משלי-פרק-12

ביאורים

• אֹהֵב לשמוע מוּסָר הוא אֹהֵב דָּעַת. מכיוון שהוא אוהב לדעת ולהבין יותר, הוא מקשיב לביקורת ומתקן את שגיאותיו. וְְאילו מי ש שׂוֹנֵא תוֹכַחַת הוא בָּעַר, שאינו מבין שהתוכחה היא אמצעי לתיקון ולרכישת בינה, ולכן הוא יישאר בבערותו.

• טוֹב יָפִיק רָצוֹן, ימצא ברכה וחסד מֵה', וְְאִישׁ מְְזִמּוֹת, חושב תחבולות להרע – יַרְְְשִׁעַ, יורשע, או: ירשיע את הטובים.

• לֹא־יִכּוֹן, יתבסס אָדָם בְְּרֶשַׁע, ומנגד – שֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט, לא יתמוטט. גם אם הם נופלים לעתים, שורשם יחזור ויצמיח.

• אֵשֶׁת־חַיִל היא כ עֲטֶרֶת, כתר לראש בַּעְְְלָהּ, וּכְְְרָקָב, ריקבון בְְּעַצְְְמוֹתָיו האשה ה מְְבִישָׁה. כמו פתגמי חכמה רבים, יותר משיש פה עצה, זהו ניסיון לתאר מצב, והמבין יבין ויעשה מה שביכולתו.

• מַחְְְשְְׁבוֹת צַדִּיקִים נתונות תמיד ל מִשְְְׁפָּט, יושר וצדק, ו תַּחְְְבֻּלוֹת רְְשָׁעִים – מִרְְְמָה. במחשבתם של הרשעים פעיל תמיד השיקול כיצד לרמות ולהערים.

• דִּבְְְרֵי, ענייניהם ודיבוריהם של רְְשָׁעִים ל אֱרָָב־דָּם, העוול אורב בלבם, וּפִי יְְשָׁרִים יַצִּילֵם – אותם עצמם, או: את המסכנים שהרשעים אורבים להם.

• הָפוֹךְְְ רְְשָׁעִים וְְאֵינָם. הרשעים נראים יציבים, אבל מיד כשהופכים אותם – לא נשאר מהם דבר, וּלעומת זאת בֵית צַדִּיקִים, גם אם יעמוד בפני קשיים, הוא יַעֲמֹד, יתקיים .

• לְְפִי־שִׂכְְְלוֹ יְְהֻלַּל־אִישׁ. לפי מידת שכלו של אדם, אם פחות ואם יותר, נקבעים תהילתו ושמו הטוב, וְְנַעֲוֵה־לֵב, מי שלבו עקום יִהְְְיֶה לָבוּז, לביזיון. הלב בספר הזה הוא משכן הדעת ולא רק משכן הרגש.

• טוֹב אדם שנחשב ל נִקְְְלֶה, נחות מבחינה כלכלית, וְְעֶבֶד לוֹ, יש לו מי שעושה את מלאכתו, יותר מִמִּתְְְכַּבֵּד בעיני אחרים ובעיני עצמו, ולאמתו של דבר הוא חֲסַר־לָחֶם. מי שאינו נחשב לעשיר בעיני הבריות, אבל יש לו די ממון כדי לרכוש עבד, עדיף על מי שהכול מכבדים אותו, אך אין בידו די לחם.

• יוֹדֵעַ, מכיר ודואג צַדִּיק ל נֶפֶשׁ, תאוותה וצרכיה של בְְּהֶמְְְתּוֹ, וְְרַחֲמֵי רְְשָׁעִים אַכְְְזָרִי. אפילו כשרשע מרחם על הבריות ומפנק אותן כביכול, מעורבת בכך אכזריות. לעתים אפשר לראות אנשים רעים, שאף כאשר הם משחקים עם חיות המחמד שלהם, הם עושים זאת באכזריות וגורמים להן כאב.

• עֹבֵד אַדְְְמָתוֹ שלוֹ יִשְְְׂבַּע־לָחֶם, ידושן ממעשה ידיו, ואילו מְְְרַדֵּף אחר דברים רֵיקִים, דברי הבאי חסרי קיום הוא חֲסַר־לֵב, שכל; וכמובן גם לחם הוא יחסר.

• חָמַד רָשָׁע, שבניגוד לאוויל ולפתי הוא אדם בעל תכניות זדון, להשיג מְְצוֹד, מלכודת של רָעִים לתפוס בה את הזולת, וְְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים, יסודו של הצדיק, או: מי ששורשו אצל הצדיקים, יִתֵּן, מעניק תמיד טובה וברכה לאחרים.

• בְְּעקבות פֶשַׁע שְְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע. דיבורים רעים אינם נשארים באוויר; הם מגיעים למישהו ומחוללים צרות ובעיות, וַיֵּצֵא, נחלץ מִצָּרָה – מאותו מוקש צַדִּיק, המשתדל שלא לדבר דיבורים כאלה.

• מִפְְּרִי, מתנובת פִי־אִישׁ יִשְְְׂבַּע־טוֹב. דיבוריו הטובים של אדם יחזרו אליו ויביאו לו טובה, וּגְְְמוּל עבודת יְְדֵי־אָדָם יָשִׁיב, יחזיר לוֹ את מה שהשקיע.

• דֶּרֶךְְְ אֱוִיל יָשָׁר בְְּעֵינָיו. לשוטה יש ביטחון עצמי מופרז, ולכן הוא בטוח בצדקת דרכו ואינו מקשיב לעצה, ולעומתו שֹׁמֵעַ לְְעֵצָה – חָכָם. החכם מברר, חוקר ומוכן להקשיב לעצה. משמעות נוספת: השומע לעצה נעשה חכם.

• אֱוִיל, בַּיּוֹם, לעין כול, או: בו ביום שכועס יִוָּדַע כַּעְְְסוֹ, ואז גם איוולתו תיחשף, כמו שאמרו חכמים אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו, וְְכֹסֶה, מכסה קָלוֹן, חרפה, השומר רגשותיו מהתפרצות הוא עָרוּם, נבון, פועל באופן מושכל. ועוד בעניין הדיבור –

• יָפִיחַ, מפיץ ומרבה אֱמוּנָה, נאמנות, הוא זה ש יַגִּיד צֶדֶק. המדבר ביושר ומספר דברים כהווייתם מרבה מהימנות, וְְעֵד שְְׁקָרִים, מי שמסלף את האמת מרבה מִרְְְמָה.

• יֵשׁ בּוֹטֶה, מבטא דברים כְְּמַדְְְקְְרוֹת, דקירות חָרֶב, וּלְְְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְְְפֵּא. גם כשחכמים אומרים דבר שאינו לשבח, אין דבריהם פוצעים אלא מרפאים.

• שְְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן, תתקיים לָעַד, וְְעַד־אַרְְְגִּיעָה, ולרגע אחד לְְשׁוֹן שָׁקֶר. השקר אינו מתמיד. זוהי אחת ההבחנות בין אמת לשקר, בין מבחינה עיונית – פילוסופית בין מבחינה מעשית: דברים שקיומם מתמשך הם אמת, ומה שאין לו קיום הוא במהותו שקר.

• מִרְְְמָה שוכנת בְְּלֶב אנשים חֹרְְשֵׁי רָע, הזוממים להרע, ואילו לְְְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם יש שִׂמְְְחָה, שהרי אינם מתייראים לגלות את מצפוני לבם וגם נהנים מפרי דיבוריהם.

• לֹא־יְְאֻנֶּה לַצַּדִּיק, שאין מרמה בלבו, ואינו מתאווה לה, כָָּל־אָוֶן, עוול ומרמה, וּרְְְשָׁעִים מָלְְאוּ, בא בהם הרבה רָע.

• תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְְְתֵי־שָׁקֶר. ה' שונא דברי שקר, וְְעֹשֵׂי אֱמוּנָה, אמת הם רְְצוֹנוֹ של ה'. בהם הוא חפץ, ואליהם הוא קרוב.

• אָדָם עָרוּם, נבון כֹּסֶה, שומר בתוכו את ה דָּעַת, וְְלֵב כְְּסִילִים יִקְְְרָא אִוֶּלֶת. הטיפש אינו מסתיר דבר, והוא מכריז באוזני כול את איוולתו.

• יַד־חָרוּצִים, אלה שעובדים כראוי תִּמְְְשׁוֹל. בגלל איכות עבודתם ידם תגבר, וּלעומת זאת ה רְְְמִיָּה תִּהְְְיֶה לָמַס. סופה חולשה ועבדות, או: התמוססות. עשייה מזויפת תרד לטמיון.

• דְְּאָגָה בְְלֶב־אִישׁ – טוב לו ש יַשְְְׁחֶנָּה, ידכא אותה. אל לו להתמסר לדאגה אלא יכבשנה. וְְדָבָר, עניין או דיבור טוֹב יְְשַׂמְְּחֶנָּה – את הדאגה.

• יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק. לצדיק יתרון על פני חברו. או: הצדיק מפיק יתרון מרעהו, וְְדֶרֶךְְְ רְְשָׁעִים, שנראית בעיניהם מובילה למקום טוב כלשהו, תַּתְְְעֵם, תוליכם שולל .

• לֹא־יַחֲרֹךְְְ בעל ה רְְמִיָּה, הרמאי את צֵידוֹ, כדרכם של ציידים, שהיו שוברים או חורכים קצת את כנפי העופות הניצודים כדי שלא יברחו. מה שהושג במרמה לא יישמר, ולעומת זאת הוֹן־אָדָם יָקָר, הונו של אדם נכבד הוא חָרוּץ – זהב משובח. לחלופין: הונו של אדם חרוץ – יקר לו. או: הון יקר של אדם נובע מהיותו חרוץ וישר. הרמאי מנסה לעגל פינות ולמצוא דרכים עקלקלות, אך סופו שלא יישאר בידו דבר, ואילו האנשים החרוצים, העושים את עבודתם נאמנה והולכים בדרך הישר, שומרים על ממונם ולהם תאיר ההצלחה פניה.

• בְְּאֹרַח־צְְדָקָה יתרבו חַיִּים, וְְדֶרֶךְְְ נְְתִיבָה, מסלול הצדקה הוא אַל־מָוֶת, דרך שאין בה מוות.