עמוס-פרק-8

ביאורים

• כֹּה הִרְְְאַנִי ה' אֱלוֹהִים, וְְהִנֵּה כְְּלוּב, סל גדול קָיִץ, תאנים.

• וַיֹּאמֶר: מָה־אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? וָאֹמַר: כְְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: מראה זה רומז כי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְְְׂרָאֵל, לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר, לסלוח לוֹ.

• וְְהֵילִילוּ, יהפכו לקולות יללה שִׁירוֹת הֵיכָל, ההמנונות והשירים הממלכתיים בַּיּוֹם הַהוּא, נְְאֻם ה' אֱלוֹהִים, רַב הַפֶּגֶר, רבים הם הפגרים. בְְּכָָל־מָקוֹם הִשְְְׁלִיךְְְ הָס, ישנה דממת מוות. לאחר החזון הקשה עמוס מוכיח את תאבי הבצע ומנבא להם, לעובדי הפולחן הזר ולממלכתם, עתיד אפל. לקראת סוף העניין הוא מבשר כי בצד העונשים החמורים תתעורר בעם בעתיד דרישה לשמוע את דבר ה'.

• שִׁמְְְעוּ־זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים, השואבים ובולעים או דורכים את ה אֶבְְְיוֹן וְְהגורמים לַשְְְׁבִּית, להשבית את עֲנִיֵּי ה אָרֶץ.

• לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר ראש הַחֹדֶשׁ, שכן בראש החודש נהגו לשבות ממסחר, וְְנַשְְְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, נבצע מכירות ועסקים, ומתי תעבור הַשַּׁבָּת וְְנִפְְְתְְּחָה־בָּר, אוצרות תבואה, שכן הם להוטים לנצל את עניי העיר בדרכי מסחר שאינן הוגנות – לְְהַקְְְטִין במרמה את מידת ה אֵיפָה, שבה הם מוכרים, וּלְְְהַגְְְדִּיל שֶׁקֶל, יחידת משקל, שבאמצעותה משלמים להם, וּלְְְעַוֵּת מֹאזְְנֵי מִרְְְמָה.

• לִקְְְנוֹת בַּכֶּסֶף את ה דַּלִּים לעבדים וְְאֶבְְְיוֹן, עני בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, תמורת סכום פעוט, ואת מַפַּל, נפולת, פסולת ה בַּר, התבואה נַשְְְׁבִּיר, נמכור לאחרים.

• נִשְְְׁבַּע ה' בִּגְְְאוֹן, בערכו ובמעלתו או במקדשו של יַעֲקֹב: אִם־אֶשְְְׁכַּח לָנֶצַח כָָּל־מַעֲשֵׂיהֶם. אף על פי שהם לכאורה שומרי מצוות, ונמנעים ממסחר בימי השביתה ממלאכה, תודעתם מכוונת לניצול העניים.

• הַעַל התנהגות זֹאת לֹא־תִרְְְגַּז, תרעד הָאָרֶץ, וְְאָבַל כָָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ, וְְעָלְְתָה כָאֹר, כמו ביאור כֻּלָּהּ, היא תיסחף במים, וְְנִגְְְרְְשָׁה ממקומה וְְנִשְְְׁקְְעָה במים כִּיאוֹר מִצְְְרָיִם?! יבואו עליה אבדון גמור ושיטפון – שאיננו דווקא של מים, והיא תכלה.

• וְְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְְהֵבֵאתִי, אשקיע את הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָָּהֳֳרָיִם, קודם זמנה, וְְהַחֲשַׁכְְְתִּי לָאָרֶץ בְְּיוֹם אוֹר.

• וְְהָפַכְְְתִּי חַגֵּיכֶם לְְאֵבֶל, וְְכָָל־שִׁירֵיכֶם – לְְקִינָה, וְְהַעֲלֵיתִי עַל־כָָּל־מָָתְְְנַיִם שָׂק כמנהג אבלות, וְְעַל־כָָּל־רֹאשׁ – קָָרְְְחָה. גם מריטת שערות הראש מבטאת אבל. וְְשַׂמְְְתִּיהָ כְְּאֵבֶל שמתאבלים על בן יָחִיד, וְְאַחֲרִיתָהּ – כְְּיוֹם מָר, יום המוות עצמו. לאחר דברי הנבואה הקשים הללו מגיעה גם נחמה:

• הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְְהִשְְְׁלַחְְְתִּי, אשלח רָעָב בָּאָרֶץ, אבל לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְְלֹא־צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם־לִשְְְׁמֹעַ אֵת דִּבְְְרֵי ה'. עוד יבוא זמן שאנשים ישתוקקו לשמוע את דברי ה'.

• וְְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְְעַד־מִזְְְרָח, יְְשׁוֹטְְטוּ לְְבַקֵּשׁ אֶת־דְְּבַר־ה' וְְלֹא יִמְְְצָאוּ.

• בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְְְעַלַּפְְְנָה הַבְְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא. בזמן של מחסור במים דואגים בדרך כלל להשקות את הבחורות הענוגות, אבל אז לא יהיה במה להשקותן. בימי מחסור במים הבחורים הצעירים מצליחים להחזיק מעמד בצמא, אך אז הם יאבדו את הכרתם. אמנם תהיה באותם ימים נהייה עזה אחר דבר ה', אבל לא הכול יעמדו בתנאי הצימאון הקיצוניים שיפקדו את העם.

• הַנִּשְְְׁבָּעִים בְְּאַשְְְׁמַת, באלילי שֹׁמְְרוֹן וְְאָמְְרוּ בשבועה : חֵי אֱלֹהֶיךָ, דָּן, ששם עמד עגל הזהב עוד מימי ירבעם, וְְחֵי דֶּרֶךְְְ בְְּאֵר־שָׁבַע, גם שם היה מקום פולחן זר – וְְנָפְְלוּ החוטאים הללו, וְְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד.