משלי-פרק-27

ביאורים

• אַל־תִּתְְְהַלֵּל, תתפאר בדברים חיוביים שאתה צופה שיקרו לך בְְּיוֹם מָחָר, בעתיד, כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם, מה עתיד לקרות.

• יְְהַלֶּלְְְךָ זָר וְְלֹא־פִיךָ. בכל הנוגע לתהילה, מוטב שהיא תבוא מפי אחרים ולא מפיך; יהללך נָָכְְְרִי וְְאַל יפארו אותך שְְְׂפָתֶיךָ שלך.

• כֹּבֶד, משקל כבד ל אֶבֶן, וְגם נֵטֶל הַחוֹל, משא כבד הוא, וְְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְְּׁנֵיהֶם. יש דברים מכבידים ומייגעים בעולם, אבל כעסו של אוויל הוא הקשה והמכביד מכולם.

• אַכְְְזְְרִיּוּת שבאה מתוך חֵמָה, כעס, וְְשֶׁטֶף, שיטפון של אָף, זעם. תכונות אלה פועלות ללא אבחנה, ואולם מִי יַעֲמֹד לִפְְְנֵי קִנְְְאָה?! קנאה קשה וסוחפת יותר מכעס.

• טוֹבָה תּוֹכַחַת מְְגֻלָּה יותר מֵאַהֲבָה מְְסֻתָּרֶת, נסתרת, שכן אהבה שאין לה ביטוי חיצוני אינה מועילה הרבה. לעומת זאת תוכחה מגולה עשויה להועיל, גם אם אינה נעימה.

• נֶאֱמָנִים, מתאימים ומתקבלים פִּצְְְעֵי, הפצעים שפוצע אוֹהֵב, וְְנַעְְְתָּרוֹת, מרובות ומכבידות נְְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. טובות הן התוכחה והנזיפה שבהם פוצע האוהב, ואילו נשיקותיו של השונא הן מיותרות תמיד.

• נֶפֶשׁ שְְׂבֵעָה תָּבוּס, תבחל ב נֹפֶת. אדם שאכל יותר מדי יכול לאבד את התיאבון לחלוטין, ולדחות אפילו מאכל מתוק וטעים. ול נֶפֶשׁ רְְעֵבָה כָָּל־מַר מָתוֹק. לחכו של הרעב ערֵבים גם מאכלים מרים.

• כְְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן־קִנָּהּ לתור אחר מאכל או משום הפרעה אחרת, שלא תמצא מנוח עד שתחזור אל מקומה, כֵּן־אִישׁ נוֹדֵד מִמְְּקוֹמוֹ לשם פרנסה או מחמת צרות אחרות. אף הוא משתוקק לשוב ואינו שקט ומיושב.

• שֶׁמֶן וּקְְְטֹרֶת יְְשַׂמַּח, משמחים לֵב בעידונם ובריחם הטוב, ודומה לקורת – הרוח הזאת מֶתֶק של רֵעֵהוּ הבא מֵעֲצַת־נָפֶשׁ. יש מתיקות ושמחה מיוחדת בעצת נפש שמקבל אדם מחברו הטוב. ובאותו ענין:

• רֵעֲךָ וְְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב, שמור על חברות נאמנה , ועם זאת ל בֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְְּיוֹם אֵידֶךָ, אסונך, משום שהוא סובל יחד אתך, ונוכחותך רק תכביד עליו. טוֹב, מסייע ומועיל שָׁכֵן קָרוֹב יותר מֵאָח רָחוֹק. אם אחיך מרוחק ואינו מעוניין להתקרב אליך, הוא לא יועיל לך.

• חֲכַם, בְְּנִי, ותְ שַׂמַּח בכך את לִבִּי, וְאז אָשִׁיבָה ל חֹרְְפִי, מי שמקלל אותי או בז לי דָבָר. לפעמים אנשים מקללים אדם נוכח כישלונו של תלמידו או של בנו. הבן או התלמיד המוצלח עשוי להגן על ההורה או המחנך מביזיון או השפלה.

• עָרוּם, איש נבון ופיקח רָאָה רָעָה ומיד נִסְְְתָּר, ואילו ה פְְּתָאיִם עָבְְרוּ במקום המסוכן ו נֶעֱנָשׁוּ, מפני שאינם יודעים להיזהר. לאדם שהלווה אומרים:

• קַח את בִּגְְְדוֹ של פלוני כִּי עָרַב ל זָר, וגרם לעצמו נזק בלי שהיה מוכרח לכך ; וּבְְְעַד, בעבור אשה נָָכְְְרִיָּה שביקשה ממנו לחלץ אותה מצרה חַבְְְלֵהוּ, קח אותו במשכון . מוטב לאדם שלא לערוב לחובות של אחרים, כל שכן לזרים שמבקשים טובה קטנה, כי בסוף הוא עלול לאבד את מה שיש לו.

• מְְבָרֵךְְְ את רֵעֵהוּ בְְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְְְׁכֵּים, כשהכול שומעים את ברכתו; בזריזות יתר; או: בשעה שאינה מתאימה – קְְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. לא כל אדם אוהב להתברך בקול רם. ועוד, ברכות ושבחים רבים מדי בפומבי עלולים להזיק לו. אם יישמע ברבים שהוא נדיב, למשל, עלולים רבים לשחר לפתחו כדי לבקש ממנו תמיכה וסיוע. מוטב לברך בצנעה ובנסיבות ההולמות.

• דֶּלֶף טוֹרֵד שאינו פוסק בבית בְְּיוֹם סַגְְְרִיר, גשום מאוד וקר – וְְאליו אֵשֶׁת מִדְְְיָנִים, מריבות נִשְְְׁתָּוָה, שווה.

• צֹפְְנֶיהָ, המבקשים להסתיר פגעיה של אשה כזו דומים למי ש צָפַן־רוּחַ, שזהו מעשה בלתי אפשרי , וְְהיא דומה ל שֶׁמֶן שב ימִינוֹ יִקְְְרָא, יכריז. נוכחותה אינה ניתנת להעלמה כמו השמן המרוח על יד ימין ומשאיר עקבות על כל דבר.

• בַּרְְְזֶל בְְּבַרְְְזֶל אחר יָחַד, מתחדד, על ידי שפשופם זה בזה, וְְכך אִישׁ יַחַד, מתחדד עם פְְּנֵי־רֵעֵהוּ. כששני ידידים יושבים יחד, הם מחכימים ומחדדים זה את זה.

• נֹצֵר, השומר ומפקח על עץ ה תְְּאֵנָה, שהיא מבשילה את פרותיה במשך זמן ממושך ולא ביום אחד, הוא זה ש יֹאכַל את פִּרְְְיָהּ. כדי לזכות בפרותיה יש להיות נוכחים ליד העץ ולשמור שהתאנים לא יינזקו בנשירתם, לא יילקחו על ידי אחרים ולא ייאכלו על ידי בעלי חיים. ובאותו אופן שֹׁמֵר אֲדֹנָיו או רבו בהתמדה ובמסירות יְְכֻבָּד, יזכה לכבוד – פרי מעשיו.

• כַּמַּיִם המשקפים את הַפָּנִים לַפָּנִים. המסתכל במים רואה את פניו כמו בראי, והמים ישקפו לו כל העוויה של חיבה או של כעס שיעשה, כֵן לֵב הָאָדָם משקף לָאָדָם, לזולת את רגשותיו. נפש האדם מתייחסת לחבר בהתאם ליחסו של החבר אליה.

• שְְׁאוֹל, הקבר וַאֲבַדֹּה, האבדון לֹא תִשְְְׂבַּעְְְנָה. לעולם מכניסים אליהם עוד ועוד אנשים. וְְכך גם עֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְְְׂבַּעְְְנָה. הן ‘בולעות' הכול ומשתוקקות תמיד לעוד. החמדנות האינסופית היא מעין גיהינום בתוך האדם.

• מַצְְְרֵף, תנור התכה משמש לצריפת כֶּסֶף. במצרף בוחנים את טהרת הכסף, וְְכוּר, כלי התכה שחומו גדול עוד יותר, לַזָּהָב, וְְה אִישׁ נ בחן ואפשר לעמוד על מהותו וטיבו לְְפִי מַהֲלָלוֹ, השבחים שאומרים עליו.

• אִם־תִּכְְְתּוֹשׁ אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְְְתֵּשׁ, כלי כתישה לתבואה, מדוכה, בְְּתוֹךְְְ הָרִיפוֹת, גרגרי הדגן הנגרסים, ותכה בו בַּעֱלִי – מוט קטן מאבן שכותשים בו, גם אם תייסר אותו – לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְְְתּוֹ. הוא יישאר טיפש. לכן אין תועלת במוסר האוויל.

• יָדֹעַ תֵּדַע פְְּנֵי צֹאנֶךָ, הכר אותן ואת צורכיהן, שִׁית, שים לִבְְּךָ לַעֲדָרִים, אף שאינם דורשים השגחה מרובה בדרך כלל,

• כִּי לֹא לְְעוֹלָם נשאר ה חֹסֶן, העושר והכוח החומרי, וְְגם אִם בידך נֵזֶר, כתר, המייצג דבר יקר או מעמד רם – הוא לא יישאר לְְדוֹר וָדוֹר. על כן ראוי שתשים לב גם לדברים הקטנים והפרוזאיים, כמו הטיפול בצאנך, גם אם התעסקויות אלו אינן מלהיבות.

• גָּלָה, התגלה ה חָצִיר, עשב למאכל בהמות, וְְנִרְְְאָה ה דֶשֶׁא, וְְנֶאֶסְְְפוּ, צמחו ונצברו עִשְְּׂבוֹת, עשבי הָרִים. המרעה המזין את הצאן שב וצומח בכל פעם, כך שתמיד יהיה במה להאכיל אותם.

• כְְּבָשִׂים בצמרם ישמשו לִלְְְבוּשֶׁךָ, וּמְְְחִיר, תמורה ל שָׂדֶה ישמשו ה עַתּוּדִים, התיישים. כיוון שתיישים אינם מספקים חלב וצמר, אפשר למכרן לאחרים ולקנות במחירם שדה.

• וְְדי ב חֲלֵב ה עִזִּים לְְלַחְְְמְְךָ ו לְְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. חלב העזים יספיק למאכל המשפחה כולה, וְְחַיִּים, צורכי מחיה ובריאות יעניק החלב גם לְְנַעֲרוֹתֶיךָ, למשרתות.