תהילים-פרק-8

ביאורים

• לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, כלי נגינה שאולי נקרא על שם צורתו א ו מקום ייצורו, מִזְמוֹר לְדָוִד.המזמור מתחיל ומסיים בהכרזה אחת של תהילה:

• ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, העולם שלנו ומלואו; ה' אדוננו, אֲשֶׁר תְּנָה, אתה נותן את הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. או: אשר ראוי היה לכאורה שתיתן הודך על השמים בלבד.

• מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים, המהללים אותך או שרים בתורתך יִסַּדְתָּ עֹז, כוח לְמַעַן, לשם עשיית מלחמה ב צוֹרְרֶיךָ, אויביך, ודברים אלה יפים כדי לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. שירת הילדים, בתמימותה וברצינות הילדותית שבה, היא בגדר יסוד קבוע שאין האויבים יכולים לבטלו. להפך, אל שירת ילדים כזו מתנפצים גלי השנאה שבכל דור. המשורר מתבונן ומהרהר:

• כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, שהם מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה, ייסדת, אתפעם מגדולתך בהיקפה הגדול, הכלל –עולמי. מצד שני ההתבוננות בעולם הגדול ובבריותיו הנפלאות מביאה לתהייה:

• מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּמהו בֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?! מול גרמי השמים הגדולים והרחוקים, נראה האדם פעוט ועלוב, יצור שאינו ראוי להתייחסות של מעלה, שאף לא ראוי להישפט ולהיגמל על מעשיו. והנה על אף קטנותו נתת לאדם מתנות מר ובות:

• וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹֹהִים, שהרי האדם נברא על ידי אלוקים בצלמו, ונשמת ה' שורה בתוכו; או, במשמעות אחרת, ‘אלוהים' הם המלאכים, שהאדם קטן מהם אך במעט, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ בכוחות שנתת בו.

• תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, לאדם ניתנו הכוח והרשות למשול במעשי ידיו של ה', לפעול בהם ולשנותם. את ה כֹּל שַׁתָּה, שַׂמת תַּחַת רַגְלָיו. האדם הוא המושל בכל המציאות.

• צֹנֶה, צאן וַאֲלָפִים, בקר כֻּלָם נתונים ברשותו של האדם, וְנוסף עליהם גַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי, שדה. האדם מושל לא רק על בהמות הבית הקרובות, שבהן הוא מטפל ואותן הוא מזין, אלא גם על חיות השדה,

• צִפּוֹרי שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, על כל יצור ה עֹבֵר אָרְחוֹת, דרכי יַמִּים. יש להודות לה' שנתן לאדם את העצמה הזו. האדם המתבונן בקטנותו מול הגודל הנתון בידיו צריך להכיר בכך שזוהי מתנת אלוקים. וגם על כך יכול הוא לחזור ולומר:

• ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.