משלי-פרק-21

ביאורים

• פַּלְְְגֵי־מַיִם, יובלים ותעלות שאנשים חופרים ומטים אותם כרצונם, כך לֶב־מֶלֶךְְְ בְְּיַד־ה'. אנשים חושבים שלבו של השליט יציב, ואפשר לסמוך עליו, אבל בעצם לבם של המלכים מסור ביד ה'. עַל־כָָּל־אֲשֶׁר יַחְְְפֹּץ המלך, ה' יַטֶּנּוּ. זאת אף שהמלך אינו מרגיש כאשר הוא נוטה לכיוון אחר.

• כָָּל־דֶּרֶךְְְ־אִישׁ יָשָׁר בְְּעֵינָיו, הוא בטוח שדרכו ישרה ונכונה, וְְתֹכֵן, מודד, מעריך לִבּוֹת הוא רק ה'.

• עֲשֹׂה, מעשה של צְְדָקָה וּמִשְְְׁפָּט נִבְְְחָר, רצוי לַה' יותר מִזָּבַח. את הרעיון שעשיית צדק עדיפה מהקרבת קרבנות, הביעו כבר הנביאים.

• רוּם־עֵינַיִם, שחצנות , וּרְְְחַב־לֵב, תשוקות גדולות ויומרנות הם נִר, תלם, נתיב ה רְְשָׁעִים, שהוא כולו חַטָּאת.

• מַחְְְשְְׁבוֹת ה חָרוּץ, ששוקל ומתכנן היטב, הן אַךְְְ־לְְמוֹתָר, יש בהן רק יתרון ורווח אף על פי שהן מעכבות את הביצוע. ומנגד כָָל־אָץ, נמהר ומתרוצץ עוד ועוד כדי להרוויח – אַךְְְ־לְְמַחְְְסוֹר.

• פֹּעַל, יצירת אֹצָרוֹת בּאמצעות לְְְשׁוֹן שָׁקֶר, זהו הֶבֶל נִדָּף, העושים זאת לא עשו דבר ממשי; אדרבא, הם מְְבַקְְְשֵׁי־מָוֶת, מחפשים צרות ואבדן.

• שֹׁד שעושים רְְשָׁעִים יְְגוֹרֵם, יפחיד אותם, כִּי הם מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְְְׁפָּט וכל מעשיהם בדרך רעה.

• הֲפַכְְְפַּךְְְ דֶּרֶךְְְ אִישׁ וָזָר. דרכו האמתית של אדם יכולה להיות הפכפכה ומוזרה, ואפילו זרה ובלתי מודעת לו עצמו, וְְעם זאת בעיניו נראה כאילו זַךְְְ, יָשָׁר פָָּעֳֳלוֹ. אנשים אינם מרגישים בהפכפכנותם, בניכור שלהם מעצמם, הן בחייהם הפרטיים והן בחייהם המדיניים.

• טוֹב לאדם לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מבודדת, אף שאינה נוחה ואינה מוגנת, מלשבת עם אֵשֶׁת מִדְְְיָנִים, מריבות וּבֵית חָבֶר, בבית שיש בו מקום לחברה. מוטב לאדם לשבת במקום נידח ושקט, מאשר להתגורר בבית מרווח וחברתי במחיצת אשת קטטות.

• נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְְּתָה, משתוקקת ל רָע, ולכן לֹא־יֻחַן, יזכה בְְּעֵינָיו רֵעֵהוּ. אין לו רחמים וחנינה על רעהו.

• בַּעֲנָָשׁ, כשמענישים לֵץ, יהיר יֶחְְְכַּם־פֶּתִי, שאמנם אינו מבין הרבה, אבל הוא עשוי ללמוד מניסיון חייו של הלץ. וּבְְְהַשְְְׂכִּיל, כשמלמדים לְְחָכָם, הוא יִקַּח־דָּעַת ותובנות מתוך העניין עצמו. אלה הן שלוש דרגות של בני אדם: לצים – שלא ילמדו בשום דרך; פתאים – שאינם לומדים מעצמם אבל מתוך התבוננותם בעונשו של זולתם הם מבינים מה ראוי ומה לא; וחכמים – היכולים להבין ללא דוגמא חיה.

• מַשְְְׂכִּיל, מלמד או מפקח ודואג צַדִּיק לְְבֵית רָשָׁע, הוא בסך הכול מְְסַלֵּף, מעוות את ה רְְשָׁעִים לָרָע, להיות רעים יותר . יש רשעים שהעזרה להם או הדרכתם רק יעודדו אותם להוסיף רוע.

• אֹטֵם אָָזְְְנוֹ מִלשמוע זַּעֲקַת־דָּל, עני, כי הוא טרוד בדברים אחרים, גַּם־הוּא יהיה דל או נתון בצרה אחרת ו יִקְְְרָא וְְלֹא יֵעָנֶה.

• מַתָּן שאיננו ראוי בַּסֵּתֶר, כמו שוחד, יִכְְְפֶּה־אָף, מבטל כעס, וְְשֹׁחַד שנמצא בַּחֵק משכך ומרגיע חֵמָה עַזָּה. נתינה כזו אינה ראויה, אך כך קורה במציאות.

• שִׂמְְְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת, עשיית מִשְְְׁפָּט, בין אם הוא עושה אותו בין כשאחרים עושים; בכל אופן כשהמשפט מתקיים – הצדיק שמח, וּמצב זה עצמו מְְְחִתָּה, שבר ופחד הוא לְְפֹעֲלֵי אָוֶן, לפושעים. או: הרשע, כיוון שאינו שמח בעשיית משפט כמו הצדיק – כשהוא עושה אותו, יוצא המשפט מעוקל.

• אָדָם ש תּוֹעֶה, סר מִדֶּרֶךְְְ הַשְְְׂכֵּל, מהדרך המושכלת, הנכונה, בסופו של דבר בִּקְְְהַל רְְפָאִים יָנוּחַ. הוא מתקרב לשכון עם המתים.

• אִישׁ מַחְְְסוֹר הוא זה ש אֹהֵב שִׂמְְְחָה, רודף מותרות ותענוגים, שהרי לעולם הוא לא יסופק, ומי ש אֹהֵב לשתות יַיִן ולסוך ב שֶׁמֶן, שהוא רדוף על חיי מותרות – לֹא יַעֲשִׁיר.

• כֹּפֶר לַצַּדִּיק, כפרתו של הצדיק יהיה ה רָשָׁע. הרשע יילכד בצרה שהצדיק נחלץ ממנה, וְְתַחַת יְְשָׁרִים ייכנס ה בּוֹגֵד וילקה בפורענות במקומו.

• טוֹב יותר ל שֶׁבֶת בְְּאֶרֶץ־מִדְְְבָּר, ולא רק על פינת גג, כאמור לעיל, מלגור עם אֵשֶׁת מִדְְְיָנִים וָכָעַס, שכן חיים עם אשה כזו פחות נעימים ויותר פוגעים מחיים שוממים.

• אוֹצָר נֶחְְְמָד וָשֶׁמֶן מבושם עשויים להימצא בִּנְְְוֵה, בבית חָכָם, וּכְְְסִיל אָדָם, ואדם טיפש יְְבַלְְּעֶנּוּ, ישחית את כל האוצר.

• רֹדֵף צְְדָקָה וָחָסֶד יִמְְְצָא בשכרו גם חַיִּים, אריכות ימים ובריאות, גם צְְדָקָה, זכות וברכה וְְגם כָבוֹד, שינחל בגלל עיסוקו בעשיית חסד.

• עִיר גִּבֹּרִים מוגנת היטב עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד, והסיר את עֹז, חוזק מִבְְְטֶחָה, ביצוריה. ראוי אפוא לתת את הפיקוד בידי החכם.

• שֹׁמֵר את פִּיו וּלְְְשׁוֹנוֹ הוא שֹׁמֵר מִצָּרוֹת את נַפְְְשׁוֹ. משתיקה לא יבואו פגיעות חמורות בדרך כלל, אבל דיבור שלא במקומו, אפילו פעם אחת, יכול להזיק מאוד.

• זֵד יָהִיר אשר לֵץ שְְׁמוֹ, יש אדם שמציג עצמו כמי שאינו כל כך יציב ורציני, ובפועל הוא עוֹשֶׂה בְְּעֶבְְְרַת זָדוֹן, ברשעות שמתוכננת היטב מראש. מעשיו אינם נעשים מתוך קלות – דעת וטיפשות אלא נובעים מזדון מכוון. יש המסתירים את מניעי רעתם, כאילו הייתה זו שגגה בלבד, אף שמעשיהם תוכננו היטב מראש.

• תַּאֲוַת עָצֵל תְְּמִיתֶנּוּ, כִּי־מֵאֲנוּ, סירבו יָדָיו לַעֲשׂוֹת. כאשר אדם נתון בפער שבין תאוותו לבין חוסר המעש שלו, הוא נשאר ריק ומורעב. התאווה הגדולה שאינה באה על סיפוקה פוגעת בו ועלולה להמיתו.

• כָָּל־הַיּוֹם העצל הִתְְְאַוָּה תַאֲוָה, יש לו רצונות, אבל אין הוא מוכן להשקיע מאמץ בהשגתם, ולעומתו ה צַדִּיק יִתֵּן וְְלֹא יַחְְְשֹׂךְְְ, אינו נמנע מלתת אף לעצל.

• זֶבַח של רְְשָׁעִים הוא תּוֹעֵבָה, אַף כִּי, כל שכן אם בְְזִמָּה, במחשבה רעה יְְבִיאֶנּוּ. הרשע מביא קרבן כדי למצוא דרך להיחלץ מצרה. הוא חושב שיוכל לכפר על עוונו מבלי לתקן דבר, וכך להינצל מיד ה', כביכול, ולכן אלוקים מתעב את קרבנו.

• עֵד שמפריח כְְּזָבִים, שקרים יֹאבֵד, וְְאִישׁ שׁוֹמֵעַ, נבון ובוחן דברים היטב, לָנֶצַח יְְדַבֵּר, תמיד יטו לו אוזן.

• הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְְּפָנָיו, הרשע מעז פנים, מחציף ומתריס, ולעומתו ה יָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְְְכּוֹ וילך בה בבטחה.

• אֵין חָָכְְְמָה וְְאֵין תְְּבוּנָה וְְאֵין עֵצָה לפעול נֶגֶד ה'. אדם מנסה להתחכם ולחבל תחבולות, אבל רק רצון ה' יתקיים.

• סוּס מוּכָן לְְיוֹם מִלְְְחָמָה, וְְאף שהסוס הוא כלי מלחמה חשוב ביותר, לַה' הַתְְּשׁוּעָה. לא הסוסים וכלי הנשק מכריעים בקרב, שכן התשועה היא ביד ה', ואליו צריך לצַפות.