בראשית-פרק-47

ביאורים

• וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר: אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. אמנם כנראה היתה הוראה כללית במצרים, הקובעת שאנשי מקנה צריכים לשבת בארץ גושן, אבל דברי יוסף נועדו לדווח לפרעה שההוראה התבצעה.

• וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. ייתכן שלא היה נאה בעיניו להציג את כל אחד עשר האחים, ועל כן בחר בנציגיהם. חכמים הסבירו שיוסף בחר דווקא באחים שלא נראו גיבורים, כדי שלא יעלה על דעתו של פרעה לגייסם לצבאו. הוא ואחיו היו מעוניינים ביחסי שלום ענייניים בינם לפרעה, כך שיוכלו להישאר במקומם ולעסוק בעיסוקיהם ללא הפרעה.

• וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו של יוסף : מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? מה עיסוקכם? וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בהתאם להדרכתו של יוסף אותם : רֹעֵה, רועי צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ.

• וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר להתגורר מגורי עראי, כגרים, ולא להשתקע בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה, כיוון שכך יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

• וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ.

• אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ, ברשותך הִיא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ. אני מסכים לבקשתם – יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, שכן זהו אכן המקום המתאים. וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל, אנשים מוצלחים וכשרוניים – וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה, מנהלי הצאן עַל אֲשֶׁר לִי. למרות שהמצרים אינם רועי צאן, יש ברשותם מקנה שאינו מיועד לאכילה אלא לגיזת צמר, חליבה וכיוצא באלה.

• וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה. מעמדו השונה של יעקב נוכח פרעה הכתיב שיחה ממין אחר – וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, כנראה בנוסח הברכה המקובל שבו מברכים את המלך, כאשר נכנסים אליו.

• וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי, שנות חַיֶּיךָ? יעקב נראה בעיני פרעה כזקן מופלג. שאלתו נבעה מהתעניינות סקרנית ואולי מנימוס.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי השנים שבהן התגוררתי, שבהן הייתי גֵר בעולם – שנות החיים נתפסות בעיניו כשנות נדודים ועראי – הן שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, אמנם אני זקן מרבים אחרים, אך אינני ישיש מופלג כל כך. אני נראה מבוגר משנותי בגלל ייסורי. וְלֹא הִשִּׂיגוּ ימי שני חיי אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. הן אברהם הן יצחק האריכו ימים הרבה יותר ממנו.

• וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.

• וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

• וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו, לֶחֶם לְפִי הַטָּף. למרות שלא היה אוכל רב בארץ, יוסף סיפק את צרכיהם של כל בני משפחתו. לאחר שסופר על איחודה המחודש של משפחת יעקב וישיבתה בגושן, נקטעת העלילה הפרטית תוך הפניית המבט אל הסיפור הכללי האופף אותם. פתרון חלומו הנבואי של פרעה על ידי יוסף מתאמת. כאן מתואר כיצד יוסף מתמודד עם המשימה שהוטלה עליו. מצד אחד, הוא בונה את שלטונו המוחלט של פרעה על בסיס מסיהם של תושבי מצרים, ומצד שני, הוא מספק לתושבים תנאי מחיה נוחים, כך שלא תתעורר בהם כל סיבה למרוד במלכם.

• וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד, וַתֵּלַהּ, התעייפה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. בבצורת החמורה לא צמח דבר, ועל כן נראתה הארץ עייפה.

• וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים, עבור התבואה שהם קונים. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. את הכסף הרב שהגיע העביר יוסף, כשליח נאמן, לבית פרעה.

• וַיִּתֹּם, נגמר הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, תן לנו לאכול, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, לפניך ?! כִּי אָפֵס כָּסֶף מזומן לשלם תמורת האוכל.

• וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם אוכל בְּמִקְנֵיכֶם, תמורת מקניכם, אִם אָפֵס כָּסֶף.

• וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בעד ה סּוּסִים וּבְעד מִקְנֵה הַצֹּאן וּבְעד מִקְנֵה הַבָּקָר וּבעד ה חֲמֹרִים. וַיְנַהֲלֵם, יוסף פרנס אותם בַּלֶּחֶם בְּכָל, תמורת כל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִיא, השנה השנייה לרעב.

• וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִיא. וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, שנה לאחר מכן, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, לא נסתיר ממך, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי. נגמרו הן הכסף הן המקנה. לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי כל רכוש מיטלטל בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ, גופנו וְאַדְמָתֵנוּ.

• לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ? גַּם אֲנַחְנוּ, ו גַּם אַדְמָתֵנוּ תהיה שממה ?! קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. אנו מציעים שפרעה ירכוש מאתנו את גופנו ואת אדמתנו. הם מציעים להפוך מאיכרים חופשיים אזרחי מצרים לצמיתים של פרעה. וְתֶן זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, תהפוך שממה.

• וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב. וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. כיוון שפרעה קנה את הארץ שבה משל, היא הפכה לקניינו הפרטי, וכיוון שקנה את אזרחי מצרים, הפכו כל האיכרים לעבדיו.

• וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים, מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. העברת האוכלוסין ממקום למקום נועדה להדגיש את העובדה שהם מחוסרי קרקע ושהם עבדים. הרי אדם החי על אדמה, גם אם אין לו בעלות משפטית גמורה עליה, עדיין חש שזוהי אדמתו במובן כלשהו. יוסף העביר את האנשים ופיזרם כדי לעקור מהם את תחושת המולדת ואת חוויות הבעלות והשייכות. מעתה הם עבדים הנשלחים לעבוד במקום זר, שלא לפי בחירתם.

• רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה יוסף, כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, לכהנים במצרים נקצבה מנה מטעם פרעה, וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם, מנתם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה. עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. מכיוון שהכהנים המצריים לא רעבו, הם לא נזקקו למכור את עצמם ואת קרקעותיהם.

• וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה. הֵא לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. מכיוון שפרעה היה בעל האדמות, הוא דאג להן והיה מעוניין להשקיע בפיתוחן. מכאן ברור שהרעב התמתן בינתיים במצרים, אך בארצות רחוקות, כמו כנען, נזקיו עדיין ניכרו ולא אפשרו להן להשתקם. תושבי הארצות הללו לא יכלו לזרוע דבר, שכן כל הזרעים נאכלו. כך נמשך הרעב שנה אחר שנה, עד שהאוכלוסייה התאוששה.

• וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת, כשיצמחו – וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית מהיבול לְפַרְעֹה, וְאַרְבַּע הַיָּדֹת, ארבע החמישיות, שיישארו בידכם, יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.

• וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ! נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, ותעשה כדבריך. זוהי הצעה נדיבה. מתוך שביעות רצונם הגיבו – וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.

• וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, את תקנתו של יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ, שמאדמת מצרים יקבל פרעה חמישית. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה, משום שכאמור, קיבלו סיוע ישיר מאת המלך.

• וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל כאן לראשונה אין זה שמו הפרטי של יעקב, אלא שמו של השבט. בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ. יעקב ומשפחתו חיו בתנאים נוחים ונטולי דאגות. הם עסקו בעבודתם, ויוסף דאג לפרנסתם, וכך – וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. פרדתו של יעקב מן הקרובים אליו כוללת שלבים אחדים הקשורים לקבורתו ולצוואתו הרוחנית: עניין זה נפתח בצוואתו של יעקב ליוסף שלא לקבור אותו במצרים, ומסתיים בדרישתו מכל בניו שידאגו לקבורתו במערת המכפלה שבכנען. בתווך נשמעות מפיו ברכות נבואיות ופיוטיות. אף אלו מופנות תחילה ליוסף, שערך אצלו ביקור נפרד, ולבניו מנשה ואפרים שבאו עמו, ואחר כך לבנים כולם, ובתוכם, שוב, יוסף.

• וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בשנים שחלפו מאז הגיע למצרים, התרחשו הרפורמות הכלכליות שתוארו לעיל, ופסקה הבצורת. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

• וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. הוא חש שהוא עומד למות. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, מפני שהוא בנו המיוחד וגם משום היותו השליט בכל הארץ, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, הישבע לי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. היה צורך להשביע את יוסף משום שצפוי שהמשימה שהוא מטיל עליו לא תהיה פשוטה ליישום, כפי שיתברר בהמשך.

• וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, כאשר אמות, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם של אבותי. וַיֹּאמַר לו יוסף : אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.

• וַיֹּאמֶר יעקב : הִשָּׁבְעָה לִי. לא די לי בהצהרתך. וַיִּשָּׁבַע לוֹ. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל לאות תודה עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה ולא על הארץ, כמקובל, משום שהיה חולה המרותק למיטתו.