תהילים-פרק-49

ביאורים

• לַמְנַצֵּחַ, העומד בראש המקהלה או הנגנים לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.הקדמה:

• שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד, תבל. אני קורא לכל בני התמותה:

• גַּם אל בְּנֵי אָדָם הפשוטים, גַּם אל בְּנֵי אִישׁ, אישיות בעלת מעמד, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.

• פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְהָגוּת, מחשבת לִבִּי תְבוּנוֹת. במזמור זה אציג את התבוננותי.

• אַטֶּה לְמָשָׁל, דיבור מליצי את אָזְנִי, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר את חִידָתִי, מליצתי, ביטויי המחודד :

• לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, בזמנים קשים, כש עֲוֹן עֲקֵבַי, כשעונש הבא בעקבות חטאי יְסוּבֵּנִי, מסובב אותי?! הרי לימים הרעים יבוא סוף.

• הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, רכושם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.

• אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ ממוות. אין בכוחו של אדם להציל את זולתו, ואף לא את הקרוב לו ביותר, מקצו; לֹא יִתֵּן לֵאלֹֹהִים את כָּפְרוֹ, כופר נפש אחיו.

• וְאם אפשר להעלות על הדעת תשלום כופר למוות, הרי יֵקַר, יהיה יקר מאוד פִּדְיוֹן נַפְשָׁם, וְחָדַל, יהיה מנוע לְעוֹלָם. לעולם הוא לא יושג.

• וִיחִי עוֹד לָנֶצַח. הוא עובר את חייו כאילו הוא יחיה לנצח, ולעולם לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת, הקבר,

• כִּי, כאשר הוא יִרְאֶה, רואה שגם ה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד עם החכמים גם כְּסִיל וָבַעַר, הטיפשים יֹאבֵדוּ, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים את חֵילָם, הרכוש שצברו בחייהם.

• קִרְבָּם, במחשבותיהם הכמוסות של בני אדם בָּתֵּימוֹ, בתיהם יישארו להם לְעוֹלָם, ו מִשְׁכְּנֹתָם, מגוריהם ימשיכו לְדוֹר וָדֹר. קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם, הם מנציחים בבתים את שמותיהם עֲלֵי אֲדָמוֹת, בעולם הזה.

• ולאמתו של דבר, אָדָם בִּיקָר, בכבודו בַּל, לא יָלִין, יישאר בקביעות. כל כבודם, תפארתם וארמנותיהם לא יועילו להשארתם בעולם הזה. בסופו של דבר כל בני האדם נעקרים מן העולם, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, כמו שהבהמות מתות.

• זֶה דַרְכָּם של בני אדם, וזה כֵּסֶל, הטיפשות לָמוֹ, שלהם. הם בונים את תקוותיהם על נכסיהם בעולם הזה, בלי להביא בחשבון שכל אלה ארעיים ויחלפו עם המוות. וְהבאים אַחֲרֵיהֶם גם הם בְּפִיהֶם יִרְצוּ. הם מדברים על אותו רצון; אך כמובן אין לדור הבא סיכוי רב יותר שדמיונות אלה יתממשו. סֶלָה.

• כַּצֹּאן מובלים לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ, הושמו, נקבצו או ירדו. מָוֶת יִרְעֵם, יהיה הרועה שלהם, לחלופין: ‘יִרְעֵם' ישברם, או: יאכלם. יִּרְדּוּ, ימשלו בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר, לזמן העתיד. ואולי: צדיקים ימשלו בסופו של דבר בנכסיהם, או: מלאכים העושים את שליחותם נאמנה ייטלו את נשמתם. וְצוּרָם, עצמתם, או: צורתם של בני האדם עתידה לְבַלּוֹת, להתבלות ולִכְלות ב שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ, מן הארמון שלו. תוקפם וחשיבותם של בני האדם הולכים וכלים ב'ארמון' השאול. או: יורדים מארמונותיהם אל השאול. כאן בא פסוק אחד של תקווה, שהוא אחד המקומות היחידים במקרא שבהם מדובר על הישארות הנפש לאחר המוות:

• אַךְ אֱלֹֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל, כִּי יִקָּחֵנִי אליו. השאול הוא המוות, הקיום העלוב וחסר המשמעות של נפשו של אותו אדם אשר כל חייו חשב רק על העולם הזה, וכל עולמו נלקח ממנו. הנפש נפדית מן השאול הזה כאשר היא נצמדת אל אלוקים צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה". סֶלָה.כעת פונה המשורר למי שהולך בדרך טובה, אך נראה לו שהעולם איננו מתחשב בדרך חייו:

• אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר, נעשה עשיר אִישׁ, כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.

• כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. במותו יאבדו העושר והכבוד כל משמעות. לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו לקבר כְּבוֹדוֹ.

• כִּי אם, אלא את נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ, בעשיית מעשים שיש בהם ברכה. וְאז יוֹדֻךָ, ישמחו במעשיך הטובים גם אחרים כִּי תֵיטִיב גם לָךְ, לעצמך. רק הטובה שתעשה תישאר אתך לעולם.

• תָּבוֹא נפשו עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו, שירדו גם הם לשאול, עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ גם הם אוֹר, ותפארתם תימוג עם המוות. המשורר מסכם את יחסו של אדם אל מכלול חייו:

• אָדָם העוסק בִּיקָר, בכבוד, בגדולה, וְלֹא יָבִין לְמה יש משמעות אמתית, ומה עתיד להיעלם עם המוות. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. חייו של אדם כזה דומים לחיי בהמה בחייה אין לה מודעוּת, ובמותה אין לה זיכרון ותקווה.