תהילים-פרק-95

ביאורים

• לְכוּ נְרַנְּנָה, נשיר לַה', ואף נָרִיעָה, נרים את קולנו וננגן לְצוּר, סלע יִשְׁעֵנוּ, ישועתנו, לגואלנו החזק.

• נְקַדְּמָה פָנָיו בּאמירת תוֹדָה ובהקרבת קרבן תודה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.

• כִּי אֵל גָּדוֹל ה', וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹֹהִים,

• אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי, מעמקי ה אָרֶץ, וְאף תוֹעֲפֹת, רום ה הָרִים שייכות לוֹ.

• אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ, וְאת ה יַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ.

• בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה, נכרע על ברכינו לִפְנֵי ה' אשר הוא עֹשֵׂנוּ.

• כִּי הוּא אֱלֹֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ, עדרו, העם שהוא רועה ומנהיג אותו, וְה צֹאן המונהג תחת יָדוֹ. נוכל לחסות תחת הגנתו בפועל גם הַיּוֹם, אִם רק בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ ותצייתו לו כצאן לרועהו. וכאן מזכיר המשורר בשם ה' את סבלם של מי שהקשו את לבם ולא הלכו אחריו:

• אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, רמז למי מריבה, ששם רבו ישראל עם ה', כְּיוֹם מַסָּה, ניסיון בַּמִּדְבָּר, כשצמא העם למים. מסה ומריבה הם סמלי הניסיון והעונש של ישראל.

• אֲשֶׁר שם נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, בחנו אותי ו גַּם רָאוּ את פָעֳלִי, מעשי: הם ראו שנעניתי לבקשתם, והם ראו גם את העונש שקיבלו בעקבות תלונותיהם.

• אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט, אקוץ, אמאס בְּדוֹר. הרחקתי דור שלם, דור יוצאי מצרים, במשך ארבעים שנה. וָאֹמַר: עַם תֹּעֵי לֵבָב, שלבבם אינו במקום הנכון הֵם, וְהֵם – בני אותו דור לֹא יָדְעוּ דְרָכָי.

• אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, בכעסי, אִם יְבֹאוּן, שלא יבואו אנשי אותו דור אֶל מְנוּחָתִי, ארץ ישראל. בצד הטוב שבהישענות על חסותו של ה', מופיע כאן איום חריף: כשם שלבוטחים בה' יש הכול, כך הסרים ממנו נענשים בכל תוקף.