משלי-פרק-11

ביאורים

• מֹאזְְנֵי מִרְְְמָה, מאזניים שאפשר לרמות בהן, כגון שאחת מאבני המשקל מזויפת – תּוֹעֲבַת ה', וְְאֶבֶן שְְׁלֵמָה, תקינה, ללא חסר ויתר, היא רְְצוֹנוֹ.

• בָּא־זָדוֹן, כוונה רעה, יהירות ורמאות – וַיָּבֹא אתו קָלוֹן. אל הזדון תתלווה בסופו של דבר בושה גדולה, וְְאֶת, עם ה צְְנוּעִים שפועלים בענווה ורוצים לשמוע יותר מאשר להשמיע, תימצא חָָכְְְמָה.

• תֻּמַּת, התנהגותם התמימה והנאמנת של ה יְְשָׁרִים תַּנְְְחֵם, תדריך אותם בדרך טובה , וְְסֶלֶף, סילוף בֹּגְְדִים לא יביא להם את התועלת שהם חושבים להשיג, ולא זו בלבד אלא גם יְְשָָׁדֵּם, ימיט עליהם שוד, אסונות.

• לֹא־יוֹעִיל לעשיר הוֹן בְְּיוֹם עֶבְְְרָה, ביום כעס, בבוא פורענות, ואולם צְְְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.

• צִדְְְקַת תָּמִים תְְּיַשֵּׁר דַּרְְְכּוֹ, וּבְְְרִשְְְׁעָתוֹ שלו יִפֹּל רָשָׁע.

• צִדְְְקַת יְְשָׁרִים תַּצִּילֵם, וּבְְְהַוַּת, שבר, או: תאוותם הרעה של ה בֹּגְְדִים הבוגדים יִלָּכֵדוּ.

• בְְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד כל תִּקְְְוָה. הרשע איננו משאיר אחריו תקווה טובה ממפעליו או מהבטחותיו, וְְתוֹחֶלֶת, הציפייה לטוב מ אוֹנִים, אנשי אוון או אנשים אלימים – אָבָדָה, אובדת . פירושים נוספים: כל עוד הרשע חי, אפשר שעדיין יתקן, אך במותו אבדה כל תקווה ממנו; עולמו של הרשע מרוכז בעצמו, ותקוותו קשורה בעיקר לענייני גופו, ולכן במות גופו גם היא אבדה.

• צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְְְתָּיו. יש מצבים שבהם הצדיק נחלץ מן המלכודת, ומי שנופל לתוכה במקומו הוא דווקא הרשע ברוב תחבולותיו.

• בְְּפֶה חָנֵף יַשְְְׁחִת המחניף את רֵעֵהוּ שמאמין לדברי החנופה, וּבשימוש בְדַעַת – צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ מן ההשחתה הזו.

• בְְּטוּב צַדִּיקִים, כאשר טוב לצדיקים תַּעֲלֹץ קִרְְְיָה, העיר שמחה מפני שהצדיקים אהובים על אנשי העיר. וּבַאֲבֹד רְְשָׁעִים – רִנָּה, שמחה ממין אחר.

• בְְּבִרְְְכַּת יְְשָׁרִים, הבאה בעקבות הנהגותיהם ודיבוריהם, תָּרוּם, תתרומם קָרֶת, עיר, וּבְְְפִי רְְשָׁעִים, המרכל ומשקר, מקלל ועולב העיר תֵּהָרֵס.

• בָּז־לְְרֵעֵהוּ הוא חֲסַר־לֵב, חסר הבנה. וְְאִישׁ תְְּבוּנוֹת בשמעו את ביזיונו של חסר הלב יַחֲרִישׁ, ישתוק. אדם נבון יודע להבליג ולא להתערב במצבים שבהם לא יועיל.

• הוֹלֵךְְְ רָכִיל, הרכלן מְְגַלֶּה־סּוֹד. גם אם אין כוונתו לכך, פטפוטיו וסיפוריו גורמים שבסופו של דבר הוא יגלה סודות שאסור לגלותם, וְְנֶאֱמַן־רוּחַ, ישר לב מְְכַסֶּה דָבָר. הוא שומר דברים בלבו ואינו מפרסמם.

• בְְּאֵין תַּחְְְבֻּלוֹת, דרכים מחוכמות יִפָָּל־עָם. עמים זקוקים לחכמה ואף לערמה ותכסיסנות לשם קיומם, וּתְְְשׁוּעָה משיגים בְְּאמצעות רֹב יוֹעֵץ, יועצים רבים.

• רַע־יֵרוֹעַ, שבוֹר יישבר איש כִּי־עָרַב, כאשר נעשה עָרֵב ל זָר. כבר דובר על כך שאין ראוי לערוב למי שטיבו ואפשרויותיו אינם ידועים. לפעמים נדמה שפלוני אמין ובוודאי ישלם, ולבסוף מתברר שאי – אפשר לסמוך עליו. וְְשֹׂנֵא תוֹקְְעִים, המתרחק מתוקעי כף, מבטיחי הבטחות – בּוֹטֵחַ, שומר על עצמו בביטחון.

• אֵשֶׁת־חֵן תִּתְְְמֹךְְְ כָּבוֹד, במה או במי שראוי לכבד אותו, בין אם זה בעלה ובין אם אדם אחר. ולעומת זאת עָרִיצִים, בעלי הכוח – כנראה הקוטב הנגדי של ‘אשת חן' – יִתְְְמְְכוּ־עֹשֶׁר, במי שיש לו כסף. לעומת הכבוד, המחוזק על ידי נפש עדינה ורגישה, העושר מתחזק על ידי בעלי כוח.

• גֹּמֵל נַפְְְשׁוֹ, מי שמודע לצורכי עצמו ומתחשב בהם הוא אִישׁ חָסֶד, נדיב ורגיש. וְְעֹכֵר שְְׁאֵרוֹ, המסגף את בשרו הוא אַכְְְזָרִי, מנוכר ובלתי מתחשב.

• רָשָׁע עֹשֶׂה פְְעֻלַּת־שָׁקֶר. למעשיו של הרשע אין קיום יציב, וְְזֹרֵעַ צְְדָקָה מניב שֶׂכֶר אֱמֶת, שכרו מובטח, שלא כזורעים אחרים שלפעמים אין תוצאות להשקעתם.

• כֵּן, בסיס, או: נכונה ומכוונת היא ה צְְדָקָה לְְחַיִּים. החיים מתבססים על צדקה, וּלהפך – ה מְְְרַדֵּף רָעָה מוביל את עצמו לְְמוֹתוֹ.

• תּוֹעֲבַת ה' הם עִקְְּשֵׁי ה לֵב. ה' מרחיק חסרי יושר פנימי וחיצוני, וּרְְְצוֹנוֹ של ה' – תְְּמִימֵי דָרֶךְְְ.

• יָד לְְיָד, מי שרגיל בלחיצות ידיים להבטחות והסכמים לֹא־יִנָּקֶה מ רָּע. אין פירוש הדבר שאדם צריך לברוח מכל התחייבות שהיא, אלא שעליו להביא בחשבון את יכולתו לפרוע את ערבויותיו ואת החומרה הכרוכה בתקיעת כף. וְְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְְְלָט מן הצרה הזו. לחלופין: העושה דברים טובים על מנת לקבל גמול מיָּדי, זכויותיו אינן עומדות לו להינצל מרע, ואילו הצדיקים הפועלים מכוונה טהורה, טובתם נשמרת לזרעם.

• נֶזֶם זָהָב התלוי בְְּאַף חֲזִיר, הנתחב תמיד באשפה, כך היא אִשָּׁה יָפָה וְְסָרַת טָעַם, חסרת הבנה. הנזם, לא זו בלבד שאיננו מייפה את החזיר אלא הוא גם בולט בחריגותו, והוא עצמו מתלכלך. באותו אופן, יופיה של האשה שאין לה שכל או אישיות מוּצא לבטלה ומאכזב. נדיבים ואנוכיים –

• תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְְְ ל טוֹב, ואילו תִּקְְְוַת רְְשָׁעִים עֶבְְְרָה, כעס. ציפייתם של הרשעים מופנית לעניינים הכרוכים בזעם ופורענות.

• יֵשׁ מְְפַזֵּר לצדקה. לחלופין: משקיע בעסקים וכתוצאה מכך נוֹסָף לו עוֹד, מרוויח. ולעומתו ה חֹשֵׂךְְְ, חוסך ומקמץ מִמעשי יֹּשֶׁר מגיע אַךְְְ־לְְמַחְְְסוֹר. אמנם אדם צריך להיזהר, כאמור לעיל, אך עם זאת הקמצנות הורגת את בעליה. יש מצבים שבהם אסור לחסוך, ורק מי שלכאורה מפזר יכול להרוויח.

• נֶפֶשׁ בְְּרָכָה, אישיות נדיבה שמברכת את כולם תְְדֻשָּׁן, תשמין, תהיה מאושרת, וּמַרְְְוֶה אחרים גַּם־הוּא יוֹרֶא, יִרווה . חייו יהיו שבעים ושלווים.

• מֹנֵעַ מאחרים בָּר, תבואה – יִקְְּבֻהוּ, יקללו אותו לְְאוֹם, בני עמו. חכמים פירשו את הפסוק על מי שמפקיע את מחיר התבואה הנצרכת לכול. בזמני מחסור או צמצום לא רק שאין הוא מעניק ממה שיש לו, אלא גם שומר את תבואתו אצלו כדי להעלות את המחירים. וּבְְְרָכָה תבוא לְְרֹאשׁ מַשְְְׁבִּיר, המוכר את המזון, ואינו שומר הכול לעצמו בלבד.

• שֹׁחֵר טוֹב, מי שמבקש ודוגל בטובם של אנשים, יְְבַקֵּשׁ רָצוֹן, מחפש תמיד את הפיוס וההשלמה ההדדית. וגם: הרצון ינוח עליו עצמו. וְְאילו דֹרֵשׁ רָעָה – הרעה תְְבוֹאֶנּוּ, תבוא עליו.

• בּוֹטֵחַ בְְּעָָשְְְׁרוֹ הוּא יִפֹּל למרות כל העושר, וְְכֶעָלֶה, שאולי איננו כה מפואר, ולעתים הוא נובל באופן זמני, אבל תמיד מקדים לצמוח, כך צַדִּיקִים יִפְְְרָחוּ.

• עֹכֵר, הפוגע ב בֵיתוֹ משום הקפדת יתר, קמצנות או חוסר אכפתיות יִנְְְחַל־רוּחַ, ריק או: כעס. ההנחה שהתנהגויות כאלו יביאו תועלת כלשהי, מופרכת ואווילית. וְְעֶבֶד ייעשה ה אֱוִיל לַחֲכַם־לֵב. הטיפש יהיה עבד לאיש חכם ומתוקן. על האדם לסגל אפוא חכמת לב ורגישות ולא להחזיק את ביתו ביד קפוצה ובחמה שפוכה.

• פְְּרִי ה צַדִּיק יצמח עֵץ חַיִּים על כל משמעיו, וְְלֹקֵחַ נְְפָשׁוֹת לחנכן ולטפל בהן – חָכָם מפני שהוא משקיע בדברים העיקריים – בבני אדם.

• הֵן, הרי אפילו צַדִּיק בָּאָרֶץ יְְשֻׁלָּם, ייענש מפעם לפעם על מעשיו, אַף כִּי, לא כל שכן רָשָׁע וְְחוֹטֵא, בוודאי יבוא על עונשו.