נחמיה-פרק-13

ביאורים

  • בַּיּוֹם הַהוּא, באחד הימים נִקְְְרָא בְְּסֵפֶר תורת מֹשֶׁה בְְּאָָזְְְנֵי הָעָם, וְְנִמְְְצָא כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְְְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם,

  • כִּי לֹא קִדְְּמוּ העמונים והמואבים אֶת־בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם בדרכם מהמדבר, וַיִּשְְְׂכֹּר מואב עָלָיו – על ישראל אֶת־בִּלְְְעָם לְְקַלְְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְְְ אֱלֹהֵינוּ את הַקְְּלָלָה לִבְְְרָכָה.

  • וַיְְְהִי כְְּשָָׁמְְְעָם אֶת הנקרא מ הַתּוֹרָה, וַיַּבְְְדִּילוּ כָָל־עֵרֶב, תערובת נכרים שמוצאם מעמון ומואב מִיִּשְְְׂרָאֵל.

  • וְְלִפְְְנֵי מִזֶּה, וקודם לכן אֶלְְְיָשִׁיב הַכֹּהֵן היה נָתוּן כממונה בְְּלִשְְְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ, והוא קָרוֹב, ידיד לְְטוֹבִיָּה העמוני שהיה מצָּרי יהודה.

  • וַיַּעַשׂ אלישיב לוֹ – לטוביה לִשְְְׁכָּה גְְדוֹלָה במתחם בית המקדש, וְְשָׁם הָיוּ לְְפָנִים, קודם לכן נֹתְְנִים אֶת־הַמִּנְְְחָה, הַלְְּבוֹנָה – גרגרים לבנבנים המופקים משרף עצי לבונה, המשמשים למנחות, ללחם הפנים ולקטורת, וְְהַכֵּלִים וּמַעְְְשַׂר הַדָּגָן, הַתִּרוֹשׁ וְְהַיִּצְְְהָר שהן מִצְְְוַת, חוק הַלְְוִיִּם המגיע להם, וְְהַמְְשֹׁרְְרִים וְְהַשּׁוֹעֲרִים וּתְְְרוּמַת הַכֹּהֲנִים.

  • וּבזמן שאירע כָָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם, כִּי בִּשְְְׁנַת שְְׁלֹשִׁים וּשְְְׁתַּיִם לְְאַרְְְתַּחְְְשַׁסְְְתְְְּא מֶלֶךְְְ־בָּבֶל, שהיה בעצם מלך פרס אבל מלך גם בבבל, בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְְְ ל מלא את תפקידי לאחר שהייה בת 12 שנים בירושלים. וּלְְְקֵץ יָמִים, לאחר זמן, אולי שנה, נִשְְְׁאַלְְְתִּי, שאלתי רשות מִן־הַמֶּלֶךְְְ לשוב לירושלים.

  • וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם, וָאָבִינָה, הבחנתי בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְְְיָשִׁיב לְְטוֹבִיָּה האויב, לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְְְׁכָּה, לשכה בְְּחַצְְְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים.

  • וַיֵּרַע לִי מְְאֹד, וָאַשְְְׁלִיכָה, השלכתי אֶת־כָָּל־כְְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְְְׁכָּה. נחמיה לא ישב בחוסר מעש. כשנוכח שאדם זה נכנס שלא כדין ושלא כראוי, הוא זרק את כל כליו החוצה.

  • וָאֹמְְרָה, הוריתי וַיְְְטַהֲרוּ את הַלְְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם את כְְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, אֶת־הַמִּנְְְחָה וְְהַלְְּבֹנָה. ומעשה נוסף:

  • וָאֵדְְעָה, גיליתי כִּי־מְְנָיוֹת, מנות הַלְְוִיִּם לֹא נִתָּנָה. המעשרות שהובאו בעבר אל אותה לשכה בעבור הלויים, חדלו מלהגיע, וַיִּבְְְרְְחוּ אִישׁ־לְְשָׂדֵהוּ הַלְְוִיִּם וְְהַמְְשֹׁרְְרִים עֹשֵׂי הַמְְּלָאכָה. משרתי המקדש עזבו את המקום מפני שאיש לא פרנס אותם, והם שבו לעבד את שדותיהם כדי שיהיה להם ממה להתקיים.

  • וָאָרִיבָה אֶת, עם הַסְְּגָנִים וָאֹמְְרָה: מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים? וָאֶקְְְבְְּצֵם, אספתי שוב את הלויים, וָאַעֲמִדֵם עַל־עָָמְְְדָם, מקומם הקודם,

  • וְְשוב כָָל־יְְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְְְשַׂר הַדָּגָן וְְהַתִּירוֹשׁ וְְהַיִּצְְְהָר לָאוֹצָרוֹת.

  • וָאוֹצְְרָה, מיניתי אוצֵר עַל ה אוֹצָרוֹת את שֶׁלֶמְְְיָה הַכֹּהֵן וְְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְְְדָיָה מִן־הַלְְוִיִּם, וְְעַל־יָדָם עזר חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְְְיָה, כִּי אנשים נֶאֱמָנִים הם נֶחְְְשָׁבוּ, וַעֲלֵיהֶם הוטל התפקיד לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם את המעשר.

  • זָָכְְְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, עַל־זֹאת, וְְאַל־תֶּמַח, תמחַק את חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְְּבֵית אֱלֹהַי וּבְְְמִשְְְׁמָרָיו בהחזרת הסדרים והמשמרות הראויים על כנם.

  • בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה אנשים דֹּרְְכִים־גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְְְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת של היבול וְְעֹמְְסִים עַל־הַחֲמֹרִים, וְְאַף־יַיִן עֲנָבִים וּתְְְאֵנִים וְְכָָל־מַשָּׂא, וּמְְְבִיאִים יְְרוּשָׁלִַם בְְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד, התריתי בהם בְְּיוֹם מִכְְְרָם, שבו מכרו צָיִד, צידה, מזון.

  • וְְהַצֹּרִים, הסוחרים שמוצאם בעיר צור היושבת על הים, יָשְְׁבוּ בָהּ – בעיר וסביבתה, מְְבִיאִים דָּאג, דגים וְְכָָל־מֶכֶר וּמוֹכְְרִים אותם בַּשַּׁבָּת לִבְְְנֵי יְְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם.

  • וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי, נכבדי יְְהוּדָה וָאֹמְְרָה לָהֶם: מָה־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְְְחַלְְּלִים אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת?!

  • הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ בעקבות זאת אֵת כָָּל־הָרָעָה הַזֹּאת וְְעַל הָעִיר הַזֹּאת, וְְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, כעס עַל־יִשְְְׂרָאֵל לְְחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת?!

  • וַיְְְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְְלוּ, לבשו צל שַׁעֲרֵי יְְרוּשָׁלִַם לִפְְְנֵי הַשַּׁבָּת, כששקעה השמש של היום השישי, וָאֹמְְרָה, נתתי פקודה וַיִּסָּגְְרוּ הַדְְּלָתוֹת. וָאֹמְְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְְְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת, כדי שאיש לא ייכנס לעיר. וּמִנְְּעָרַי, מאנשי הצבא שאתי הֶעֱמַדְְְתִּי עַל־הַשְְּׁעָרִים לדאוג ש לֹא־יָבוֹא מַשָּׂא בְְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

  • וַיָּלִינוּ הָרֹכְְלִים וּמֹכְְרֵי כָָל־מִמְְְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם בליל השבת כדי למכור לבני העיר שיצאו מהעיר השכם בבוקר. כך עשו פַּעַם וּשְְְׁתָּיִם.

  • וָאָעִידָה, התריתי בָהֶם וָאֹמְְרָה אֲלֵיהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד, מול הַחוֹמָה? אִם־תִּשְְְׁנוּ, אם תחזרו שנית על כך, יָד אֶשְְְׁלַח בָּכֶם, אפגע בכם. ואכן מִן־הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת.ועוד באשר לכבוד השבת –

  • וָאֹמְְרָה, ציוויתי לַלְְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְְְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים מבעוד יום ו שֹׁמְְרִים את הַשְְּׁעָרִים כדי לְְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת. הוריתי להם להיטהר לכבוד השבת כאשר הם באים לשמור בשערי המקדש. גַּם־זֹאת – שחיזקתי גם את קדושת השבת, זָָכְְְרָה־לִּי, לזכותי, אֱלֹהַי, וְְחוּסָה, רחם עָלַי כְְּרֹב חַסְְְדֶּךָ.

  • גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְְּהוּדִים ש הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְְְׁדֳֳּדִיּוֹת, עַמֳֳּנִיּוֹת ו מוֹאֲבִיּוֹת. הם לקחו לעצמם נשים נכריות האסורות להם.

  • וּבְְְנֵיהֶם, בני התערובת שנולדו להם, חֲצִי, מקצתם מְְדַבֵּר אַשְְְׁדּוֹדִית, כתושבי אשדוד, וְְאֵינָם מַכִּירִים לְְדַבֵּר יְְהוּדִית, אף שהם בני יהודים, וְְכך בני האמהות מהעמים האחרים היו מדברים כִלְְְשׁוֹן עַם וָעָם.

  • וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְְְרְְטֵם – את שערותיהם. נחמיה לא נהג כעזרא, שבכה אל מול מצב דומה, אלא בחר לפעול באופן נמרץ ותקיף מאוד. וָאַשְְְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם־תִּתְְּנוּ, כלומר אל תתנו את בְְנֹתֵיכֶם היהודיות לִבְְְנֵיהֶם של העמים הזרים, וְְאִם־תִּשְְְׂאוּ מִבְְּנֹתֵיהֶם לִבְְְנֵיכֶם וְְלָכֶם.

  • הֲלוֹא עַל־אֵלֶּה חָטָא־שְְׁלֹמֹה מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל כשהתחתן עם נשים נכריות, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא־הָיָה מֶלֶךְְְ חכם ובעל השפעה כָּמֹהוּ, וְְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְְְ עַל־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל, ובכל זאת גַּם־אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָָּכְְְרִיּוֹת.

  • וְְלָכֶם, האם אתם רוצים לחזור שוב על התקלה הזו?! הֲנִשְְְׁמַע כדבר הזה לַעֲשֹׂת אֵת כָָּל־הָרָעָה הַגְְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְְְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְְהֹשִׁיב נָשִׁים נָָכְְְרִיּוֹת?!

  • וּמִבְְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְְְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל היה איש אחד חָתָן לְְסַנְְְבַלַּט הַחֹרֹנִי. מנהיגי השומרונים התחתנו עם המשפחות הטובות ביהודה, וָאַבְְְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. גירשתי אותו מעל פני. כפי הנראה, מן הנכדים הללו של הכהן הגדול יצאו כהני השומרונים.

  • זָָכְְְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי, עַל־גָּאֳֳלֵי, מזהמי הַכְְּהֻנָּה וּמחללי בְְְרִית הַכְְּהֻנָּה וְְהַלְְוִיִּם.

  • וְְטִהַרְְְתִּים – את היהודים מִכָָּל־נֵכָר, וָאַעֲמִידָה מִשְְְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְְלַלְְוִיִּם אִישׁ בִּמְְְלַאכְְְתּוֹ.

  • וּלְְְקֻרְְְבַּן הָעֵצִים דאגתי שיבוא בְְּעִתִּים מְְזֻמָּנוֹת, קבועות וְְכן לַבִּכּוּרִים.זָָכְְְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, לְְטוֹבָה. נחמיה חתם את הספר בתיאור כל המעשים שעשה כדי לשקם את בית ה' ולחזק את שמירת המצוות. באופן חריג הוא מבקש במפורש שה' יזכור לו את זכויותיו. ואכן, כיוון שנחמיה היה אחד מאלה שעיצבו את תבנית החיים של ממלכת יהודה לדורות הבאים, הוא בהחלט ראוי להיזכר לטובה.

פסוקים

  1. ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא־יבוא עמני ומאבי בקהל האלהים עד־עולם
  2. כי לא קדמו את־בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את־בלעם לקללו ויהפך אלהינו הקללה לברכה
  3. ויהי כשמעם את־התורה ויבדילו כל־ערב מישראל
  4. ולפני מזה אלישיב הכהן נתון בלשכת בית־אלהינו קרוב לטוביה
  5. ויעש לו לשכה גדולה ושם היו לפנים נתנים את־המנחה הלבונה והכלים ומעשר הדגן התירוש והיצהר מצות הלוים והמשררים והשערים ותרומת הכהנים
  6. ובכל־זה לא הייתי בירושלם כי בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא מלך־בבל באתי אל־המלך ולקץ ימים נשאלתי מן־המלך
  7. ואבוא לירושלם ואבינה ברעה אשר עשה אלישיב לטוביה לעשות לו נשכה בחצרי בית האלהים
  8. וירע לי מאד ואשליכה את־כל־כלי בית־טוביה החוץ מן־הלשכה
  9. ואמרה ויטהרו הלשכות ואשיבה שם כלי בית האלהים את־המנחה והלבונה
  10. ואדעה כי־מניות הלוים לא נתנה ויברחו איש־לשדהו הלוים והמשררים עשי המלאכה
  11. ואריבה את־הסגנים ואמרה מדוע נעזב בית־האלהים ואקבצם ואעמדם על־עמדם
  12. וכל־יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות
  13. ואוצרה על־אוצרות שלמיה הכהן וצדוק הסופר ופדיה מן־הלוים ועל־ידם חנן בן־זכור בן־מתניה כי נאמנים נחשבו ועליהם לחלק לאחיהם
  14. זכרה־לי אלהי על־זאת ואל־תמח חסדי אשר עשיתי בבית אלהי ובמשמריו
  15. בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים־גתות בשבת ומביאים הערמות ועמסים על־החמרים ואף־יין ענבים ותאנים וכל־משא ומביאים ירושלם ביום השבת ואעיד ביום מכרם ציד
  16. והצרים ישבו בה מביאים דאג וכל־מכר ומכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם
  17. ואריבה את חרי יהודה ואמרה להם מה־הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את־יום השבת
  18. הלוא כה עשו אבתיכם ויבא אלהינו עלינו את כל־הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על־ישראל לחלל את־השבת
  19. ויהי כאשר צללו שערי ירושלם לפני השבת ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על־השערים לא־יבוא משא ביום השבת
  20. וילינו הרכלים ומכרי כל־ממכר מחוץ לירושלם פעם ושתים
  21. ואעידה בהם ואמרה אליהם מדוע אתם לנים נגד החומה אם־תשנו יד אשלח בכם מן־העת ההיא לא־באו בשבת
  22. ואמרה ללוים אשר יהיו מטהרים ובאים שמרים השערים לקדש את־יום השבת גם־זאת זכרה־לי אלהי וחוסה עלי כרב חסדך
  23. גם בימים ההם ראיתי את־היהודים השיבו נשים אשדודיות [אשדדיות] עמוניות [עמניות] מואביות
  24. ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם
  25. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם־תתנו בנתיכם לבניהם ואם־תשאו מבנתיהם לבניכם ולכם
  26. הלוא על־אלה חטא־שלמה מלך ישראל ובגוים הרבים לא־היה מלך כמהו ואהוב לאלהיו היה ויתנהו אלהים מלך על־כל־ישראל גם־אותו החטיאו הנשים הנכריות
  27. ולכם הנשמע לעשת את כל־הרעה הגדולה הזאת למעל באלהינו להשיב נשים נכריות
  28. ומבני יוידע בן־אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי
  29. זכרה להם אלהי על גאלי הכהנה וברית הכהנה והלוים
  30. וטהרתים מכל־נכר ואעמידה משמרות לכהנים וללוים איש במלאכתו
  31. ולקרבן העצים בעתים מזמנות ולבכורים זכרה־לי אלהי לטובה

פסוקים מנוקד

  1. בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם׃
  2. כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת־בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה׃
  3. וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל־עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל׃
  4. וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה׃
  5. וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת־הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים׃
  6. וּבְכָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן־הַמֶּלֶךְ׃
  7. וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים׃
  8. וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְׁכָּה׃
  9. וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים אֶת־הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה׃
  10. וָאֵדְעָה כִּי־מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ־לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה׃
  11. וָאָרִיבָה אֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל־עָמְדָם׃
  12. וְכָל־יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת׃
  13. וָאוֹצְרָה עַל־אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן־הַלְוִיִּם וְעַל־יָדָם חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם׃
  14. זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי עַל־זֹאת וְאַל־תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו׃
  15. בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים־גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל־הַחֲמֹרִים וְאַף־יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל־מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד׃
  16. וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל־מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם׃
  17. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת׃
  18. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל־יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת׃
  19. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל־הַשְּׁעָרִים לֹא־יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃
  20. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל־מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם׃
  21. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם־תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן־הָעֵת הַהִיא לֹא־בָאוּ בַּשַּׁבָּת׃
  22. וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם־זֹאת זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ׃
  23. גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות [אַשְׁדֳּדִיּוֹת] עמוניות [עַמֳּנִיּוֹת] מוֹאֲבִיּוֹת׃
  24. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם׃
  25. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם־תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם־תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם׃
  26. הֲלוֹא עַל־אֵלֶּה חָטָא־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא־הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל גַּם־אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת׃
  27. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת׃
  28. וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי׃
  29. זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם׃
  30. וְטִהַרְתִּים מִכָּל־נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ׃
  31. וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.