תהילים-פרק-115

ביאורים

• לֹא לָנוּ ראוי הכבוד, ה', לֹא לָנוּ, כִּי אם לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ שהבטחת לנו, ו עַל אֲמִתֶּךָ בקיום כל ההבטחות. וכיוון שאנחנו קשורים בך ומזדהים אתך, הרי בשפלנו מושפל גם כבודך, כביכול; וכשאנחנו זוכים לישועה, הרי גם קרנך וכבודך עולים. לכן גם כשאנו מבקשים את טובתנו – טובתך היא, כביכול. וההסבר לכך:

• לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם היכולים להצביע על מקומם של אלהיהם : אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם של ישראל? הרי לאלוקינו אין דמות שאפשר להצביע עליה.

• וְהאמת היא ש אלֹֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם. כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה, כי כל הכוח בידו.

• עֲצַבֵּיהֶם, פסיליהם המעוצבים בידם עשויים כֶּסֶף וְזָהָב, והם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

• פֶּה לָהֶם – וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם – וְלֹא יִרְאוּ,

• אָזְנַיִם לָהֶם – וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם – וְלֹא יְרִיחוּן,

• יְדֵיהֶם, ידיים להם – וְלֹא יְמִישׁוּן, יזיזו אותן וימששו בהן, רַגְלֵיהֶם, רגליים להם – וְלֹא יְהַלֵּכוּ. לֹא יֶהְגּוּ שום הגה בִּגְרוֹנָם. והמשורר מבקש:

• כְּמוֹהֶם – כשם שהם חסרי ערך ודוממים, כך יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם ו כֹל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. כאן קורא המשורר לעם ישראל:

• יִשְׂרָאֵל, בְּטַח בַּה', ולא בכל האלילים הללו, כי עֶזְרָם וּמָגִנָּם של ישראל הוּא. את הנימוק הזה משמיעה מקהלה חיצונית המדברת על ישראל בגוף שלישי, והיא חוזרת גם בקריאות הבאות:

• בֵּית אַהֲרֹן, בִּטְחוּ בַה' – עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

• יִרְאֵי ה', בִּטְחוּ בַה' – עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

• ה' זְכָרָנוּ, הזוכר אותנו לטובה, יְבָרֵךְ: יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,

• יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' הַקְּטַנִּים, הצעירים עִם הַגְּדֹלִים, המבוגרים. והברכה:

• יֹסֵף ה' עֲלֵיכֶם עם רב, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.

• בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. והסבֵּרהּ של הברכה:

• הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', שכן בהם ניכרת שכינתו ופעולתו, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כאן מקומנו ותפקידנו.

• לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. שוכני ארץ אלו כבר אינם יכולים למלא שום תפקיד, וְגם לֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה, היורדים לַשאוֹל, למוות.

• וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ.