תהילים-פרק-78

ביאורים

• מַשְׂכִּיל, מזמור שעיקרו לימוד והוראה, לְאָסָף.פתיחתו של המזמור מכילה דברי מוסר: הַאֲזִינָה, עַמִּי, תּוֹרָתִי; הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי.

• אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל, דיבור פיוטי שיש בו לקח, את פִּי; אַבִּיעָה חִידוֹת, דברי חכמה שיריים על מאורעות מִנִּי קֶדֶם, מזמן ק דום.

• אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ במסורת וַנֵּדָעֵם מתוך כך, וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ. השיר הזה בא להמשיך את המסורת –

• לֹא נְכַחֵד, נסתיר את הדברים מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן, דורות מאוחרים כדי שגם הם יהיו מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ, עצמתו וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה.

• וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב, וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, ובכלל הדברים הכתובים בתורה גם אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. זכירת מאורעות מסוימים ומסירת הסיפור עליהם לבנים הן ממצוות התורה ודבריה.

• לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן, מאוחר את הדברים שדורות ראשונים יודעים אותם, ו בָנִים אשר יִוָּלֵדוּ להם בעתיד, גם הם יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. מעבר לידע ההיסטורי, יש תועל ת מוסרית בדבר –

• וְיָשִׂימוּ בֵאלֹֹהִים כִּסְלָם, מבטחם, מקור כוחם ותקוותם, וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל, וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. ישמרו.

• וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם, שבהם עוד ידובר, שהיו דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין, תיקן, כיוון את לִבּוֹ וְלֹא הייתה נֶאֶמְנָה, מהימנה, חזקה ויציבה אֶת, עם אֵל רוּחוֹ.

• בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי, מחזיקי הנשק, רוֹמֵי, היורים ב קָשֶׁת הָפְכוּ, ברחו משדה המערכה בְּיוֹם קְרָב. לא ברור למה רומזים הדברים, ייתכן שמדובר בניסיון עצמאי של שבט אפרים לצאת ממצרים קודם הזמן הראוי, ואפשר שמדובר בבני ממלכת ישראל שפרשו מדרך התורה.

• לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת.

• וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו של אלוקים אֲשֶׁר הֶרְאָם.

• נֶגֶד, לנוכח אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׂדֵה צֹעַן, כינוי מליצי למצרים על שם העיר החשובה צען שבזמן מסוים הייתה בירת מצרים. ועתה נמנים הנסים הבולטים ביותר:

• בָּקַע יָם סוף, וַיַּעֲבִירֵם – את ישראל בתוכו, וַיַּצֶּב, העמיד את ה מַיִם שבים כְּמוֹ נֵד, קיר, תל.

• וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם, וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ.

• יְבַקַּע צֻרִים, סלעים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ, השקה מהם מים רבים כִּתְהֹמוֹת רַבָּה, מאגרי התהום הגדולים.

• וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע, וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם בתוך המדבר.

• וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ, לַמְרוֹת, להמרות פי עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה, במדבר.

• וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.

• וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹֹהִים משום שרצו לנסותו, ו אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?!

• הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם, וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ. הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת, אִם יָכִין שְׁאֵר, בשר לְעַמּוֹ? .

• לָכֵן שָׁמַע ה' את דבריהם וַיִּתְעַבָּר, כעס, וְאֵשׁ נִשְֹּקָה, הובערה בְיַעֲקֹב, וְגַם חרון אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל,

• כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹֹהִים, וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ. אלו היו ניסיונות שבהם נוסו בני ישראל.

• וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח,

• וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, ובביטוי נרדף – וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ, להם.

• לֶחֶם של אַבִּירִים, מלאכים אָכַל אִישׁ, אכלו אנשים, צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשׂבַע.

• יַסַּע, העביר רוח קָדִים בַּשָּׁמָיִם, וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ רוח תֵימָן, דרומית,

• וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר, בשר, ורבים כְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף, מתנת השְׂלָו.

• וַיַּפֵּל, הנחית ושטח את העופות האלה בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ, סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו.

• וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, שהרי זה היה הדבר שביקשו.

• לֹא זָרוּ, סרו מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם,

• וְאַף, כעסו של אֱלֹֹהִים עָלָה בָהֶם, וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם, באנשים החשובים שבהם, וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ, הביס.

• בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד, וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו, שהרי המשיכו לבקש ולהתלונן גם אחרי מעשה זה.

• וַיְכַל, סיים בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם, וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה, לא במיתה טבעית. הדברים רומזים לגזרה שנגזרה על הדור ההוא למות בנדודים במדבר, ולא להיכנס לארץ ישראל. ובכל המסעות הללו הדפוס חזר על עצמו:

• אִם הֲרָגָם – וּדְרָשׁוּהוּ, הם ביקשו את סליחתו ועזרתו, וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ, חיפשו, קידמו את אֵל.

• וַיִּזְכְּרוּ בשעת צרה כִּי אֱלֹֹהִים צוּרָם, וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם, אלא שהתשובה לא הייתה כנה ושלמה –

• וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ.

• וְלִבָּם לֹא נָכוֹן, כן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.

• וְהוּא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית את החוטאים, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אחור, לסלק את אַפּוֹ, כעסו, וְלֹא יָעִיר, יעורר את כָּל חֲמָתוֹ.

• וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. וכיוון שהם מוגבלים, נתונים ליצר וקצרי ימים, אין לבוא אליהם בדרישות יתרות.

• כַּמָּה, הרבה מאוד יַמְרוּהוּ, המרו את פיו בַמִּדְבָּר, יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן, בשממה.

• וַיָּשׁוּבוּ בכל פעם מחדש וַיְנַסּוּ אֵל, ואת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ, ביקשו אות; הציבוהו כמטרה לניסיונות; הגבילו כביכול את יכולתו; או: ציערו.

• לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, גבורתו ב יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם, הצילם מִנִּי צָר, האויב המצרי והוציאם מארצו. וכאן עובר המשורר לספר קצת על מכות מצרים והיציאה ממנה:

• אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, נִסיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן.

• וַיַּהֲפֹךְ לְדָם את יְאֹרֵיהֶם של המצרים, וְאת נֹזְלֵיהֶם, מימי היאור בַּל יִשְׁתָּיוּן.

• יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב – וַיֹּאכְלֵם, וּצְפַרְדֵּעַ – וַתַּשְׁחִיתֵם. הצפרדע פגעה בשלמות גופם של המצרים, אולי אף עד כדי פגעה בנפש.

• וַיִּתֵּן לֶחָסִיל, שם נרדף לארבה, או: סוג מסוים של ארבה, את יְבוּלָם, ואת יגִיעָם, התבואה שהתאמצו לגדל נתן לָאַרְבֶּה.

• יַהֲרֹג בַּבָּרָד את גַּפְנָם, וְאת שִׁקְמוֹתָם, עצי השקמה שלהם הרג בַּחֲנָמַל, מין כנימה שצורתה דומה לכינה, התוקפת את עץ השקמה.

• וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד את בְּעִירָם, בהמותיהם, וּמִקְנֵיהֶם מסר לָרְשָׁפִים, ניצוצות אש או חִצים, כנראה כינוי לברקים.

• יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, כעס וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, דֶּבר שנשלח על ידי מלאכים רעים.

• יְפַלֵּס, יסלול נָתִיב, דרך לְאַפּוֹ כדי שירד על ארץ מצרים, לֹא חָשַׂךְ, מנע מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וְאת חַיָּתָם, בהמותיהם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר, מסר.

• וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים, הבכורות בְּאָהֳלֵי חָם, מצרים, אבי האומה המצרית, היה בנו של חם בן נח. אחרי כל המכות הללו יצאו ישראל ממצרים:

• וַיַּסַּע כַּצֹּאן את עַמּוֹ, וַיְנַהֲגֵם כַּרועה המוליך עֵדֶר בַּמִּדְבָּר, כדי שהצאן לא יתעה.

• וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ, לא הייתה להם סיבה לפחד, וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם לאחר שנקרע ים סוף לישראל.

• וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ בארץ המובטחת, אל הַר זֶה, אשר קָנְתָה יְמִינוֹ, ההר שהוא קניין מובחר של ה'.

• וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם, עמי כנען, וַיַּפִּילֵם – את ממלכות הגויים בְּחֶבֶל נַחֲלָה, חילק נחלה לכל שבט ושבט – וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

• וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹֹהִים עֶלְיוֹן, וְעֵדוֹתָיו, מצוותיו לֹא שָׁמָרוּ.

• וַיִּסֹּגוּ מדרכם הטובה, וַיִּבְגְּדוּ בה' כַּאֲבוֹתָם במדבר, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, קשת שאינה עשויה כראוי, ובמקום שתימתח ואפשר יהיה לירות בה, היא מתעוותת, והחצים נורים לכיוון אחר.

• וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם אשר בנו, וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ, יעוררו את קנאותו וזעמו.

• שָׁמַע, הבין אֱלֹֹהִים את מעשיהם וַיִּתְעַבָּר, כעס, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל.

• וַיִּטֹּשׁ, עזב את מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, שבסופו של דבר נמסר ביד האויבים וכנראה נחרב. הוא עזב את ה אֹהֶל ש שִׁכֵּן בָּאָדָם. ה' לא קבע עוד את משכנו במקום מסוים בין בני אדם. לפי פירוש אחר, ה' נטש את המשכן הכללי והשרה שכינתו בין בני אדם פרטיים.

• וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי את עֻזּוֹ, הערים והמבצרים שנבנו בעזרתו, וְתִפְאַרְתּוֹ מסר בְיַד צָר.

• וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ, עַם ישראל הִתְעַבָּר.

• בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, ומאחר שהבחורים נהרגו , בְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ, התחתנו.

• כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה, כי גם הן נרדפו ונהרגו. אולם אחרי כל השעבוד והמפלות הגיע גם זמן הישועה:

• וַיִּקַץ, התעורר כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי, כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן, מריע במלוא גבורתו מִיָּיִן.

• וַיַּךְ את צָרָיו, אויביו עד שברחו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ, להם.

• וַיִּמְאַס בתקופה זו בְּאֹהֶל יוֹסֵף, שבמשך שנים רבות היה השבט המנהיג, וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.

• וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה, אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב, שיועד לבניין בית הבחירה, בית המקדש.

• וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים, במרומים, במקום גבוה את מִקְדָּשׁוֹ, ו כְאֶרֶץ, אשר יְסָדָהּ לְעוֹלָם.

• וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ למלוך על ישראל, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, שם עבד בהיותו רועה לפני שנמשח למלך.

• מֵאַחַר עָלוֹת, בהמות רכות, ה דורשות פיקוח וטיפול מתמיד, הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. מי שהיה רועה צאן, נעשה רועה ישראל.

• וַיִּרְעֵם – את ישראל כְּתֹם, ביושר לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו, במיומנות יַנְחֵם, ינהלם וידריכם .