שיר השירים-פרק-2

ביאורים

• אֲנִי יפה כמו חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. יש ששיערו ששושנת העמקים היא השושן הצחור. ובן – זוגה מאשר:

• כְְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְְְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. את עומדת בפני עצמך בין הבנות, ושונה מהן. ועוד: כפי שאפשר להתרשם מיופיה של השושנה הבולט לעין, אך קשה להגיע אליה, כך את אינך נגישה בקלות. דימוי זה מרמז על קירוב – ריחוק בכל רובדי המשמעות שלו. האהובה משבחת את רֵעהּ:

• כְְּעץ ה תַפּוּחַ הניכר בריחו בַּעֲצֵי הַיַּעַר, שבדרך כלל אינם מרובי פרחים ולא ריחניים במיוחד, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים. מלבד הריח יש לתפוח מעלות נוספות – בְְּצִלּוֹ חִמַּדְְְתִּי וְְיָשַׁבְְְתִּי, וּפִרְְְיוֹ מָתוֹק לְְחִכִּי.

• הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן, מין בית מרזח, שבו הגברים שותים. לא ברור אם בית היין שירת גם נשים. על כן נראה שזהו ביטוי לחלומה של האוהבת שאהוב לבה יופיע אִתה בכל מקום שהוא הולך אליו. ושמא בית היין היה המקביל לבית קפה בימינו. וְְדִגְְְלוֹ, מבטו עָלַי אַהֲבָה. או: אהבתנו היא דגלו. הוא שמח להיראות באהבה הקורנת מחברתנו.

• סַמְְּכוּנִי, תִּמכו בי בָּאֲשִׁישׁוֹת, מאכל או משקה העשוי מענבים. רַפְְּדוּנִי בּמצע תַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. בחולשתה היא מבקשת להיות מוקפת בפֵרות כדי שהכול סביבה יהיה ריחני, רך ונעים.

• שְְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְְּחַבְְּקֵנִי. חולת האהבה מדמה שהיא שרויה עם בן – זוגה בקרבה יתרה.

• הִשְְְׁבַּעְְְתִּי אֶתְְְכֶם, בְְּנוֹת יְְרוּשָׁלִַם, שאינן חלק מן ההתרחשות אלא הן דמויות רקע סביב הרעיה, בִּצְְְבָאוֹת, נקבות הצבי אוֹ בְְּאַיְְְלוֹת הַשָּׂדֶה. מכיוון שמדובר בענייני אהבה, היא משביעה את בנות ירושלים ביצורים המסמלים יופי ואהבה, ותוכן השבועה – אִם־תָּעִירוּ וְְאִם־תְְּעוֹרְְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְְְפָּץ להתעורר מאליה. אל תעוררו מבחוץ את האהבה. הניחו לה להתפתח באופן טבעי. הביטוי העמום הזה, החוזר יותר מפעם אחת בספר, מלמד שהבת בטוחה באהבתה וחשה שהקשר הולך ומתעצם. היא מבקשת לאפשר לאהבה להתקדם בקצב הנכון. מתוך תחושת האושר שבאהבה היא חולמת על קשר גלוי ומופגן – האהוב יוכל להביאה גם לבית היין ההומה ולהיראות אִתה בפומבי. אכן, החלומות הללו אינם צריכים להתגשם מיד; אפילו קיים חשש שמא יוגשמו בטרם עת, אבל היא משתוקקת שהדוד יגלה לכול את האהבה המשותפת, ובנמשל הכללי – שהקדוש ברוך הוא יופיע ויגלה גם לעיני הגויים את אהבתו וקרבתו אלינו.

• קוֹל צעדי דּוֹדִי, הִנֵּה אהובי זֶה בָּא, מְְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים, מְְקַפֵּץ עַל־הַגְְּבָעוֹת. הוא רץ אלי בקפיצות.

• דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְְְבִי אוֹ לְְעֹפֶר הָאַיָּלִים, המדלג במהירות על ההרים במלוא הדרו. הִנֵּה־זֶה כבר עוֹמֵד אַחַר כָָּתְְְלֵנוּ. אני שומעת אותו מאחורי הקיר וחשה את נוכחותו – הוא מַשְְְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת ו מֵצִיץ אלי מִן־הַחֲרַכִּים, החריצים. כמו מאורעות הגאולה, גם יחסי הנפש הפרטית עם הקדוש ברוך הוא אינם מהלך רצוף במסלול ישר ומסודר. הצבי הרץ בהרים ונעלם ומתגלה חליפות, והעמידה מאחורי הכותל והחרכים מרמזים על מצבים שונים של גילוי והסתרה.

• עָנָה, קרא בקול דוֹדִי וְְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְְְ, רַעְְְיָתִי יָפָתִי, וּלְְְכִי־לָךְְְ, לכי לבדך, או: בואי אתי. הגיע זמנך לעזוב את מקומך, לצאת למסע ולהתקדם הלאה.

• כִּי־הִנֵּה הַסְְּתָו, עונת הגשמים, עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְְְ לוֹ.

• הַנִּצָּנִים, ראשיתם של הפרחים נִרְְְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר, זמנה של ציפור השיר הִגִּיעַ, וְְקוֹל הַתּוֹר האופייני נִשְְְׁמַע בְְּאַרְְְצֵנוּ. הציפורים הנודדות הללו עוברות בארץ בזמן האביב, ועל כן הן נחשבות לסימני האביב.

• הַתְְּאֵנָה חָנְְטָה, התחילה להבשיל את פַגֶּיהָ. פֵּרות הבוסר מתחילים לקבל צורה של תאנים קטנות בתחילת האביב, וְְהַגְְּפָנִים שחנטו – סְְמָדַר, פֵּרות הגפן בתחילת התפתחותם, המופיעים למשך תקופה קצרה כאשכולות של פרחים קטנים ולבנים, נָתְְנוּ רֵיחַ נעים. קוּמִי לָךְְְ, רַעְְְיָתִי יָפָתִי, וּלְְְכִי־לָךְְְ. האביב הוא הזמן הטוב ביותר לצאת לטייל.

• יוֹנָתִי המתחבאת בְְּחַגְְְוֵי הַסֶּלַע, בנקיקים שבין הסלעים, בְְּסֵתֶר הַמַּדְְְרֵגָה, שטח צר במדרון ההר שהותקן לנטיעה, טרסה. צאי ו הַרְְְאִינִי אֶת־מַרְְְאַיִךְְְ, הַשְְְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְְְ, כִּי־קוֹלֵךְְְ עָרֵב וּמַרְְְאֵיךְְְ נָאוֶה, נאה. דומה לקריאה זו הקריאה לנפש או לעם לצאת ולעשות, שכן כבר הגיע זמן גאולתם. כאן יש רמז ברור ליציאת מצרים, שאירעה בחודש האביב. וכשמדובר במבוכי הנפש, זמני הקור והאפלה שבהם הנפש הייתה רדומה, התחלפו באור ובחיים, וצריך לקום ולצאת. אכן, גם לאחר שהאהובה קמה והלכה ממקומה פניה מוסתרים, לא מחמת חוסר רצון אלא מהצטנעות. הגיע הזמן להתגלות. אלא שהדרך אינה ישרה וחלקה.

• אֶחֱזוּ־לָנוּ, תִּפסו בשבילנו את ה שׁוּעָלִים, אותם שֻׁעָלִים קְְטַנִּים מְְחַבְְּלִים כְְּרָמִים, וּכְְְרָמֵינוּ כבר חנטו סְְמָדַר, ופגיעתם של השועלים בהם גדולה יותר. השועלים הקטנים מסמלים צרות ובעיות של הכלל והפרט. אין הם חיות טרף, אך הם מזיקים לכרמים, ובשלב שבו צומח הסמדר נזקם של השועלים המסתובבים בכרם גדול. יש אפוא לתפסם ולהשליכם החוצה. גם כשהאוהבים יוצאים ומתגלים, לא הכול הולך למישרין, וצפויים בדרך מכשולים נוספים. אכן קיימות מניעות, ולא תמיד אנחנו נפגשים, אבל לא בשל חוסר רצון או ריחוק רגשי –

• דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. הוא זוכר אותי, ואני – אותו, והאהבה בינינו תישאר. אין להטיל ספק בקיומו של הקשר, גם כאשר אני נזקקת לטפל בהברחת מחבלי הכרמים, והוא עוסק בדברים חשובים בעולמו – דודי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, כפי שאני מתרשמת מריחו הטוב.

• עַד שֶׁיָּפוּחַ, יזרח בשלמות, או: תנשוב רוח הַיּוֹם, וְְנָסוּ, ייפסקו הַצְְּלָלִים. בינתיים סֹב, פנה אחורה, דְְּמֵה־לְְךָ, דוֹדִי, לִצְְְבִי אוֹ לְְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר, הרים מבותרים בגאיות ונחלים. המשך בתנועתך. בצד הכיסופים לקרבה ניתנים כאן מנוחה ומרחב לבן – הזוג – מה שאינו מצוי תמיד בין אוהבים. אולי אין זה הזמן המתאים לתשוקה אינטנסיבית, ועדיף להניח לבן – הזוג לרוץ בעסקיו, ומכיוון שיש ביטחון בקשר – ידוע בוודאות שהוא יחזור. בין שמדובר במאורעות היסטוריים של תהליכי הגאולה הלאומית, ובין שהכוונה לחוויות הנפש הפרטית, יש זמנים של נוכחות, הצצה, התגלות וקרבה, ויש זמנים של הסתר ורגיעה. אין זו היפרדות של ממש, אלא קשר פחות בולט ותובעני. האהבה זקוקה לרגעי מנוחה כדי שלא תתפרץ יתר על המידה, ויש להניח לה שתחפץ בזמני הגעגוע מרחוק.