תהילים-פרק-42

ביאורים

• לַמְנַצֵּחַ, מַשְׂכִּיל, כינוי לשיר אולי משום דברי ההגות והלימוד שבו, לִבְנֵי קֹרַח, מחבריו של השיר או הלחן, או הממונים לשיר אותו. זהו הראשון בסדרת שבעת המזמורים של בני קֹרח.

• כְּאַיָּל תַּעֲרֹג, כאיילה המשתוקקת, או: המשמיעה קול תחינה עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן, כך נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹֹהִים.

• צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹֹהִים, לְאֵל חָי. מָתַי אָבוֹא אל המקדש וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹֹהִים?! אל המקדש באים כדי להיראות אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'. המשורר מתאר את מצבו המרוחק והגולה:

• הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי דבר שבשגרה כ לֶחֶם הנאכל יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי אויבי כָּל הַיּוֹם בלעג : אַיֵּה אֱלֹֹהֶיךָ?!

• אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי. נפשי משתפכת בזיכרונות על הזמנים שבהם הייתי קרוב לבית ה', כִּי, כאשר אֶעֱבֹר, הייתי רגיל לעבור בַּסָּךְ, בתהלוכת קהל רב. אֶדַּדֵּם, הייתי פוסע אתם במעין קפיצה או ריקוד עַד בֵּית אֱלֹֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה בתוך הָמוֹן חוֹגֵג.

• מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, למה את שחוחה, כפופה ומדוכדכת, נַפְשִׁי, וַתֶּהֱמִי עָלָי, תסעירי אותי, תגרמי לי לנהום מתוך עצבות?! הוֹחִלִי, קַווי, התפללי לֵאלֹֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, אודה לו ואזכה לראות את יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.

• אֱלֹֹהַי, עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח, מדוכדכת, מושפלת. עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ ביתר שאת במרחק, מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים, אזור מקורות הירדן שמעבר לגליל העליון, סמוך להר חרמון, מֵהַר מִצְעָר, אחד ההרים הנמצאים בצפון.

• תְּהוֹם, קיבוץ מים רבים אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. קול שטף המים וזרימתם נשמע כקריאת הנהרות זה לזה, אך אין אלו קולות שמחה כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ, גלים נשברים וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. געש המים והמייתם משקפים את הטלטלות והזעזועים העוברים עלי. שוב חוזר המשורר אל תקוותו ודבקותו:

• יוֹמָם, ביום יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ, והוא מעניק לי כוח להמשיך, וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה, שירו עִמִּי, אני יכול לשיר לו תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי.

• אוֹמְרָה, אומר לְאֵל סַלְעִי, מקור החוזק שלי : לָמָה שְׁכַחְתָּנִי?! לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב,

• בְּרֶצַח, בדקירה או מכות אכזריות בְּעַצְמוֹתַי?! כי חֵרְפוּנִי, גידפו אותי צוֹרְרָי, שונאי, בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹֹהֶיךָ?! הכאב הגדול ביותר הוא השאלה הלועגת והמבזה.

• מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי?! וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי?! במקום זאת הוֹחִילִי לֵאלֹֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ לאחר הישועה ובזמן הישועה עצמו, על כך שהוא יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.