מְְבִיאִים דָּאג, דגים וְְכָָל־מֶכֶר וּמוֹכְְרִים אותם בַּשַּׁבָּת לִבְְְנֵי יְְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם.

• וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי, נכבדי יְְהוּדָה וָאֹמְְרָה לָהֶם: מָה־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְְְחַלְְּלִים אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת?!

• הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ בעקבות זאת אֵת כָָּל־הָרָעָה הַזֹּאת וְְעַל הָעִיר הַזֹּאת, וְְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, כעס עַל־יִשְְְׂרָאֵל לְְחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת?!

• וַיְְְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְְלוּ, לבשו צל שַׁעֲרֵי יְְרוּשָׁלִַם לִפְְְנֵי הַשַּׁבָּת, כששקעה השמש של היום השישי, וָאֹמְְרָה, נתתי פקודה וַיִּסָּגְְרוּ הַדְְּלָתוֹת. וָאֹמְְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְְְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת, כדי שאיש לא ייכנס לעיר. וּמִנְְּעָרַי, מאנשי הצבא שאתי הֶעֱמַדְְְתִּי עַל־הַשְְּׁעָרִים לדאוג ש לֹא־יָבוֹא מַשָּׂא בְְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

• וַיָּלִינוּ הָרֹכְְלִים וּמֹכְְרֵי כָָל־מִמְְְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם בליל השבת כדי למכור לבני העיר שיצאו מהעיר השכם בבוקר. כך עשו פַּעַם וּשְְְׁתָּיִם.

• וָאָעִידָה, התריתי בָהֶם וָאֹמְְרָה אֲלֵיהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד, מול הַחוֹמָה? אִם־תִּשְְְׁנוּ, אם תחזרו שנית על כך, יָד אֶשְְְׁלַח בָּכֶם, אפגע בכם. ואכן מִן־הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת.ועוד באשר לכבוד השבת –

• וָאֹמְְרָה, ציוויתי לַלְְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְְְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים מבעוד יום ו שֹׁמְְרִים את הַשְְּׁעָרִים כדי לְְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת. הוריתי להם להיטהר לכבוד השבת כאשר הם באים לשמור בשערי המקדש. גַּם־זֹאת – שחיזקתי גם את קדושת השבת, זָָכְְְרָה־לִּי, לזכותי, אֱלֹהַי, וְְחוּסָה, רחם עָלַי כְְּרֹב חַסְְְדֶּךָ.

• גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְְּהוּדִים ש הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְְְׁדֳֳּדִיּוֹת, עַמֳֳּנִיּוֹת ו מוֹאֲבִיּוֹת. הם לקחו לעצמם נשים נכריות האסורות להם.

• וּבְְְנֵיהֶם, בני התערובת שנולדו להם, חֲצִי, מקצתם מְְדַבֵּר אַשְְְׁדּוֹדִית, כתושבי אשדוד, וְְאֵינָם מַכִּירִים לְְדַבֵּר יְְהוּדִית, אף שהם בני יהודים, וְְכך בני האמהות מהעמים האחרים היו מדברים כִלְְְשׁוֹן עַם וָעָם.

• וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְְְרְְטֵם – את שערותיהם. נחמיה לא נהג כעזרא, שבכה אל מול מצב דומה, אלא בחר לפעול באופן נמרץ ותקיף מאוד. וָאַשְְְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם־תִּתְְּנוּ, כלומר אל תתנו את בְְנֹתֵיכֶם היהודיות לִבְְְנֵיהֶם של העמים הזרים, וְְאִם־תִּשְְְׂאוּ מִבְְּנֹתֵיהֶם לִבְְְנֵיכֶם וְְלָכֶם.

• הֲלוֹא עַל־אֵלֶּה חָטָא־שְְׁלֹמֹה מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל כשהתחתן עם נשים נכריות, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא־הָיָה מֶלֶךְְְ חכם ובעל השפעה כָּמֹהוּ, וְְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְְְ עַל־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל, ובכל זאת גַּם־אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָָּכְְְרִיּוֹת.

• וְְלָכֶם, האם אתם רוצים לחזור שוב על התקלה הזו?! הֲנִשְְְׁמַע כדבר הזה לַעֲשֹׂת אֵת כָָּל־הָרָעָה הַגְְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְְְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְְהֹשִׁיב נָשִׁים נָָכְְְרִיּוֹת?!

• וּמִבְְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְְְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל היה איש אחד חָתָן לְְסַנְְְבַלַּט הַחֹרֹנִי. מנהיגי השומרונים התחתנו עם המשפחות הטובות ביהודה, וָאַבְְְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. גירשתי אותו מעל פני. כפי הנראה, מן הנכדים הללו של הכהן הגדול יצאו כהני השומרונים.

• זָָכְְְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי, עַל־גָּאֳֳלֵי, מזהמי הַכְְּהֻנָּה וּמחללי בְְְרִית הַכְְּהֻנָּה וְְהַלְְוִיִּם.

• וְְטִהַרְְְתִּים – את היהודים מִכָָּל־נֵכָר, וָאַעֲמִידָה מִשְְְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְְלַלְְוִיִּם אִישׁ בִּמְְְלַאכְְְתּוֹ.

• וּלְְְקֻרְְְבַּן הָעֵצִים דאגתי שיבוא בְְּעִתִּים מְְזֻמָּנוֹת, קבועות וְְכן לַבִּכּוּרִים.זָָכְְְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, לְְטוֹבָה. נחמיה חתם את הספר בתיאור כל המעשים שעשה כדי לשקם את בית ה' ולחזק את שמירת המצוות. באופן חריג הוא מבקש במפורש שה' יזכור לו את זכויותיו. ואכן, כיוון שנחמיה היה אחד מאלה שעיצבו את תבנית החיים של ממלכת יהודה לדורות הבאים, הוא בהחלט ראוי להיזכר לטובה.