משלי-פרק-16

ביאורים

• לְְאָדָם מַעַרְְְכֵי־לֵב, מחשבות והרהורים. אדם מתכנן תכניות, מביע משאלות וחולם איך היה רוצה שייראה העולם, ואולם מֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, התשובה לכך. דברו של ה' הוא הקובע. פירוש קרוב: אדם מהרהר איך יסדר דבריו, ובסופו של דבר ה' הוא ששם את דבריו בלשון האדם.

• כָָּל־דַּרְְְכֵי־אִישׁ זַךְְְ, הנהגותיו של אדם נקיות בְְּעֵינָיו. הוא אינו רואה חובה לעצמו, וְְתֹכֵן, שוקל רוּחוֹת ה'. ה' לבדו הוא שבוחן ומודד את הנפשות.

• גֹּל, גלגֵל , מסור, העבר אֶל־ה' את מַעֲשֶׂיךָ באמון, ובכך יִכֹּנוּ, יתקיימו מַחְְְשְְׁבֹתֶיךָ. הוא ידאג שהדברים ייעשו כראוי.

• כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, בעבור המַּען של אותו דבר, או: בשביל ה', לרצונו ותהילתו. לכן לכל דבר יש הצדקה, וְְגַם, אפילו ל רָשָׁע המזומן לְְיוֹם רָעָה. גם הרשע הוא חלק מהמציאות שנבראה לכבוד ה', אם בכך שהוא ישמש ככלי להביא פורענות לעולם כשיהיה בכך צורך, אם בכך שהוא ישמש דוגמה כשייענש.

• תּוֹעֲבַת, שנוא על ה' כָָּל־גְְּבַהּ־לֵב. גם יָד המוסרת לְְיָד דברים לא ראויים לֹא יִנָּקֶה מעונש. נראה שמדובר בבעלי שררה המחפים זה על זה והמעניקים זה לזה טובות הנאה, כמו בביטוי המקובל יד רוחצת יד. אולם היו שפירשו את המלים בנוגע לענייני צניעות, שגברים ונשים מושיטים ידיים אלו לאלו שלא כראוי.

• בעשיית חֶסֶד וֶאֱמֶת יְְכֻפַּר עָוֹן, וּבְְְיִרְְְאַת ה' המפתח ל סוּר מֵרָע, מעשיית רע, או: מפגע רע. באמירה הבאה כלולה הבטחה:

• בִּרְְְצוֹת ה' דַּרְְְכֵי־אִישׁ, גַּם את אוֹיְְבָיו ה' יַשְְְׁלִם אִתּוֹ. עזרתו של ה' מגיעה מכל הצדדים. הפתגם הבא קשור מעט לקודמו:

• טוֹב מְְעַט רכוש שבא בִּצְְְדָקָה, בצדק, מֵרֹב תְְּבוּאוֹת שנאספו בְְּלֹא מִשְְְׁפָּט, שלא ביושר.

• לֵב אָדָם יְְחַשֵּׁב דַּרְְְכּוֹ, בני אדם עורכים את חשבונותיהם ומכלכלים את צעדיהם הבאים, ואף שאין בכך שלילה, יש לזכור כי בסופו של דבר ה' הוא זה ש יָכִין, יזמן, יכוון או יקיים את צַעֲדוֹ של האדם. בקובץ הפתגמים הקשורים למלכים, המלך מתואר כאיש מיוחד וראוי לתפקידו. מכיוון שאלה משלי שלמה, ייתכן ששלמה רואה לנגד עיניו מלך כדוגמתו.

• קֶסֶם, כוח נפלא שרוי עַל־שִׂפְְְתֵי־מֶלֶךְְְ. ה' נותן כוח מיוחד למלך, בוודאי אם הוא מלך הגון, ועל כן בְְּמִשְְְׁפָּט לֹא יִמְְְעַל־פִּיו. הוא לא יטעה בדבריו. גם אם אין הוא מבין ואינו מתכוון לדבריו, ה' מסייע לו לשפוט כראוי.

• פֶּלֶס וּמֹאזְְנֵי מִשְְְׁפָּט, מכשירי שקילה המייצגים את המשפט, הצדק והמידה הנכונה, שייכים לַה', וכ מַעֲשֵׂהוּ הישר והמדויק כך צריכות להיות כָָּל־אַבְְְנֵי־כִיס, אבני המשקולת של אדם המוחזקות בתוך כיס כדי לשמור על דיוקן – הן כפשוטם, הן בהשאלה לכל מעשי האדם – עליהן להיות שקולות ומדויקות.

• תּוֹעֲבַת מְְלָכִים, תועבה למלכים ל עֲשׂוֹת רֶשַׁע. פעולות מרושעות של מלכים הן שנואות כִּי בִצְְְדָקָה, בצדק וברחמים יִכּוֹן, יתבסס כִּסֵּא המלך.

• רְְצוֹן מְְלָכִים, המלך מעדיף שִׂפְְְתֵי, דיבורי צֶדֶק, וְְדֹבֵר דיבורים יְְשָׁרִים יֶאֱהָב, כי כך תעמוד מלכותו על מכונה.

• חֲמַת, כעסו של ה מֶלֶךְְְ כ מַלְְְאֲכֵי־מָוֶת, כי בכוחם של מלכים היה להוציא בקלות ובפזיזות כל פסק דין ולגזור מיתות משונות. וְְאִישׁ חָכָם יְְכַפְְּרֶנָּה, יפייס את המלך ויבטל את החֵמה.

• בְְּאוֹר־פְְּנֵי־מֶלֶךְְְ באהדתו והסברת פניו יש חַיִּים, ברכה והצלחה, וּרְְְצוֹנוֹ הטוב של המלך כְְּעָב מַלְְְקוֹשׁ, כענן של הגשם האחרון הנושא ברכה. ענן כזה הוא רצוי לכול, נוח למדי ואינו מאיים. מצד אחד, המלך יכול להיות מסוכן; ומצד שני, להביא עזרה מרובה.

• קְְנֹה, קניית חָָכְְְמָה מַה־טּוֹב, טוב מאוד יותר מֵלקנות חָרוּץ, זהב, וּקְְְנוֹת בִּינָה נִבְְְחָר, עדיף מִכָּסֶף.

• מְְסִלַּת יְְשָׁרִים, תמצית דרכם היא ל סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְְְשׁוֹ הוא זה ש נֹצֵר דַּרְְְכּוֹ.

• לִפְְְנֵי שמגיע שֶׁבֶר יש גָּאוֹן, גאווה שגרמה לשבר, וְְכן לִפְְְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ, שהוביל לנפילה ומשבר. גם כשנראה שאדם הולך לבטח בדרך הראויה, הגאווה וההתנשאות יובילו אותו לשבירה בצורה זו או אחרת.

• טוֹב יותר להיות שְְׁפַל־רוּחַ אֶת, בחברת עֲנָוִים, מֵאשר ל חַלֵּק שָׁלָל אֶת, עם גֵּאִים.

• מַשְְְׂכִּיל עַל־דָּבָר, המתבונן בדברים יִמְְְצָא בהם טוֹב, דבר חכמה, הבנה, המצאה או אמת, וה בוֹטֵחַ בַּה' – אַשְְְׁרָיו, הוא מאושר תמיד.

• לַחֲכַם־לֵב, מי שניחן בכשרון למידה והשכלה יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמי שניחן ב מֶתֶק שְְׂפָתַיִם, שיודע לדייק בדיבוריו ולהנעימם לשומע, יֹסִיף לֶקַח, לעצמו ולאחרים.

• מְְקוֹר חַיִּים, המצמיח פֵּרות הוא שֵׂכֶל בְְּעָלָיו, וּמנגד כל דבר שיאמרו האווילים, אפילו מוּסַר אֱוִלִים, הלקח והתוכחה שלהם – לא יהיה אלא אִוֶּלֶת.

• לֵב ה חָכָם יַשְְְׂכִּיל את פִּיהוּ. כשרון הדיבור יכול להיות טוב יותר או פחות, ומכל מקום הוא נובע מחכמת הלב, והיא זו שמקנה דעת ומצליחה את הדיבור. וְְעַל־שְְְׂפָתָיו יֹסִיף לב החכם לֶקַח. החכמה הפנימית היא המוסיפה יתרון לשפתיים.

• צוּף־דְְּבַשׁ הם אִמְְְרֵי־נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְְְפֵּא לָעָצֶם.

• יֵשׁ לפעמים דֶּרֶךְְְ יָשָׁר, לכאורה לִפְְְנֵי־אִישׁ, וְְאולם מתברר ש אַחֲרִיתָהּ דַּרְְְכֵי־מָוֶת. היא עלולה להוביל אל המוות.

• נֶפֶשׁ עָמֵל, נפשו של המתייגע או מתייסר עָמְְלָה לּוֹ, מייסרת אותו כִּי־אָכַף, כפה עָלָיו – על עצמו פִּיהוּ. הפה שאמר דברים שלא היה צריך לומר, מכניס את האדם לצרות של אחרים ולעמל קשה.

• אִישׁ בְְּלִיַּעַל, בלי עול, מופקר כֹּרֶה רָעָה. בדבריו או במעשיו הוא חופר מלכודת לאחרים ומכשיל אותם, וְְעַל־שְְׂפָתוֹ כְְּאֵשׁ צָרָבֶת, שורפת. ביטוייו מכאיבים ומזיקים.

• אִישׁ תַּהְְְפֻּכוֹת, הפכפך יְְשַׁלַּח מָדוֹן, קטטה. אי – יציבותו המתבטאת בהעברת נאמנותו מאדם לאדם ובשינוי דעתו מקצה לקצה, גורמת למריבות, גם כשהוא עצמו אינו מעורב בהן. וְְנִרְְְגָּן, מי שמתלונן תמיד ומוצא רע בכל דבר, מַפְְְרִיד אַלּוּף, ידיד.

• אִישׁ חָמָס יְְפַתֶּה אפילו את רֵעֵהוּ, גם אם נדמה שהוא מעניק לו עצה טובה, וְְהוֹלִיכוֹ, ומוליכו בְְּדֶרֶךְְְ לֹא־טוֹב.

• עֹצֶה, עוצם עֵינָיו כמתאמץ לַחְְְשֹׁב תַּהְְְפֻּכוֹת, מחשבות לא נכונות, קֹרֵץ, רומז ב שְְׂפָתָיו, נוהג בערמומיות ותכסיסים , לא יעצור במחשבות ורמיזות, ובסופו של דבר – כִּלָּה רָעָה, יגמור לעשות רעה בפועל.

• עֲטֶרֶת, כתר תִּפְְְאֶרֶת – שֵׂיבָה, השׂיבה היא נוי לאדם מבוגר, להולך בְְּדֶרֶךְְְ צְְדָקָה היא תִּמָּצֵא. מי שחי חיים נכונים יזכה לשיבה ולתפארת. אנשים יתבוננו בו, ילמדו ממעשיו וידברו בשבחו.

• טוֹב אֶרֶךְְְ אַפַּיִם, סבלן יותר מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְְּרוּחוֹ, מי שאינו מתפרץ, טוב יותר מִלֹּכֵד עִיר. כיבוש העיר היא פעולת ניצחון חד – פעמית, ואילו המתגבר על יצרו מתאפק ונלחם בגבורה מתמדת. יחסים חברתיים, משפחה ומידות פרק טז פס' לג – פרק כב פס' טז

• בַּחֵיק, צמוד לאדם יוּטַל, מטילים אֶת־הַגּוֹרָל, אך למעשה גורלו אינו בידיים אנושיות – וּמֵה' יצא כָָּל־מִשְְְׁפָּטוֹ. גורלו של האדם ועתידו ייקבעו רק ביד ה'. אמרות העוסקות בעיקר בטיב היחסים בין בני אדם, במשפחה ומחוצה לה: