משלי-פרק-30

ביאורים

• דִּבְְְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה, דמות שאינה מוכרת. חכמים סברו שזה אחד מכינויו של שלמה המלך עצמו, שהרי מן הכתוב ידוע שהיו לו שני שמות לפחות – שלמה וידידיה, ומקובל לייחס לו גם את הכינוי קֹהֶלֶת. לפיכך, חכמים דרשו את השם אגור בן יקה כמי שאוגר דברי חכמה ומקיאם, כלומר מוציא אותם החוצה, והם הַמַּשָּׂא, מעין חזון נבואי: נְְאֻם הַגֶּבֶר לְְאִיתִיאֵל. בין שאיתיאל הוא האיש הנושא את הנאום, ובין שהוא נמענו של אגור, גם זהותו אינה ידועה, אך אפשר להבין את השם ככינוי במשמעו המילולי. כך נראה שהמלה איתיאל משמשת בהמשך: לְְאִיתִיאֵל וְְאֻכָל, כלומר, אתי האל, ולכן אוכל ואצליח. זוהי פתיחה סתומה לנאום. והנאום פותח בהצהרה שהקשרה אינו ידוע:

• כִּי בַעַר, חסר דעת אָנֹכִי מֵאִישׁ, מבין האנשים, וְְלֹא־בִינַת אָדָם לִי. אינני אלא איש פשוט,

• וְְלֹא־לָמַדְְְתִּי חָָכְְְמָה, וְְדַעַת ה קְְדֹשִׁים לא אֵדָע,

• מִי הוא ש עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד אחר כך? מִי אָסַף־רוּחַ בְְּחָָפְְְנָיו, בכפות ידיו? מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְְְלָה, כפי שהמים מכונסים בעננים הפרושים כבגדים רחבים בשמים? מִי הֵקִים, העמיד, בנה את כָָּל־אַפְְְסֵי, קצות ה אָרֶץ?! מַה־שְְּׁמוֹ, וּמַה־שֶּׁם־בְְּנוֹ כִּי תֵדָע? אי – אפשר לדעת עליו פרטים כאלה. אוכל רק לדעת שה' הוא האדון ובידו כל הכוח.

• כָָּל־אִמְְְרַת, אמירת אֱלוֹהַּ צְְרוּפָה, נקייה ומזוקקת. מָגֵן הוּא ה' לַחֹסִים בּוֹ, לנשענים עליו, בין שהם מבינים את דרכיו ודבריו ובין שלא. לפיכך עליך לשמוע בקולו –

• אַל־תּוֹסְְְףְְְּ עַל־דְְּבָרָיו מפני שאינך מבין את כל מה שמתרחש בעולם, פֶּן, שמא כשתוסיף על דבריו, הוא יוֹכִיחַ בְְּךָ שאין בתוספת זו כלום, וְְנִכְְְזָבְְְתָּ, תתבדה, תתאכזב ותפרוש מדבריו. עתה הוא פונה אל ה':

• שְְׁתַּיִם, שתי בקשות שָׁאַלְְְתִּי, אני מבקש מֵאִתָּךְְְ. אַל־תִּמְְְנַע אותן מִמֶּנִּי בְְּטֶרֶם אָמוּת:

• שָׁוְְְא, הבל וּדְְְבַר־כָּזָב, שקר הַרְְְחֵק מִמֶּנִּי; ושנית, רֵאשׁ, עוני וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי, אלא הַטְְְרִיפֵנִי, הזן אותי ב לֶחֶם חֻקִּי, באוכל שאני צריך לו,

• פֶּן־אֶשְְְׂבַּע, אם אתעשר מדי וְְכִחַשְְְׁתִּי, אני עלול לכפור בקדוש ברוך הוא, וְְאָמַרְְְתִּי מתוך תחושה שהכול שייך לי ונובע מעוצם ידי: מִי ה'? – אינני מכירו . וּמצד שני, פֶן־אִוָּרֵשׁ, אם אהיה עני, וְְגָנַבְְְתִּי, וכשאתפס או אחשד בגנבה, וְְתָפַשְְְׂתִּי, אשתמש ב שֵׁם אֱלֹהָי שלא כדין, אשבע לשקר או אקלל מתוך התמרמרות על מצבי. מסוכן להיות עשיר מדי ומסוכן להיות עני מדי, ולכן אני מבקש לקבל את המזון המתאים לי בשקט ובנחת. דברי תוכחה שהקשרם אינו ידוע:

• אַל־תַּלְְְשֵׁן, תדבר רעות על עֶבֶד אֶל, באוזני אֲדֹנָו, שלא עבד כראוי או שמלאכתו הייתה פגומה, פֶן־יְְקַלֶּלְְְךָ העבד כאשר הוא ילקה בעקבות דבריך, וְְאָשָׁמְְְתָּ, כי אינך מחויב להתערב ביחסי העבד והאדון. פלישתך לענייניהם תביא עליך רעה. קודם דובר על העולם הגדול ועל האדם, ואילו עתה ידובר על הדור, כלומר על האדם הנתון בממד הזמן. תיאורים אלו הולמים כמה דורות.

• דּוֹר שאת אָבִיו יְְקַלֵּל, וְְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְְבָרֵךְְְ.

• דּוֹר טָהוֹר בְְּעֵינָיו, ואולם לאמתו של דבר מִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ. אנשי הדור לא גדלו עדיין, והם מלוכלכים ומסריחים כתינוקות שלא רחצו את צואתם. ייתכן שהכתוב מרמז כאן על אנשים המתעסקים בניקיון חיצוני, אך בקרבם פנימה נשארו בטומאתם.

• דּוֹר – מָה־רָמוּ, גבהו עֵינָיו, וְְעַפְְְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ, יתרוממו. אנשיו שחצנים, והם מסתכלים על העולם מלמעלה למטה.

• דּוֹר – כמו חֲרָבוֹת הן שִׁנָּיו, וּכמו מַאֲכָלוֹת, סכיני שחיטה הן מְְתַלְְּעֹתָיו, שיניו הגדולות . הן מבקשות לֶאֱכֹל, לנשוך ולפגוע ב עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְְאֶבְְְיוֹנִים מֵאָדָם. זהו דור טורף, מושחת ומלוכלך. המשל הבא פותח את התבנית החוזרת – שלוש וארבע, המוכרת ממקומות אחרים בתנך ומשמעה ריבוי כללי:

• לַעֲלוּקָה, תולעת טפילה הנצמדת לבעל חיים ומוצצת את דמו, שְְׁתֵּי בָנוֹת, האומרות: הַב, תן, הַב. זהו דימוי למי שאוכל וטורף ללא גבול. והיו שראו בעלוקה דימוי לגיהינום. כמו העלוקה שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְְְׂבַּעְְְנָה. שלושה דברים אינם שבעים לעולם, ו אַרְְְבַּע לֹא־אָמְְרוּ לעולם: הוֹן! די!. ואלו הן אלה שאי – אפשר להשביען:

• שְְׁאוֹל, הגיהינום; וְְעֹצֶר רָחַם, התשוקה למה שיוצא מן הרחם, לפרי בטן; אֶרֶץ לֹא־שָׂבְְעָה מַּיִם. הארץ בולעת ובולעת את המים הנשפכים אליה. וְְאֵשׁ לֹא־אָמְְרָה: הוֹן! , מספיק לי, אלא תמשיך ותשרוף הלאה. שתי בנות העלוקה התובעות ‘הב', ‘הב' הן דימוי לשני זוגות של דברים שלוקחים ולוקחים – אחד מתחום החומר (האש והארץ) ואחד מתחום החיים האנושיים (שְׁאול ורחם). והערה נוספת:

• עַיִן של הבנים ש תִּלְְְעַג לְְאָב שמזדקן ונחלש, על כך שהוא שוכח ועל שאיננו פעיל, וְְתָבֻז לִיקְְּהַת, קמטיה של אֵם, או: לזקנתה הנותנת אותותיה בגופה ובמראה שלה – יִקְְּרוּהָ, ינקרו אותה עֹרְְבֵי־נַחַל. העורבים אינם עופות גדולים ואין להם מקור חזק ביותר, ולכן, כשהם מוצאים נבלה הם מנקרים את חלקיה הרכים והחיצונים, ביניהם העיניים. וְְיֹאכְְלוּהָ בְְנֵי־נָשֶׁר, נשרים צעירים שקשה להם לנשוך את העור, והם אוכלים את עיני הנבלה. זה יהיה עונשו של מי שמשתמש בעיניו כדי לפגוע באחרים.

• שְְׁלֹשָׁה הֵמָּה, הם הדברים ש נִפְְְלְְאוּ מִמֶּנִּי, שאינני מבין, וְְאַרְְְבָּעָה, את הרביעי במיוחד לֹא יְְדַעְְְתִּים, איני יודע. בדרך כלל משמעות התבנית הזאת היא שהרביעי הוא נקודת העוקץ של האמירה.

• דֶּרֶךְְְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם – כיצד עף הנשר הכבד ומוצא לו דרך בשמים; דֶּרֶךְְְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר – איך זוחל הנחש על הסלע ללא רגליים, משוטט ומוצא את דרכו; דֶּרֶךְְְ־אֳֳנִיָּה בְְלֶב־יָם, שגם היא עוברת במסלולה בלי להיאחז בדבר; וְְהמסתורין הרביעי הוא דֶרֶךְְְ גֶּבֶר בְְּעַלְְְמָה – מה טיב הקשר ביניהם וכיצד הוא נוצר. ספרות רבה נכתבה על אווירונאוטיקה, זואולוגיה וספנות, אך על דרך גבר בעלמה כתבו יותר, ועדיין נותר קשר זה מסתורי. חלק מהפלא של הדרכים הללו הוא שלא נשארים סימנים אחריהן.

• כֵּן, באותו אופן דֶּרֶךְְְ אִשָּׁה מְְנָאָפֶת – אָכְְלָה וּמָחֲתָה, ניגבה את פִיהָ וְְאז אָמְְרָה: לֹא־פָעַלְְְתִּי כל אָוֶן, רע. זהו דימוי ציורי המטעים שגם היחסים שבין איש ואשה אינם משאירים סימנים, וזר לא יוכל לדעת מה באמת קרה בין השניים. ושוב באותה תבנית:

• תַּחַת, עקב שָׁלוֹשׁ תופעות רָגְְזָה אֶרֶץ, ראוי שהארץ תזדעזע בגללם, וְְתַחַת אַרְְְבַּע לֹא־תוּכַל שְְׂאֵת, את הדבר הרביעי היא אינה יכולה לסבול:

• תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְְְלוֹךְְְ, הגעתו של עבד למלוכה; וְְנָבָל, רשע וקמצן כִּי, כאשר הוא יִשְְְׂבַּע־לָחֶם, מצליח ומשגשג;

• תַּחַת שְְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל. המציאות שבה האשה השנואה היא שנבעלת, והאחרת אינה זוכה לתשומת לב; וְְשִׁפְְְחָה כִּי־תִירַשׁ גְְּבִרְְְתָּהּ. הביזיון והחרפה שכרוכים בשלטון של עבד מתעוררים ביתר שאת כאשר שפחה, שמעמדה היה אף נחות מהעבד הזכר, יורשת את מקום גבירתה, והגבירה צופה בכך בהכנעה ואינה יכולה לשאת זאת. עוולות אלה מזעזעות את העולם.

• אַרְְְבָּעָה הֵם יצורים קְְטַנֵּי־אָרֶץ, וְְהֵמָּה בפועל חֲכָמִים מְְחֻכָּמִים, חכמים גדולים. בכישוריהם המיוחדים הם מסתדרים יפה למרות קטנותם.

• הַנְְּמָלִים – עַם לֹא־עָז, חזק, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְְְמָם. הן חכמות מספיק, כביכול, כדי להכין בקיץ את מזונן לקראת החורף;

• שְְׁפַנִּים – עַם לֹא־עָצוּם, איננו רב – עצמה, וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם. שלא כיצורים אחרים, הם מסוגלים לחיות בסלעים, ובכך זוכים למחסה;

• מֶלֶךְְְ אֵין לָאַרְְְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ, ערוך בגדודים כֻּלּוֹ לפעול יחד. כשנחיל ארבה יוצא ממקומו, הוא פושט כולו בבת אחת, מאות אלפי או מיליוני פרטים;

• שְְׂמָמִית בְְּיָדַיִם תְְּתַפֵּשׂ, תתפוס כדי לטפס על קירות חלקים ואף בתקרות. וְְהִיא מופיעה בכל מקום ואפילו בְְּהֵיכְְלֵי מֶלֶךְְְ.

• שְְׁלֹשָׁה יצורים הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הולכים יפה, וְְאַרְְְבָּעָה, והיצורים מן הסוג הרביעי מֵיטִבֵי לָכֶת יותר מכולם:

• לַיִשׁ, אריה – גִּבּוֹר בַּבְְּהֵמָה, בחיות וְְלֹא־יָשׁוּב, איננו נסוג מִפְְּנֵי־כֹל. הוא צועד בביטחון ואיננו צריך להסתכל סביבו;

• זַרְְְזִיר מָָתְְְנַיִם, כנראה סוג של כלב צייד, שגם הוא חצוף והולך בגאון; אוֹ־תָיִשׁ, שאף הוא הולך בביטחון, לפי דרכו ועניינו; וּמֶלֶךְְְ חזק אַלְְְקוּם עִמּוֹ, שאין מי שמתקומם נגדו. זוהי השוואה לעגנית: המלך עומד בשורה אחת עם שלוש חיות שאינן חשובות אלא הן מיטיבות לכת. המלך דומה לתיש או לאריה בגאונו, אך כידוע, לעתים בקושי הוא זז ממקומו. בהצגת רשימת הצועדים בצעד בוטח יש משום אזהרה שלא להתעסק אתם, מצד אחד; ומצד שני, יש בה לגלוג דק וחריף על הנהגתם של מלכים.

• אִם־נָבַלְְְתָּ, נפלת, התבזית – בְְהִתְְְנַשֵּׂא, הרי זה מפני שהתנשאת. במלותיך פיארת את עצמך, וכך גרמת לעצמך בושה. וְְאִם־זַמּוֹתָ, זממת רע יָד לְְפֶה, שתוק! או: אם אתה חוסם את פיך בידך על הפה, כמו בזמם על פיה של בהמה – לא יאונה לך רע.

• כִּי מִיץ, מיצוי, לחיצת חָלָב יוֹצִיא חֶמְְְאָה. כאשר דוחסים וחובצים את החלב, עושים ממנו ש מנת ואותה הופכים לחמאה. וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם ממנו, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב. תמצית הכעס היא ריב. ראוי לזכור שמן החלב אפשר להפיק טובה, אך מן האף לא יוצא אלא דם, שהוא פחות נעים, ומן הכעס יוצא הדבר הגרוע ביותר.