תהילים-פרק-109

ביאורים

• לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר. אמנם מצבי אינו מאפשר לי לענות או להגיב כראוי, אך אתה, אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק. ענה לאויבי והשב להם כגמולם,

• כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ההתקפות עלי נובעות מרשעות, מרמייה ושקר.

• ואילו כעת, בעת נפילתי, דִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי, הם לוחמים בי חִנָּם.

• תַּחַת אַהֲבָתִי, שאהבתי אותם בעבר, יִשְׂטְנוּנִי, הם נעשו אויבי ומקטרגי, ואילו אֲנִי, אין בי אלא תְפִלָּה. דוד אינו מגדיר את עצמו כמתפלל, אלא כמי שכל מהותו היא תפילה.

• וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ייתכן שכאן מדבר דוד על מרד אבשלום. דוד התייחס אל בנו האהוב בחמלה רבה; לא רק שהוא עצמו מרד בו, אלא הצטרפו אליו אנשים מידידיו ועוזריו של דוד. כאן מתחיל ציטוט של הדברים שהאויבים הרבים אומרים על דוד היחיד:

• הַפְקֵד עָלָיו, תן אותו בידי רָשָׁע, וְשָׂטָן, אויב, מתנגד ומסית יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ.

• בְּהִשָּׁפְטוֹ לפני ה' יֵצֵא רָשָׁע, יורשע, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותידחה בבוז.

• יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, לוואי שימות בקרוב, ואת פְּקֻדָּתוֹ, תפקידו, מקומו יִקַּח אַחֵר.

• יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְאִשְׁתּוֹ – אַלְמָנָה,

• וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו היתומים וְשִׁאֵלוּ, יקבצו נדבות, וְדָרְשׁוּ, יחפשו במה להתפרנס מֵחמת חָרְבוֹתֵיהֶם, כיוון שלא יישאר אחריו שום דבר בנוי.

• יְנַקֵּשׁ, ילכוד נוֹשֶׁה, בע ל החוב שלו לְכָל, את כל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָבֹזּוּ, יבזזו זָרִים את פרי יְגִיעוֹ, שצבר ובנה בעמל במשך הזמן.

• אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד בהיותו חי, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו אחרי מותו.

• יְהִי אַחֲרִיתוֹ, מורשתו לְהַכְרִית, להישמד. בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם – שמו שלו ושם כל צאצאיו. הזיכרון היחידי שיישאר ממנו יהיה זכר חטאו:

• יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח, לא תיש כח.

• יִהְיוּ נֶגֶד, מול ה' תָּמִיד, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם של החוטאים, כלומר של דוד והוריו. השונאים מונים את הסיבות לקללותיהם:

• יַעַן אֲשֶׁר, כי לֹא זָכַר ל עֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְגם רדף אחרי נִכְאֵה, שבור לֵבָב, הסובל, לְמוֹתֵת אותו.

• וַיֶּאֱהַב קְלָלָה בשעה שהיה בגדולתו, ולכן עכשיו תְּבוֹאֵהוּ הקללה. וְכיוון ש לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ.

• וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ, כמדיו. הקללה נצמדת אליו כבגד לגוף. וַתָּבֹא הקללה כַמַּיִם ששתה בְּקִרְבּוֹ, וכשֶּׁמֶן סיכה בְּעַצְמוֹתָיו.

• תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד שאותו יַעְטֶה, וּלְמֵזַח, חגורה אשר תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. קללות השונאים את דוד בשעה שהיה מוכה ונרדף, מבטאות איבה כבושה ואולי עתיקת ימים.

• זֹאת – כל הקללות הללו הן פְּעֻלַּת, המעשה והדיבור של שׂטְנַי, אויבי – אם כי לאמתו של דבר הן נשלחו אלי מֵאֵת ה', וְזאת פעולת הַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי.דוד שב אפוא ומתפלל אל ה':

• וְאַתָּה, אלוהים אֲדֹנָי, עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ, ובו הַצִּילֵנִי,

• כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל, ריק מחיוניות, מביטחון ומכוח בְּקִרְבִּי.

• כְּצֵל מתארך, כִּנְטוֹתוֹ, כשהשמש נוטה והחשכה יורדת, אך אין לו כל ממשות, נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי, נזרקתי כָּאַרְבֶּה, שהרוח מעיפה אותו ממקום למקום.

• בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מרוב צומות וייסורים.

• וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם – בעיני אויבי. יִרְאוּנִי בדלותי, יְנִיעוּן רֹאשָׁם בזלזול ובבוז. ושוב הוא פונה לה' בבקשה ישירה:

• עָזְרֵנִי, ה' אֱלֹֹהָי, הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ,

• וְיֵדְעוּ ש אין המצב הזה נובע מרעתי או ממחדלי, כִּי יָדְךָ חוללה זֹּאת, אַתָּה, ה', עֲשִׂיתָהּ. ועל כן, כשם שהורדתני מגדולתי, כך יכול אתה גם לשוב ולרומם אותי.

• יְקַלְלוּ הֵמָּה – וְאַתָּה תְבָרֵךְ, קָמוּ עלי – ובסופו של דבר יֵּבֹשׁוּ, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח.

• יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל את בָּשְׁתָּם על התנכלותם לי בשעה זו.

• אוֹדֶה ל ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים, במעמד פומבי אֲהַלְלֶנּוּ,

• כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ אותו מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, שחרצו את דינו לרעה.