שיר השירים-פרק-1

ביאורים

• שִׁיר הַשִּׁירִים, השיר המיוחד בשירים אֲשֶׁר לִשְְְׁלֹמֹה מלך ישראל, עליו נאמר במפורש שחיבר שירים רבים מאוד. השיר פותח ללא זיהוי הדמות המדברת, אבל ברור מתוכו שמדובר בשירה של עלמה.

• יִשָּׁקֵנִי מִנְְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ, אֲהָביך, או: רטיבות פיך מִיָּיִן. המעבר מגוף נסתר לפנייה ישירה עשוי להיות יותר מאשר סגנון של שירה; זהו ביטוי של חלום, בו הרצייה וההשתוקקות נעשות חיוניות יותר ויותר. מכל מקום, בין אם זה תיאור של חלום או פנייה ישירה לאהוב, הוא מבטא את כמיהתה של הבחורה לנשיקותיו של אהובה. היא מוסיפה לשבח את בן – זוגה:

• לְְרֵיחַ – שְְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שמניך טובים לריח. ולא רק ריחך נעים ומבשם, אף כמו שֶׁמֶן תּוּרַק, שמן מבושם, או: שמן תהיה מוּרק, תועבר כשיוזכר שְְׁמֶךָ. גם שמך נעים כשמן הטוב, ו עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. אין היא מדברת רק על אהבה וכמיהה לקרבה אישית, אלא גם על הערצה. את הערצתה לאהובה מבטאת הנערה בכך שהוא אהוב על הכול.

• מָָשְְְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ ו נָרוּצָה יחד. זהו תיאור מתוך עולמם של האוהבים; הבחור מושך את הבחורה, והיא מחזיקה בידו ורצה אתו, אך אין זו ריצה סתמית – הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְְְְְְ אל חֲדָרָיו הפרטיים. כעת מתגלה רובד נוסף בשיר. היא מגלה לפתע שהאהוב איננו סתם אדם, אלא המלך בכבודו ובעצמו. אמנם בהמשך הוא יתואר לא פעם כרועה צאן, אך ייתכן שבחיזוריו אחריה המלך רוצה להופיע כאדם פשוט ולא כשליט. לעומת זאת, כאשר הם רצים יחד, הוא מושך אותה דווקא לחדרי ארמונו. אפשרות אחרת להבנת הסיפור היא שבעיניה נראה האהוב הרועה כמלך, היא חשה את עצמה כמלכה אהובה שחתנה המלך מביא אותה לביתו. שם נָגִילָה וְְנִשְְְׂמְְחָה בָּךְְְ, בְּךָ, נַזְְְכִּירָה, נדבר שם על דֹדֶיךָ המתוקים והמשכרים יותר מִיַּיִן. מֵישָׁרִים, כשורה, בצדק אֲהֵבוּךָ, או: הולכי מישרים אוהבים אותך. גם ביטוי זה איננו שייך בפשטות לשיר אהבה, והוא חושף ממד נוסף בשיר. הנשמה, ששוטטה עד כה בעולמה המוכר והחיצוני, מוצאת את עצמה עם ההימשכות, ההערצה והריצה, בתוך חדרי המלך האהוב פנימה. שאיפתה להתאחדות כרוכה בערנות ובחיוניות, מצד אחד, ובתחושה של אינטימיות וסודיות, מצד אחר, בין שהדברים מתרחשים בחוויית ההווה, בזיכרון העבר או בטעימת העתיד. ואלו דברי הרעיה:

• שְְׁחוֹרָה אֲנִי וְְנָאוָה, יפה, בְְּנוֹת יְְרוּשָׁלִָם, העיר שהיא הרקע למתרחש בשיר. אני שחורה כְְּאָָהֳֳֳֳלֵי שבטי קֵדָר, העשויים מצמר עזים, שצבען הרגיל באזור הוא שחור, כִּירִיעוֹת שְְׁלֹמֹה, שהיו מפוארות מאוד, ואולי גם הן שחורות. דמותה השחורה ונאווה מצטיירת באמצעות צירוף הדימויים המנוגדים – צמר גס ויריעה מלכותית.

• אַל־תִּרְְְאֻנִי, אל תסתכלו עלי בזלזול מאחר שֶׁאֲנִי שְְׁחַרְְְחֹרֶת, שחורה ביותר, שֶׁהרי אין זה צבעי הטבעי, אלא שְְּׁזָפַתְְְנִי הַשָּׁמֶשׁ. כאן מתבקש הסבר מדוע בת ירושלים ההגונה והצנועה נחשפה כל כך לשמש – בְְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי, כעסו עלי ו שָׂמֻנִי נֹטֵרָה, הפקידו אותי לשמור אֶת־הַכְְּרָמִים של המשפחה, להפגין בהם נוכחות אנושית ולהבריח בעלי חיים המנסים לחדור לתוכם. כתוצאה מהתפקיד שהוטל עלי, את כַּרְְְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְְְתִּי. גם לי יש כרם משלי, אבל בני המשפחה שרבו אתי דאגו לשלהם בלבד, ואילו כרמי שלי נעזב. אפשר להבין תיאורים אלו כחוויה פרטית של מי שנדחקת להיחלץ ממצוקתה וכיעורה החיצוניים ולחשוף את יופיה החבוי, אך גם כמצבה של הנפש ושל האומה בכללה. אמנם אינני נקייה וצחה כשלג, אבל צבעי השחור אינו פגם טבעי, וגם אינו נובע ממצב שבחרתי בו. כעַם אולצנו להסתובב הרבה בחוץ; בעטיים של עמים אחרים נדחקנו לשאת בתפקידים שונים לטובת העולם ושמירת כרמיו, ולא נותרו לנו זמן ואפשרות לשמור על כרמנו שלנו.

• הַגִּידָה לִּי, אתה שֶׁאָהֲבָה נַפְְְשִׁי, אֵיכָה, היכן תִרְְְעֶה, אתה רועה את הצאן? אֵיכָה תַּרְְְבִּיץ, אתה מֵניח את העדרים בַּצָָָָָָּהֳֳרָיִם? שַׁלָּמָה, לשם מה אֶהְְְיֶה כְְּעֹטְְיָה, כמי שכרוכה עַל עֶדְְְרֵי חֲבֵרֶיךָ?! למה אצטרך להסתפח לעדרי הרועים האחרים?! אם תאמר לי היכן אתה, ותקבע לי מקום מפגש, לא איאלץ לתעות ולבוא בחברת זרים. לראשונה מוצג מענה האוהב:

• אִם־לֹא תֵדְְעִי לָךְְְ, אם אינך יודעת היכן אני, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְְאִי־לָךְְְ בְְּעִקְְְבֵי, בעקבות הַצֹּאן וּרְְְעִי אֶת־גְְּדִיֹּתַיִךְְְ. נראה שאין היא רק נוטרת כרמים אלא גם רועת צאן. לרועָה הצעירה נמסר בדרך כלל עדר גדיים קטן. עלייך ללכת לחפש אותי עַל מִשְְְׁכְְּנוֹת, מגורי הָרֹעִים. האהוב אינו יכול לתת לבחירת לבו כתובת שבה תוכל למצאו. עליה לצאת לחפשו. היעד הסופי של מסעה הגדול של הנשמה – כמו יעדו של מסע ישראל במדבר – אינו נראה באופק. והוא ממשיך לבטא בקיצור את אהבתו אליה, המודגשת אף יותר מביטויי אהבתה אליו:

• לְְסֻסָתִי, לסוסה ש בְְּרִכְְְבֵי פַרְְְעֹה דִּמִּיתִיךְְְ, את דומה בעיני, רַעְְְיָתִי. הסוסים נתפסים בעיני מרבית בני האדם כיצורים יפים. הסוסה הרתומה לרכבי פרעה מסורקת, מקושטת ומושלמת. הוא מפאר של תכונות הנערה ויופיה , הרבה מעל לרועָה פשוטה.

• נָאווּ, יפות ומקושטות לְְחָיַיִךְְְ בַּתֹּרִים, תכשיטים, כנראה עגילים ארוכים התלויים על האוזן ומקשטים את הלחיים. צַוָּארֵךְְְ מקושט בַּחֲרוּזִים. את ראויה אף לקישוט יפה יותר:

• תּוֹרֵי, טורי, מחרוזות זָהָב נַעֲשֶׂה־לָּךְְְ עִם נְְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. צבע נקודות הכסף בולט ומשלים את הרקע הזהוב, והוא דומה לנקודות הלבנות המופיעות על בעלי חיים שונים שצבע גופם חום או צהבהב. כשמדובר בכנסת ישראל, רכבי פרעה מזכירים את יציאת מצרים; הקישוטים – את הרכוש הגדול שלקחו ישראל; וגם הזהב והכסף התפרשו באופנים רבים, בין על דרך הפשט ובין על דרך הסוד. תשובתה של הרעיה מבטאת שוב רצון לקרבה ואף להט:

• עַד, בעוד שֶׁהַמֶּלֶךְְְ יושב בִּמְְְסִבּוֹ נִרְְְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. בין כל מיני ריחות הבשמים המצויים במסיבת המלך, מורגש ריח הנרד של המלך שלי.

• צְְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי. לוּ יהיה אהובי כאגודה של בושם המור הנתלית על הצוואר ומונחת על החזה. זה תיאור של חלום מלא תשוקה שבו האהוב בֵּין שָׁדַי יָלִין.

• אֶשְְְׁכֹּל הַכֹּפֶר, צמח בושם שמופיע בצורת אשכולות, דּוֹדִי לִי בְְּכַרְְְמֵי עֵין גֶּדִי – שם כנראה גדל הכופר. ייתכן ששם היא מצפה לפגוש את הדוד. קצב התחלפות הקולות בדואט הופך מהיר יותר:

• הִנָּךְְְ יָפָה, רַעְְְיָתִי, הִנָּךְְְ יָפָה. עֵינַיִךְְְ יוֹנִים. היונים מסמלות יופי וחן, ודימוי העיניים ליונים מורה גם על תום ושלווה, המעוררים בו אהבה. והיא עונה:

• הִנְְּךָ יָפֶה, דוֹדִי, אַף נָעִים להיות אתך, אַף־עַרְְְשֵׂנוּ, מיטתנו רַעֲנָנָה. נראה שזהו ביטוי לחלום על אהבה גדולה וקשר קרוב. היא חולמת גם על ביתם המשותף:

• קֹרוֹת בָּתֵּינוּ עשויות אֲרָזִים, ו רָהִיטֵנוּ בְְּרוֹתִים.