תהילים-פרק-104

ביאורים

• בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'.הברכה הראשונה שמברכת הנפש היא ברכה ישירה, לה' עצמו: ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ, גדול אתה מְּאֹד. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, אתה לובש. הבריאה כולה היא מעין לבוש של אלוקים. עתה מתחיל המהלל להתבונן בפרטי הלבוש ההדור הזה:

• עֹטֶה, עוטף את עצמו או את העולם ב אוֹר כַּשַֹּלְמָה, כשמלה, כגלימה או כטלית. ה' נוֹטֶה את כיפת ה שָׁמַיִם כמו שפורסים יְרִיעָה, כאוהל גדול.

• הַמְקָרֶה בַמַּיִם, את עֲלִיּוֹתָיו, יצר תקרת מים (הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ) מעל עולמותיו העליונים. הַשָֹּם עָבִים, עננים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, העננים והרוח הם כביכול כלי רכבו.

• עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. ה' משתמש בר וחות כשליחיו. ובין מְשָׁרְתָיו – גם אֵשׁ לֹהֵט. ומן העליונים לתחתונים:

• יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, יסודה, קבעהּ במקומה באופן ש בַּל, לא תִּמּוֹט, תתמוטט מאליה ל עוֹלָם וָעֶד.

• תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, הלבשת אותו בלבוש הארץ כדי שמימיו לא יתפרצו. אולם בתחילת בריאתו של עולם עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. המים אפפו את כל המציאות.

• מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, המים יברחו, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן, יזדרזו.

• יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, עד שלבסוף הגיעו אֶל הים, שהוא מְקוֹם זֶה ש יָסַדְתָּ לָהֶם.

• גְּבוּל שַׂמְתָּ למים, בַּל יַעֲבֹרוּן אותו, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. המים יישארו במקום שנקבע להם. על מי התהום ומי הים נוסף מופע אחר של מים:

• הַמְשַׁלֵּחַ מי מַעְיָנִים, מעיינות לזרום בּאפיקי ה נְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּ המים. חלקים דוממים אלה של המציאות מצויים גם באזורים הבלתי מיושבים של העולם. אבל הם גם קשורים ליצורים החיים.

• יַשְׁקוּ את כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, חיות השדה. מהם יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים, חמורי הבר, שאינם ניתנים לאילוף וחיים בשממה, את צְמָאָם.

• עֲלֵיהֶם – סמוך למעיינות הללו ועל שפעת הצמחייה שעל גדותיהם גם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן, והעופות הללו מִבֵּין עֳפָאיִם, ענפים יִתְּנוּ קוֹל.

• מַשְׁקֶה הָרִים, שאינם מקבלים את מי המעיינות משום שהם מתנשאים מעליהם, מֵעֲלִיּוֹתָיו, ממטר השמים, ו מִפְּרִי, כתוצאה מ מַעֲשֶׂיךָ, גשמיך, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ וישבעו גם כל היצורים החיים בה. והרי הפירוט:

• מַצְמִיחַ חָצִיר, דשא, מספוא לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם, הן למרעה ולהזנה של בעלי חיים שבהם הוא עובד, והן לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הדגנים שב אָרֶץ.

• וְהארץ הגשומה מצמיחה גם יַיִן, ש יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, ומאפשרת לְהַצְהִיל, לשמח ולהאיר פָּנִים מִשָּׁמֶן, המשמש לסיכתם והמבהיק אותם, וְלֶחֶם אשר את לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, יתמוך. הלחם, היין והשמן, מאכלי היסוד של האדם, באים מן האדמה.

• יִשְׂבְּעוּ גם עֲצֵי ה', עצים אדירים, אַרְזֵי לְבָנוֹן, שבהגיעם למלוא גידולם ממדיהם עצומים, אֲשֶׁר נָטָע ה'. לכל חיה מקום גידולה:

• אֲשֶׁר שָׁם – בעצים הללו צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, דוגמת חֲסִידָה, אשר ב בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ, קִנהּ.

• הָרִים הַגְּבֹהִים הם בית גידול מו בהק לַיְּעֵלִים, וה סְלָעִים שבהרים הם מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.ומכאן לבריאה אחרת: הזמן.

• עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים. לפי תנועת הירח וצורותיו המשתנות האדם החי בטבע קוצב לו יחידות של זמן. שלא כירח המשתנה, ה שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, המראה שלה ומקום היראותה קבועים ויציבים הרבה יותר. שינויי הזמן משפיעים על תפקודם של החיים:

• תָּשֶׁת, אתה שם בעולם חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ, נעה ומשוטטת כָּל חַיְתוֹ, חיות ה יָעַר, שכן רובן, ובעיקר חיות הטרף הם יצורים ליליים.

• הַכְּפִירִים, האריות שֹׁאֲגִים בלילה מתוך רעב לַטָּרֶף, ואולם אין אלה רק קריאות לטרף אלא מעין תפילה של האריות לְבַקֵּשׁ מֵאֵל את אָכְלָם.

• תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וישובו למקומות המסתור שלהם וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.

• יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ ויעסוק בהם עֲדֵי עָרֶב.כאן באה קריאת התפעלות מן היצורים הרבים והשתלבותם בסביבתם ובחייהם של יצורים אחרים:

• מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, יצירתך. ולא רק על פני האדמה, גם במחוזות חשופים פחות לעין אנוש:

• זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ, מיני יצורים חיים וְאֵין מִסְפָּר להם, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: רכיכות, דגים ושאר יצורי ים.

• שָׁם – במרחביו העצומים של הים אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן. שם נמצא ה לִוְיָתָן העצום זֶה, אשר יָצַרְתָּ, כביכול כדי לְשַׂחֶק בּוֹ; אף שהוא חורג בממדיו משאר ברואים, ואינו משתלב במערכות החיים האחרות, הרי בידך אף הוא אינו אלא כלי משחק.

• כֻּלָּם – כל היצורים החיים ביבשה ובים אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן, מקווים ופונים לָתֵת את אָכְלָם בְּעִתּוֹ, בזמנו.

• תִּתֵּן לָהֶם להזינם ולהעניק להם חיים, ואז יִלְקֹטוּן מה שהם יכולים למצוא; פעמים ש תִּפְתַּח יָדְךָ בהרחבה גדולה, ואז כולם יִשְׂבְּעוּן טוֹב;

• תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ ולא תעניק להם מטובך ומחסדך, ואז יִבָּהֵלוּן, שהרי פרנסתם תלויה רק בך; ויקרה ש תֹּסֵף, תאסוף מהם את רוּחָם, והם יִגְוָעוּן, וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

• תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ היוצרת והבוראת הם יִבָּרֵאוּן מחדש, וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה לאחר המוות. לאחר שהמשורר פירט את הברואים המגוונים על מצביהם המשתנים, הוא מסכם:

• יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, ביצוריו ובפעולותיו. גם אם במסלולי החיים היציבים כבודו גלוי, יש שכוחו מתגלה בצורה דרמטית יותר:

• הַמַּבִּיט לָאָרֶץ בהקפדה, וַתִּרְעָד כעבד, שדי במבט של אדוניו כדי להעביר בו רטט, יִגַּע ה' בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ, יעלו מהם להבות ועשן. וכאן מוסיף המשורר את חלקו הפרטי, שהוא גם תוצאה של ההתבונות במעשי ה' המתוארים עד עתה:

• אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, כל עוד אני חי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי, כל עוד אני קיים ומסוגל לזמר.

• יֶעֱרַב, ינעם עָלָיו שִׂיחִי, שיחתי המהללת ומכבדת אותו, ומכל מקום, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'. לאחר שהסתכל בהרמוניה שבין מגוון צורת החיים והעולם, אין המשורר פוסח גם על אלה המקלקלים ומכערים במזיד. עליהם הוא מבקש בסיומו של המנון התהילה הזה:

• יִתַּמּוּ, יִכלו חַטָּאִים, אנשי חטא מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד, כבר אֵינָם. והוא חותם במלים הפותח ות את המזמור: בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'. הַלְלוּיָהּ.