שמות-פרק-4
ספר
מקבץ
ביאורים
-
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן, ואולי, ואם, לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
-
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מַה הדבר ה זֶּה שאתה אוחז בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר משה : מַטֶּה.
-
וַיֹּאמֶר ה' : הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה. וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיְהִי המטה לְנָחָשׁ. וַיָּנָס, ברח מֹשֶׁה מִפָּנָיו — מפני הנחש.
-
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי הנחש לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.
-
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
-
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, מתחת לבגד. וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מחיקו, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
-
וַיֹּאמֶר ה' : הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, בשר היד הפך שוב לבשר רגיל, והצרעת נעלמה.
-
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, אות המטה ההופך לנחש וחוזר להיות מטה — וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן, היד המצטרעת והנרפאת.
-
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. את שני האותות הראשונים הראה לו ה' במקום שבו עמד. כיוון שלא היו שם מים, לא נוסה שם המופת השלישי, אך ה' הבטיח לו שאף הוא יתקיים אם משה יזדקק לו.
-
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי! לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. אינני יודע לדבר היטב, גַּם מִתְּמוֹל, מאתמול גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. אילו שינית את תכונותי , כך שמכאן ואילך איטיב לדבר, היה מתאים שאלך, אך הנה גם לאחר שנגלית אלי, עדיין דיבורי עילג כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. לא ברור אם בעייתו של משה היתה גמגום, קושי בהגיית עיצורים מסוימים או מגבלות אחרות במבטא המכבידות על התקשורת.
-
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם, מיהו שנותן פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'! כיוון שבידי כל יכולותיו ותכונותיו של האדם, אין אתה צריך לחשוש ממגבלות הדיבור שלך. אם תצטרך לדבר — אתן לך את הכוח לעשות זאת.
-
וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. אלווה את שליחותך.
-
וַיֹּאמֶר משה : בִּי, בבקשה אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד מי ש תִּשְׁלָח, ובלבד שלא יהא זה אני. למרות כל ההבטחות הללו, משה לא רצה בשליחות כלל.
-
וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה, ה' כעס על משה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא. אני יודע שהוא יכול לדבר ושהוא בעל כושר הנהגה. וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ. אדאג לכך שהוא יצא לקראתך, וְרָאֲךָ, הוא יראה אותך, אחיו הקטן שעליו הוטלה ההנהגה, והוא לא רק ינהג באדיבות כלפיך, וְשָׂמַח אפילו בְּלִבּוֹ בגדולה שניתנה לך.
-
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו — אל אהרן וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים שעליך לדבר, בְּפִיו. וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. כדי להתגבר על כובד הפה וכובד הלשון שלך אתה תקבל מפי את ההוראות ותדבר אל אהרן, ואהרן יהיה הדובר באוזני אחרים.
-
וְדִבֶּר הוּא לְךָ, בשבילך אֶל הָעָם. וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, הוא ידבר בעבורך, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים, למנהיג, שהרי הוא יהיה כמכשיר הדיבור בלבד, ולא ידבר את דבריו שלו אלא את דבריך.
-
וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת, אות הנחש שהראיתי לך, ואותות נוספים שאצווה עליך לעשות בהמשך. יצ יאת משה ממדין למצרים פרק ד פס' יח – כו נוכח דברי ה' משה לא יכול היה לעמוד עוד בסירובו. את מסעו למצרים תחמו שתי שיחות: עם חותנו, שיחה שבה נטל רשות מיתרו לצאת ממדין, ועם אהרן, האמור לסייע לו בהבאת דבר האלוקים אל פרעה ואל עמו כשייכנס למצרים. בתווך, בחניית המשפחה במלון, חל משבר. סכנה ריחפה על חיי משה, והוא ניצל ממנה בזכות תושייתה של אשתו. לקראת יציאת משה לדרך חשף ה' בפניו עד כמה חריף העימות הצפוי לו. את המאבק בינו לבין מצרים תיאר ה' באוזניו כמאבק על הבן הבכור — אלוקים מבקש לגאול באמצעות משה את בנו בכורו, ישראל; ובעקבות סירוביו העקשניים של פרעה יומתו בנו הבכור ובכורי מצרים כולם. מעניין שאף פרשת המשבר המאיים על משה ומשפחתו בדרך כרוכה במערכת היחסים הקרובה שבין אב ובנו.
-
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר, יתרו חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: עברו שנים רבות מאז ברחתי. אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים. משה נימק את שיבתו למצרים במניעים אישיים ולא סיפר לחותנו על שליחותו לגאול את עמו. אולי חשש לספר זאת, אולי לא רצה לפרסם דברים אלו קודם שיעלה בידיו למלא את תפקידו, ושמא חשב שיתרו לא יאמין ליומרה זו. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם.
-
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן בהיותו עם יתרו : לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. פני הדברים השתנו, ואתה יכול לחזור למצרים בלי חשש.
-
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב משה, כנראה בצעידתו בצד החמור, אַרְצָה מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. לאחר התיאור הכללי מפורטים האירועים הנלווים ליציאה למצרים:
-
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, האותות שנתתי לך אינם מיועדים רק לישראל, אלא — וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה. ועם זאת, דע לך ש אֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם למרות הדברים שתשמיע באוזניו והמופתים שתראה לו.
-
וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה אמירה כללית — כֹּה אָמַר ה': בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. ישראל הם כבן בכור לפני ה'.
-
וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי במדבר, וַתְּמָאֵן, ואתה סירבת לְשַׁלְּחוֹ — הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. כיוון שלא שחררת את בני, אהרוג את בנך.
-
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, במקום הלינה שבו נחו בדרכם למצרים, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ מלאך ה' וַיְבַקֵּשׁ ל הֲמִיתוֹ. משה היה נתון במצב קשה מאוד. ייתכן שנראה כגוסס.
-
וַתִּקַּח צִפֹּרָה אבן צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, שטרם נימול מפני שהיה קטן מדי, או מפני שיצאו לדרך וחששו לקחת אל המסע ילד חולה, העברים, ואילו ילדים לא יימולו, כמנהגו של יתרו. וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, צפורה הניחה את הערלה ליד רגלי המלאך, משה או הילד, וַתֹּאמֶר לילד : כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. יש לי חיבור חדש אתך עתה, מאחר שמלתי אותך. אפשרות אחרת: צפורה פנתה אל משה, וכינתה אותו חֲתַן דָּמִים, שכן הוא נושע, וחטאו נתכפר בזכות דם המילה, ובכך התחדשה הברית ביניהם.
-
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, המלאך הרפה ממשה, לאחר שצפורה מלה את הילד. אָז אָמְרָה צפורה : חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.מ שה ואהרן במצרים — לפני פרעה ולפני עמם פרק ד פס' כז — פרק ו פס' א את השליחות שקיבל משה בהיותו בהר האלוקים, הוא מתחיל לממש בליוויו ובסיועו של אהרן. משה ואהרן עומדים מול שלושה גורמים: זקני הנהגת העם, פרעה ושוטרי בני ישראל — מנהלי העבודה העברים, שהיו הראשונים שסבלו בעקבות הופעתם של משה ואהרן. בסוף העניין משה ואהרן יפנו את הדי טענותיהם הקשות של השוטרים אל ה'. ה' ישוב ויבטיח שמצוקת העם במצרים תיפתר, אך עד אז נדרש אורך רוח.
-
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה, למדבר. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. מכאן שהר סיני, הר חורב, עמד בין ארץ מדין — שאולי היתה סמוכה לארץ כנען וקרובה לירדן, לבין מצרים. וַיִּשַּׁק אהרן לוֹ — למשה וקיבל את פניו באהבה.
-
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ, שכן עכשיו היו צריכים לבצע יחדיו את השליחות.
-
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי, מנהיגי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
-
וַיְדַבֵּר אליהם אַהֲרֹן, שהוא המוכר להם, והוא גם מי שיודע לדבר, אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. וַיַּעַשׂ אהרן את הָאֹתֹת שקיבל משה כסימנים לאימות נבואתו, לְעֵינֵי הָעָם.
-
וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד, זכר ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, סבלם. חששותיו של משה שייתקל בספקנות נוכח הבטחה זו, התבדו. אמנם בני ישראל לא הכירו את משה, אך הם האמינו בו בשל אישיותו או בזכות האותות. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה' כתודה על כך שהגיע זמן גאולתם.
פסוקים
-
ויען משה ויאמר והן לא־יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא־נראה אליך יהוה
-
ויאמר אליו יהוה מזה [מה־] [זה] בידך ויאמר מטה
-
ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו
-
ויאמר יהוה אל־משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו
-
למען יאמינו כי־נראה אליך יהוה אלהי אבתם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב
-
ויאמר יהוה לו עוד הבא־נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג
-
ויאמר השב ידך אל־חיקך וישב ידו אל־חיקו ויוצאה מחיקו והנה־שבה כבשרו
-
והיה אם־לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון
-
והיה אם־לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן־היאר והיו לדם ביבשת
-
ויאמר משה אל־יהוה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל־עבדך כי כבד־פה וכבד לשון אנכי
-
ויאמר יהוה אליו מי שם פה לאדם או מי־ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי יהוה
-
ועתה לך ואנכי אהיה עם־פיך והוריתיך אשר תדבר
-
ויאמר בי אדני שלח־נא ביד־תשלח
-
ויחר־אף יהוה במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי־דבר ידבר הוא וגם הנה־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו
-
ודברת אליו ושמת את־הדברים בפיו ואנכי אהיה עם־פיך ועם־פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון
-
ודבר־הוא לך אל־העם והיה הוא יהיה־לך לפה ואתה תהיה־לו לאלהים
-
ואת־המטה הזה תקח בידך אשר תעשה־בו את־האתת
-
וילך משה וישב אל־יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל־אחי אשר־במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום
-
ויאמר יהוה אל־משה במדין לך שב מצרים כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך
-
ויקח משה את־אשתו ואת־בניו וירכבם על־החמר וישב ארצה מצרים ויקח משה את־מטה האלהים בידו
-
ויאמר יהוה אל־משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל־המפתים אשר־שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את־לבו ולא ישלח את־העם
-
ואמרת אל־פרעה כה אמר יהוה בני בכרי ישראל
-
ואמר אליך שלח את־בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את־בנך בכרך
-
ויהי בדרך במלון ויפגשהו יהוה ויבקש המיתו
-
ותקח צפרה צר ותכרת את־ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן־דמים אתה לי
-
וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת
-
ויאמר יהוה אל־אהרן לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק־לו
-
ויגד משה לאהרן את כל־דברי יהוה אשר שלחו ואת כל־האתת אשר צוהו
-
וילך משה ואהרן ויאספו את־כל־זקני בני ישראל
-
וידבר אהרן את כל־הדברים אשר־דבר יהוה אל־משה ויעש האתת לעיני העם
-
ויאמן העם וישמעו כי־פקד יהוה את־בני ישראל וכי ראה את־ענים ויקדו וישתחוו
פסוקים מנוקד
-
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה׃
-
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה [מַה־] [זֶּה] בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃
-
וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃
-
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃
-
וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃
-
וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃
-
וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃
-
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה׃
-
וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר׃
-
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח׃
-
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ׃
-
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן׃
-
וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים׃
-
וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־הָאֹתֹת׃
-
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃
-
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם׃
-
וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׃
-
וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ׃
-
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃
-
וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי׃
-
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׃
-
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ׃
-
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ׃
-
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
-
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם׃
-
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃
מקומות
-
מצרים
ארץ מצרים נמצאת בצפון מזרח אפריקה, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל. רוב שִׁטְחָהּ היא מדבר, והאזור המעוּבּד והמיוּשב בצפיפות נמצא לאורך נהר הנילוס והדֶלְתָא (=השֶפֶךְ) שלו. התרבות המצרית הידועה לנו החלה להתפתח כבר בשנת 4000 לפני הספירה. סיפורי האבות מעידים על קשרים קבועים בין תושבי ארץ כנען לארץ מצרים, בעיקר בתקופות של רעב.
-
ארץ מדין
מקום מושבם המרכזי של המדיינים, לשם בורח משה ממצרים.