שמות-פרק-12

ספר

מקבץ

ביאורים

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

  • הַחֹדֶשׁ הַזֶּה הנוכחי — ולהלן יתברר שזהו חודש ניסן — יהיה לָכֶם רֹאשׁ ל חֳדָשִׁים, כלומר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הציווי על ראש החודש נאמר למשה ולאהרן משום שהם המופקדים על קביעת החודשים והשנים.

  • דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר, ביום העשירי לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה, בן צאן צעיר — כבש או עז — לְבֵית אָבֹת, לכל משפחה, כלומר שֶׂה לכל בָּיִת.

  • וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, אם המשפחה קטנה מכדי לאכול שה שלם, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ שה משותף, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, בהתאם לסכום הנפשות. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ, תימנו, תקבעו את המכסה עַל הַשֶּׂה. כיוון שהשה הוא קרבן שייאכל, מכסת הנפשות נקבעת לפי האפשרות המעשית לאכלו. משום כך לא ייחשבו במניין הסועדים תינוקות קטנים, זקנים המוגבלים באכילתם או חולים שאינם מסוגלים לאכול.

  • שֶׂה תָמִים, בלא מום, זָכָר בֶּן שָׁנָה, בתוך שנתו הראשונה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.

  • וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ לקרבן כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אחר הצהריים.

  • וְלָקְחוּ מִן הַדָּם של השה הנשחט וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, דפנות הסף של הבית מימין ומשמאל, וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, הקורה העליונה שמעל למזוזות, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. אם שתי משפחות או יותר יתכנסו בבית אחד לאכילת השה או יאכלו אותו כחבורות נפרדות בשני בתים, יש להזות את דמו בבתים שבהם הוא ייאכל.

  • וְאָכְלוּ כל ישראל אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, בשר צלוי וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים עם עלים או קלחים מרים — יֹאכְלֻהוּ.

  • אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, צלוי למחצה, וגם לא בָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ — רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. השה ייצלה כולו בבת אחת.

  • וְלֹא תוֹתִירוּ, תשאירו מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. עליכם לסיים את אכילתו בלילה. וְהַנֹּתָר, אם בכל זאת יישאר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

  • וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם. אנשים רבים, במיוחד עובדי אדמה פשוטים, נהגו ללכת יחפים. נעילת הנעליים העידה על כוונה לצאת לדרך. וּמַקֶּלְכֶם לצורך ההליכה יהיה בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'.עתה הוא מודיע לישראל את העתיד להתרחש:

  • וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם — מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, עונשים גדולים. אֲנִי ה'.

  • וְהָיָה הַדָּם שתשימו על הפתחים לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, לסימן שאתם שוהים בהם באותה שעה. וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי, אדלג. או: אחוס עֲלֵכֶם שלא תוכו. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, לפגוע בְּהַכֹּתִי, בזמן שאכֶּה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.עד כה נצטוו ישראל במה שעליהם לעשות באותם ימים מועטים עד ארבעה עשר בניסן. עתה ה' מודיע להם כי יום זה יצוין גם בעתיד:

  • וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

  • שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, וכאן לא ניתן הסבר לציווי זה. אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, עליכם לבער, לכלות שְּׂאֹר, מחמצת מִבָּתֵּיכֶם. כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי של החג, כולל שני הימים הללו.

  • וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מימי החג שייחגג בשנים הבאות, מִקְרָא קֹדֶשׁ, התכנסות לצורך עיסוק שבקדושה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. ומעבר לכך, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. ואף על פי שאין עושים בימים אלו מלאכה, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ — הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. מותר לעשות את המלאכות לצורך התקנת האוכל — השחיטה, הבישול, האפייה וכיוצא בהן.

  • וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת שלא יחמיצו כלל, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שבו יחול החג הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, מַחנותיכם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. עניינו של האירוע הזה ילווה אתכם גם בעתיד.

  • בּחודש ה רִאשֹׁן, חודש ניסן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בלילה תֹּאכְלוּ מַצֹּת עם הקרבן שנשחט באותו יום בין הערביים, כאמור. עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.

  • שִׁבְעַת יָמִים, לא רק שתאכלו מצות ולא תאכלו חמץ, אלא גם שְׂאֹר, החלק המוחמץ ביותר בבצק, שבו משתמשים כדי לגרום לעיסה אחרת להחמיץ, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, שאור , המחמיץ את הבצק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בין שהיא בַּגֵּר וּבין בְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

  • כָּל מַחְמֶצֶת, שם עצם מופשט המציין כל דבר המכיל חמץ לֹא תֹאכֵלוּ. בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת בימי חג הפסח. עד כאן דיבר ה' למשה.

  • וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עליכם להתכונן. מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

  • וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת צרור של צמח ה אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, כלי לאיסוף. וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף. באמצעות אגודת האזוב תביאו למגעו של הדם במשקוף ובשתי המזוזות. וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, משום שבלילה הזה מרחפת גזרת השמדה על מצרים —

  • וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח שלכם, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

  • וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. יש מפרטי הדינים שנזכרו כאן, כגון חגירת המתניים ונעילת הנעליים, שהתייחסו רק ליום הפסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, אבל עצם ציון חג הפסח נשאר לדורות.

  • וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כפי שהבטיח, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, הקפידו לקיימה גם הלאה.

  • וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לשם מה הפולחן והמעשים המורכבים שאתם עושים?

  • וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח, קרבן פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ, כאשר הכה אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. מאז ועד היום אנחנו חוגגים את הצלתנו באמצעות קרבן זה. וַיִּקֹּד הָעָם כאשר שמע את הדברים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, ובכך ביטאו הן את הסכמתם לציית להוראות ולבצען, הן את תודתם על בשורת השחרור, שהרי עד כה לא שמעו תאריך מדויק שבו הם עתידים לצאת בפועל ממקום עבדותם.

  • וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ את כל פרטי המצווה ודקדוקיה. מכ ת בכורות וגירוש ישראל ממצרים פרק יב פס' כט – מב ליל מכת בכורות הוא השיא שאליו הובילו העניינים הקודמים. מכת המוות בבכורות מצרים פגעה בכל בית בשעה שישראל ישבו ספונים בבתיהם ואכלו את הזבח למשפחותיהם. התרחשות לילית זו הבעיתה את מצרים וגרמה לגירושם הבהול של ישראל ממנה. לאחר מהלך אטי ומדורג של שעבוד מתמשך ושל מכות, בלילה זה מתרחש הכול בחיפזון ובדחיסות. לאחר התיאור הצמוד של התרחשויות אלו, מופיעים פסוקי סיכום החותמים את המוצאות את ישראל במצרים.

  • וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, הנסיך, המכובד ביותר, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בכור המשפחה השבויה אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, בבית הסוהר, המבוזה ביותר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

  • וַיָּקָם פַּרְעֹה ב לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, הזעקות עטפו את כל המדינה אף על פי שמצרים הוכתה באמצע הלילה, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

  • וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן באמצע ה לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם, כפי שביקשתם.

  • גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם — וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. אינני יכול אלא לבקש שבתוך תפילותיכם תתפללו גם עלי.

  • וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ. המצרים הבינו שהמכה באה עליהם משום שכבלו את ישראל לארצם. עתה, תחת אימת המוות, הם דחקו בישראל בכוח שיעזבו מיד את ארצם. כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים. כנראה לא הבחינו שהמכה פוגעת בבכורות בלבד משום שלא תמיד הבכור ניכר. מן הסתם היו בתים שחיו בהם בכורות אחדים: בין שאף האב בכור, ובין שמדובר בבכורותיהן של אמהות אחדות, ואולי מתו גם הבכורות לאבותיהם שאינם פטרי רחם או גם כל שהיה החשוב ביותר באותו בית.

  • וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם, הכלים שבהם הכינו את הבצק, צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. הם לא יכלו להשאיר אותן להתפחה, ומכיוון שהכילו בצק אי אפשר היה לארוז אותן עם שאר הכלים. על כן החזיקו אותן בצרור על השֶכם.

  • וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, ובגדים.

  • וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. ישראל הוציאו ממצרים כל מה שיכלו.

  • וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, מקום ריכוזם של ישראל, שבו בנו המצרים את הערים הגדולות, סֻכֹּתָה, אל המקום הקרוי סוכות. ישראל מנו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. מספר זה לא כלל את הילדים הקטנים, את הנשים ואת הזקנים.

  • וְגַם עֵרֶב רַב, תערובת גדולה של אנשים עָלָה אִתָּם. כיוון ששערי מצרים נפתחו, הגבולות התרופפו והחוקים בוטלו, הצטרפו לישראל אנשים נוספים שביקשו לנצל את ההזדמנות. וְצֹאן וּבָקָר היה ברשותם, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.

  • וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, ועשו ממנו עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, החמיץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, להתעכב עד להחמצת הבצק. אף על פי שידעו על כך מראש, ההתרחשויות היו פתאומיות. יתר על כן, עמד לרשותם זמן קצוב, שבו אף היו צריכים להכין את הבשר ואת המצות לאכילה באותו לילה. ובמגבלות השעה גַם צֵדָה הנדרשת למסע ארוך לֹא עָשׂוּ לָהֶם. כאן מגיע סיכום היסטורי:

  • וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם היה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

  • וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שנזכר קודם — היום הראשון של חג הפסח — יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יוצאי מצרים לא היו קבוצה סתמית. העם המתהווה כאן הוא צבאו של ה'. רעיון זה יתברר ויתפרט יותר בסיפור מתן תורה.

  • לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה', ללילה הזה ה' המתין לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'. לא היה זה רק ליל הצלתם של ישראל, ה' ייעד אותו מראש והמתין לו שכן משמעותו חורגת ממה שנראה לעין. שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישראל יזכרו ויחוגו את אשר אירע בו וינחילו את הזיכרון הזה לְדֹרֹתָם. הל כות שנאמרו לדורות לשמירת זכרה של יציאת מצרים פרק יב פס' מג — פרק יג פס' טז המצוות שישראל לדורותיהם יקיימו כדי לשמר את זכר האירוע הדרמטי של יציאת מצרים מכונות 'עדוֹת'. הן כוללות הלכות הקשורות לאכילת קרבן הפסח מדי שנה, הלכות הקשורות לחג הפסח כולו, לעיתויו ולמצוות הגדה בפה והנצחה בכתב; הלכות הקשורות לקדושת בכור האדם ובכור הבהמה ומצוות תפילין. כבר סמוך לאירועים עצמם הורה ה' למשה ואהרן את פרטי הלכות הפסח, המתייחסים הן לפסח מצרים, הן לפסח שייעשה בדורות הבאים. לפחות הפסוקים המדברים בהלכות פסח נאמרו עוד קודם מכת בכורות, שנצטוו עליהן קודם לכן, באה למנוע את עיכובו של סיפור העלילה. עם זאת, מעניין שהמצוות הללו, לפחות חלקן, ניתנו בפועל עוד קודם שהתרחש האירוע שאת זכרו הן באות להנציח בתודעת העם. נראה שיש בכך כדי למלא את בני ישראל באמונה בוודאותה של יציאתם ממצרים, ואף להכשיר את לבותיהם כך שיתבוננו בגודל השעה מפרספקטיבה רחבה יותר, ואולי גם כדי לקשר את היציאה בעבודת ה' המתלווה אליה.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: זֹאת חֻקַּת, דין קרבן הַפָּסַח. מעבר להדרכות המעשיות שהוזכרו לעיל, שרבות מהן יפות לשעתן בלבד, כאן באות הוראות כלליות הנוגעות לדורות : כָּל בֶּן נֵכָר, בן עם זר לֹא יֹאכַל בּוֹ, למרות שעִם ישראל יצאו, כאמור, גם ערב רב שאינם מבני ישראל.

  • וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף, עבד שנקנה בכסף, וּמַלְתָּה, ומלת אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. רק מי שנימול יוכל לאכול את קרבן הפסח.

  • תּוֹשָׁב נכרי שיחיה בקרבכם, אך איננו אזרח, וְשָׂכִיר נכרי , שנשכר לעבודה לֹא יֹאכַל בּוֹ אף על פי שהוא קשור לבית ונחשב כחלק מבני הבית.

  • בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל הפסח. לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה. כולו קדוש כקרבן ואינו נאכל אלא בתחום מסוים. וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ כדרך אכילת רווחה של מלכים.

  • כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

  • וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, שאיננו תושב ושכיר, אלא אדם שהגיע ממקום אחר אך מעוניין להתגייר ולהתאחות עם עם ישראל ולעבוד את ה', וְעָשָׂה פֶסַח לַה' — הִמּוֹל לוֹ תחילה כָל זָכָר. אחת מדרישות הסף מן הגר היא הכניסה בברית המילה של בני ביתו הזכרים, וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, את קרבן הפסח, וְהָיָה, אז ייחשב כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, כולל מי שנולד לישראל אך לא נימול.

  • תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

  • וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כֵּן בדיוק עָשׂוּ בליל אכילת הפסח.

  • וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שלאחר אותו הלילה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

פסוקים

  1. ויאמר יהוה אל־משה ואל־אהרן בארץ מצרים לאמר
  2. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה
  3. דברו אל־כל־עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית־אבת שה לבית
  4. ואם־ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל־ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על־השה
  5. שה תמים זכר בן־שנה יהיה לכם מן־הכבשים ומן־העזים תקחו
  6. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת־ישראל בין הערבים
  7. ולקחו מן־הדם ונתנו על־שתי המזוזת ועל־המשקוף על הבתים אשר־יאכלו אתו בהם
  8. ואכלו את־הבשר בלילה הזה צלי־אש ומצות על־מררים יאכלהו
  9. אל־תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם־צלי־אש ראשו על־כרעיו ועל־קרבו
  10. ולא־תותירו ממנו עד־בקר והנתר ממנו עד־בקר באש תשרפו
  11. וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא ליהוה
  12. ועברתי בארץ־מצרים בלילה הזה והכיתי כל־בכור בארץ מצרים מאדם ועד־בהמה ובכל־אלהי מצרים אעשה שפטים אני יהוה
  13. והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את־הדם ופסחתי עלכם ולא־יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים
  14. והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג ליהוה לדרתיכם חקת עולם תחגהו
  15. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל־אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד־יום השבעי
  16. וביום הראשון מקרא־קדש וביום השביעי מקרא־קדש יהיה לכם כל־מלאכה לא־יעשה בהם אך אשר יאכל לכל־נפש הוא לבדו יעשה לכם
  17. ושמרתם את־המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את־צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את־היום הזה לדרתיכם חקת עולם
  18. בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב
  19. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל־אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ
  20. כל־מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות
  21. ויקרא משה לכל־זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח
  22. ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר־בסף והגעתם אל־המשקוף ואל־שתי המזוזת מן־הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח־ביתו עד־בקר
  23. ועבר יהוה לנגף את־מצרים וראה את־הדם על־המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח יהוה על־הפתח ולא יתן המשחית לבא אל־בתיכם לנגף
  24. ושמרתם את־הדבר הזה לחק־לך ולבניך עד־עולם
  25. והיה כי־תבאו אל־הארץ אשר יתן יהוה לכם כאשר דבר ושמרתם את־העבדה הזאת
  26. והיה כי־יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם
  27. ואמרתם זבח־פסח הוא ליהוה אשר פסח על־בתי בני־ישראל במצרים בנגפו את־מצרים ואת־בתינו הציל ויקד העם וישתחוו
  28. וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה יהוה את־משה ואהרן כן עשו
  29. ויהי בחצי הלילה ויהוה הכה כל־בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על־כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה
  30. ויקם פרעה לילה הוא וכל־עבדיו וכל־מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים כי־אין בית אשר אין־שם מת
  31. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם־אתם גם־בני ישראל ולכו עבדו את־יהוה כדברכם
  32. גם־צאנכם גם־בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם־אתי
  33. ותחזק מצרים על־העם למהר לשלחם מן־הארץ כי אמרו כלנו מתים
  34. וישא העם את־בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על־שכמם
  35. ובני־ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי־כסף וכלי זהב ושמלת
  36. ויהוה נתן את־חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את־מצרים
  37. ויסעו בני־ישראל מרעמסס סכתה כשש־מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף
  38. וגם־ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד
  39. ויאפו את־הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי־גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם־צדה לא־עשו להם
  40. ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה
  41. ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל־צבאות יהוה מארץ מצרים
  42. ליל שמרים הוא ליהוה להוציאם מארץ מצרים הוא־הלילה הזה ליהוה שמרים לכל־בני ישראל לדרתם
  43. ויאמר יהוה אל־משה ואהרן זאת חקת הפסח כל־בן־נכר לא־יאכל בו
  44. וכל־עבד איש מקנת־כסף ומלתה אתו אז יאכל בו
  45. תושב ושכיר לא־יאכל־בו
  46. בבית אחד יאכל לא־תוציא מן־הבית מן־הבשר חוצה ועצם לא תשברו־בו
  47. כל־עדת ישראל יעשו אתו
  48. וכי־יגור אתך גר ועשה פסח ליהוה המול לו כל־זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל־ערל לא־יאכל בו
  49. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם
  50. ויעשו כל־בני ישראל כאשר צוה יהוה את־משה ואת־אהרן כן עשו
  51. ויהי בעצם היום הזה הוציא יהוה את־בני ישראל מארץ מצרים על־צבאתם

פסוקים מנוקד

  1. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
  2. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃
  3. דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃
  4. וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה׃
  5. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃
  6. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃
  7. וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃
  8. וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃
  9. אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ׃
  10. וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃
  11. וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה׃
  12. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה׃
  13. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
  14. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ׃
  15. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי׃
  16. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם׃
  17. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם׃
  18. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב׃
  19. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃
  20. כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת׃
  21. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח׃
  22. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר׃
  23. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף׃
  24. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם׃
  25. וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת׃
  26. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃
  27. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃
  28. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
  29. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃
  30. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת׃
  31. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם׃
  32. גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי׃
  33. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים׃
  34. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם׃
  35. וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃
  36. וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׃
  37. וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף׃
  38. וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד׃
  39. וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם׃
  40. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃
  41. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
  42. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם׃
  43. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
  44. וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ׃
  45. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא־יֹאכַל־בּוֹ׃
  46. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ׃
  47. כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ׃
  48. וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃
  49. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃
  50. וַיַּעֲשׂוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
  51. וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל־צִבְאֹתָם׃

מקומות

  • סכות
  • רעמסס?

    שם עיר ומחוז במזרח הדלתה של הנילוס. מזוהה ככל הנראה ב'תל אל דבע'.

  • מצרים

    ארץ מצרים נמצאת בצפון מזרח אפריקה, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל. רוב שִׁטְחָהּ היא מדבר, והאזור המעוּבּד והמיוּשב בצפיפות נמצא לאורך נהר הנילוס והדֶלְתָא (=השֶפֶךְ) שלו. התרבות המצרית הידועה לנו החלה להתפתח כבר בשנת 4000 לפני הספירה. סיפורי האבות מעידים על קשרים קבועים בין תושבי ארץ כנען לארץ מצרים, בעיקר בתקופות של רעב.

  • פתם (סוכות)

    עיר מסכנות במצרים שנבנתה על ידי בני ישראל בימי שעבוד מצרים.