דניאל-פרק-5

ביאורים

• בֵּלְְְשַׁאצַּר מַלְְְכָּא עֲבַד לְְחֶם רַב לְְרַבְְְרְְבָנוֹהִי אֲלַף, וְְלָקֳֳבֵל אַלְְְפָּא חַמְְְרָא שָׁתֵה. [ בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה לאלף גדוליו, וכנגד, לנוכח, או: כשיעור האלף הוא שתה יין. ]

• בֵּלְְְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְְְעֵם חַמְְְרָא לְְהַיְְְתָיָה לְְמָאנֵי דַּהֲבָא וְְכַסְְְפָּא דִּי הַנְְְפֵּק נְְבוּכַדְְְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן־הֵיכְְלָא דִּי בִירוּשְְׁלֶם, וְְיִשְְְׁתּוֹן בְְּהוֹן מַלְְְכָּא וְְרַבְְְרְְבָנוֹהִי, שֵׁגְְלָתֵהּ וּלְְְחֵנָתֵהּ. [ בלשאצר ציווה בעצת , בהשפעת היין להביא את כלי הזהב והכסף שהוציא נבוכדנצר אביו , אחד מזקניו, מן ההיכל שבירושלים, וְישתו בהם המלך וגדוליו, נשיו ופילגשיו. ] משום מה עלה בדעתו בשעת שכרותו להשתמש במשתה שלו בכלי בית המקדש, שהיו ברובם כלים גדולים. בדרך כלל נהגו להתיך כלים כאלה או לשמור אותם לזיכרון, וחילול קודש מסוג זה לא היה מקובל.

• בֵּאדַיִן הַיְְְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְְְפִּקוּ מִן־הֵיכְְלָא דִּי־בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְְׁלֶם, וְְאִשְְְׁתִּיו בְְּהוֹן מַלְְְכָּא וְְרַבְְְרְְבָנוֹהִי, שֵׁגְְלָתֵהּ וּלְְְחֵנָתֵהּ. [ אז הביאו את כלי הזהב שהוציאו מן ההיכל של בית האלוהים שבירושלים, ושתו בהם המלך וגדוליו, נשיו ופילגשיו. ]

• אִשְְְׁתִּיו חַמְְְרָא, וְְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַהֲבָא וְְכַסְְְפָּא, נְְחָשָׁא, פַרְְְזְְלָא, אָעָא וְְאַבְְְנָא. [ שתו את היין ושיבחו את אלוהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן ] בשעה שישבו שיכורים בסעודה שבה השתמשו בכלי המקדש.

• בַּהּ־שַׁעֲתָה נְְפַקָה אֶצְְְבְְּעָן דִּי יַד־אֱנָשׁ, וְְכָתְְבָן לָקֳֳבֵל נֶבְְְרַשְְְׁתָּא עַל־גִּירָא דִּי־כְְתַל הֵיכְְלָא דִּי מַלְְְכָּא, וּמַלְְְכָּא חָזֵה פַּס יְְדָא דִּי כָתְְבָה. [ באותה שעה יצאו אצבעות של יד אנוש, וכתבו אל מול הנברשת , המנורה הגדולה על סיד כותל ההיכל של המלך, והמלך ראה את פס היד שכותבת. ] לפתע הופיעה לפני המלך כדמות כף יד וכתבה מאליה כתובת על הקיר.

• אֱדַיִן מַלְְְכָּא – זִיוֹהִי שְְׁנוֹהִי, וְְרַעְְְיֹנֹהִי יְְבַהֲלוּנֵּהּ, וְְקִטְְְרֵי חַרְְְצֵהּ מִשְְְׁתָּרַיִן, וְְאַרְְְכֻבָּתֵהּ דָּא לְְדָא נָקְְשָׁן. [ אז המלך – זיוו , אור פניו שוּנה לרעה, ומחשבותיו הבהילוהו, וקשרי מתניו הותרו , אבדה יציבותו, הוא נחלש והתערער, וברכיו נקשו זו לזו. ]

• קָרֵא מַלְְְכָּא בְְּחַיִל לְְהֶעָלָה לְְאָשְְׁפַיָּא, כַּשְְְׂדָּאֵי וְְגָזְְרַיָּא. [ קרא המלך בכוח להכניס את האשפים, הכשדיים והגוזרים ] הבקיאים בחלומות ובפענוח סודות, שיבואו ויביעו דעה. עָנֵה מַלְְְכָּא וְְאָמַר לְְחַכִּימֵי בָבֶל: דִּי כָָל־אֱנָשׁ דִּי־יִקְְְרֵה כְְּתָבָה דְְנָה וּפִשְְְׁרֵהּ יְְחַוִּנַּנִי – אַרְְְגְְּוָנָא יִלְְְבַּשׁ, [ ענה המלך ואמר לחכמי בבל: שכל אדם שיקרא את הכתב הזה ואת פשרו יגיד לי – ארגמן ילבש .] במקומות רבים הבד הצבוע ארגמן נועד רק למלכים וליחידי סגולה, ולבישת בגד שכולו ארגמן נחשבה לכבוד מלכים. וְְהַמְְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְְּארֵהּ, וְְתַלְְְתִּי בְְמַלְְְכוּתָא יִשְְְׁלַט. [ ורביד , ענק מזהב יינתן על צווארו, ו בתפקיד הבכיר של שָׁליש , אולי אחד משלושת השרים העליונים במלכות הוא ישלוט. ] בלשאצר השיכור מבטיח הבטחות מופלגות וכבוד גדול למי שיפתור את החידה הזו.

• אֱדַיִן עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְְְכָּא, וְְלָא־כָהֲלִין כְְּתָבָא לְְמִקְְְרֵא וּפִשְְְׁרֵהּ לְְהוֹדָעָה לְְמַלְְְכָּא. [ אז נכנסו כל חכמי המלך, ולא יכלו את הכתב לקרוא ואת פשרו להודיע למלך. ]

• אֱדַיִן מַלְְְכָּא בֵלְְְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְְְבָּהַל, וְְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי, וְְרַבְְְרְְבָנוֹהִי מִשְְְׁתַּבְְּשִׁין. [ אז המלך בלשאצר מאוד נבהל, וזיוו השתנה, וגדוליו התבלבלו. ] מתחילה הם היו שיכורים, וכשהתפכחו משכרותם בעקבות המראה המפחיד של היד הכותבת מעצמה כתובת שאיש לא הבין את פשרה, קמה שם מהומה גדולה.

• מַלְְְכְְּתָא לָקֳֳבֵל מִלֵּי מַלְְְכָּא וְְרַבְְְרְְבָנוֹהִי לְְבֵית מִשְְְׁתְְּיָא עַלַּת. עֲנָת מַלְְְכְְּתָא וַאֲמֶרֶת: מַלְְְכָּא, לְְעָלְְמִין חֱיִי! אַל־יְְבַהֲלוּךְְְ רַעְְְיוֹנָךְְְ, וְְזִיוָךְְְ אַל־יִשְְְׁתַּנּוֹ. נראה שהמשתה היה בעיקרו של גברים. [ המלכה לנוכח דברי המלך וגדוליו ובהלתם אל בית המשתה נכנסה. ענתה המלכה ואמרה: המלך, לעולם חיֵה ! אל יבהילוך מחשבותיך, וזיווך אל ישתנה. ] הירגע מפני שיש לי עצה –

• אִיתַי גְְּבַר בְְּמַלְְְכוּתָךְְְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ. [ יש איש במלכותך אשר רוח אלוהים קדושים בו. ] אתה מוקף בחכמים ומלומדים השייכים לפולחן המסוים שלהם, אבל כאן מדובר באיש שונה שכן בו שוכנת רוח אלוקים. וּבְְְיוֹמֵי אֲבוּךְְְ נַהִירוּ וְְשָָׂכְְְלְְתָנוּ וְְחָָכְְְמָה כְְּחָָכְְְמַת־אֱלָהִין הִשְְְׁתְְּכַחַת בֵּהּ, וּמַלְְְכָּא נְְבֻכַדְְְנֶצַּר, אֲבוּךְְְ, רַב חַרְְְטֻמִּין, אָשְְׁפִין, כַּשְְְׂדָּאִין, גָּזְְרִין הֲקִימֵהּ, אֲבוּךְְְ מַלְְְכָּא, [ ובימי אביך הארה ושכל וחכמה כחכמת אלוקים נמצאה בו – באותו אדם , והמלך נבוכדנצר, אביך , ל ראש החרטומים, האשפים, הכשדיים והגוזרים העמידוֹ, אביך המלך, ]

• כָָּל־קֳֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְְְדַּע וְְשָָׂכְְְלְְתָנוּ מְְפַשַּׁר חֶלְְְמִין וְְאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְְְשָׁרֵא קִטְְְרִין הִשְְְׁתְְּכַחַת בֵּהּ בְְּדָנִיֵּאל, דִּי־מַלְְְכָּא שָׂם־שְְׁמֵהּ בֵּלְְְטְְשַׁאצַּר, כְְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְְְקְְרֵי, וּפִשְְְׁרָה יְְהַחֲוֵה. [ מאחר שרוח יתרה ודעת ושכל פותר חלומות והגדת חידות ומתיר קשרים, תסבוכות, נמצאה בו בדניאל, אשר המלך נבוכדנצר שם את שמו בלטשאצר, לכן כעת דניאל ייקרא, ואת הפתרון יגיד. ] יש להניח שדניאל לא היה מוכר לכל פשוטי העם. אולי כבר לא שהה תכופות בארמון כמו בשנותיו הראשונות, ושמא העדיף באותו זמן לחיות את חייו הפרטיים מחמת זקנתו, לפיכך דווקא המלכה, שהייתה בת למשפחת המלוכה וכנראה לא השתכרה כשאר הנוכחים, זכרה את קיומו של מפענח החלומות ופותר הבעיות הזה והציעה לקרוא לו.

• בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳֳדָם מַלְְְכָּא. עָנֵה מַלְְְכָּא וְְאָמַר לְְדָנִיֵּאל: אַנְְְתְְְּ־הוּא דָנִיֵּאל דִּי־מִן־בְְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְְהוּד, דִּי הַיְְְתִי מַלְְְכָּא אַבִי מִן־יְְהוּד. [ אז דניאל הוכנס לפני המלך. ענה המלך ואמר לדניאל: אתה הוא דניאל שמבני גלות יהודה, שהביא המלך אבי מיהודה. ]

• וְְשִׁמְְְעֵת עֲלָךְְְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְְְ, וְְנַהִירוּ וְְשָָׂכְְְלְְתָנוּ וְְחָָכְְְמָה יַתִּירָה הִשְְְׁתְְּכַחַת בָּךְְְ. [ ושמעתי עליך שרוח אלוקים בך, והארה ושכל וחכמה יתרה נמצאה בך. ]

• וּכְְְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְְׁפַיָּא, דִּי־כְְתָבָה דְְנָה יִקְְְרוֹן וּפִשְְְׁרֵהּ לְְהוֹדָעֻתַנִי, וְְלָא־כָהֲלִין פְְּשַׁר־מִלְְּתָא לְְהַחֲוָיָה. [ וכעת הוכנסו לפנַי החכמים האשפים כדי שאת הכתב הזה יקראו להודיעני את פשרו, ולא יכלו את פשר הדבר להגיד. ]

• וַאֲנָה שִׁמְְְעֵת עֲלָךְְְ דִּי־תִכֻּל פִּשְְְׁרִין לְְמִפְְְשַׁר וְְקִטְְְרִין לְְמִשְְְׁרֵא. כְְּעַן, הֵן תִּכֻּל כְְּתָבָא לְְמִקְְְרֵא וּפִשְְְׁרֵהּ לְְהוֹדָעוּתַנִי – אַרְְְגְְּוָנָא תִלְְְבַּשׁ, וְְהַמְְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְְּארָךְְְ, וְְתַלְְְתָּא בְְמַלְְְכוּתָא תִּשְְְׁלַט. [ ואני שמעתי עליך שתוכל פתרונות לפתור וקשרים להתיר. כעת, אם תוכל את הכתב לקרוא ואת פשרו להודיעני – ארגמן תלבש, ורביד זהב תענוד על צווארך, ו בתור שליש במלכות תשלוט. ]

• בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְְאָמַר קֳֳדָם מַלְְְכָּא: מַתְְּנָתָךְְְ לָךְְְ לֶהֶוְְְיָן, וּנְְְבָזְְְבְְּיָתָךְְְ לְְאָחֳֳרָן הַב. בְְּרַם כְְּתָבָא אֶקְְְרֵא לְְמַלְְְכָּא, וּפִשְְְׁרָא אֲהוֹדְְעִנֵּהּ. [ אז ענה דניאל ואמר לפני המלך: מתנותיך לך יהיו, ומענקיך הנדיבים לאחֵר תן. א ולם את הכתב אקרא למלך, ואת פשרו אודיע לו. ] דניאל מצהיר שאין הוא מעוניין במתנות, ובהמשך יובן מדוע.

• אַנְְְתְְְּ, מַלְְְכָּא – אֱלָהָא עִלָּאָה מַלְְְכוּתָא וּרְְְבוּתָא וִיקָרָא וְְהַדְְְרָא יְְהַב לִנְְְבֻכַדְְְנֶצַּר אֲבוּךְְְ. [ אתה, המלך – האלוה העליון את המלכות והגדולה והכבוד וההדר נתן לנבוכדנצר אביך. ]

• וּמִן־רְְבוּתָא דִּי יְְהַב־לֵהּ, כֹּל עַמְְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זָיְְעִין וְְדָחֲלִין מִן־קֳֳדָמוֹהִי. דִּי־הֲוָא צָבֵא הֲוָה קָטֵל, וְְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא, וְְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים, וְְדִי־הֲוָא צָבֵא הֲוָא מַשְְְׁפִּל. [ ומ חמת הגדולה שנתן לו, כל העמים, האומות והלשונות היו רועדים ופוחדים מפניו. את אשר היה רוצה להרוג היה הורג, ואת אשר היה רוצה להכות היה מכה, ואת אשר היה רוצה להרים היה מרים, ואת אשר היה רוצה להשפיל היה משפיל. ] כל הכוח היה בידו.

• וּכְְְדִי רִם לִבְְבֵהּ, וְְרוּחֵהּ תִּקְְְפַת לַהֲזָדָה, הָָנְְְחַת מִן־כָָּרְְְסֵא מַלְְְכוּתֵהּ, וִיקָרָה הֶעְְְדִּיו מִנֵּהּ. [ וכאשר רם לבבו, ורוחו התגברה להרשיע, הורד מכיסא מלכותו, ואת הכבוד הסירו ממנו. ]

• וּמִן־בְְּנֵי אֲנָשָׁא טְְרִיד, וְְלִבְְבֵהּ עִם־חֵיוְְתָא שַׁוִּיו, וְְעִם־עֲרָדַיָּא מְְדוֹרֵהּ. עִשְְְׂבָּא כְְתוֹרִין יְְטַעֲמוּנֵּהּ, וּמִטַּל שְְׁמַיָּא גִּשְְְׁמֵהּ יִצְְְטַבַּע. [ ומבני האדם הוא גורש, ואת לבבו עם החיות שמוּ, ועם ערודים, חמורי בר, היה מדורו. את העשב כשוורים האכילוהו, ומטל השמים גופו הורטב .] כמסופר בעניין הקודם, נבוכדנצר יצא מן התחום האנושי, איבד את בינתו, נעשה כחיה וחי עם החיות, עַד דִּי־יְְדַע דִּי־שַׁלִּיט אֱלָהָא עִלָּאָה בְְּמַלְְְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְְְמַן־דִּי יִצְְְבֵּא יְְהָקֵים עֲלַהּ. [ עד שידע ששולט האלוה העליון במלכות האדם, ואת מי שירצה הוא יקים עליה. ]

• וְְאַנְְְתְְְּ, בְְּרֵהּ בֵּלְְְשַׁאצַּר, לָא הַשְְְׁפֵּלְְְתְְְּ לִבְְבָךְְְ כָָּל־קֳֳבֵל דִּי כָָל־דְְּנָה יְְדַעְְְתָּ. [ ואתה, בנו, צאצאו, בלשאצר, לא השפלת את לבבך אף שאת כל זה ידעת. ] אביך למד את הלקח, אבל אתה לא למדת מכך דבר.

• וְְעַל מָרֵא־שְְׁמַיָּא הִתְְְרוֹמַמְְְתָּ, וּלְְְמָאנַיָּא דִי־בַיְְְתֵהּ הַיְְְתִיו קָדָמָךְְְ, וְְְאַנְְְתְְְּ וְְרַבְְְרְְבָנָךְְְ, שֵׁגְְלָתָךְְְ וּלְְְחֵנָתָךְְְ חַמְְְרָא שָׁתַיִן בְְּהוֹן, וְְלֵאלָהֵי כַסְְְפָּא־וְְדַהֲבָא, נְְחָשָׁא, פַרְְְזְְלָא, אָעָא וְְאַבְְְנָא דִּי לָא־חָזַיִן וְְלָא־שָׁמְְעִין וְְלָא יָדְְעִין שַׁבַּחְְְתָּ, וְְלֵאלָהָא דִּי־נִשְְְׁמְְתָךְְְ בִּידֵהּ וְְכָָל־אֹרְְחָתָךְְְ לֵהּ, לָא הַדַּרְְְתָּ. [ ועל אדון השמים התרוממת, התנשאת, ואת כלי ביתו הביאו לפניך, ואתה וגדוליך, נשיך ופילגשיך יין שתיתם בהם, ואת אלוהי הכסף והזהב, הנחושת, הברזל, העץ והאבן שאינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים שיבחת, ואת האלוהים אשר נשמתך בידו, ו ש כל דרכיך שלו, לא כיבדת. ] אתה פונה בדיוק אל הכיוון ההפוך.

• בֵּאדַיִן מִן־קֳֳדָמוֹהִי שְְׁלִיחַ פַּסָּא דִי־יְְדָא, וּכְְְתָבָא דְְנָה רְְשִׁים. [ אז מלפניו – מלפני אלוקים – נשלחה כף היד, והכתב הזה נרשם. ]

• וּדְְְנָה כְְתָבָא דִּי רְְשִׁים [ וזה הכתב שנרשם: ] מְְנֵא מְְנֵא תְְּקֵל וּפַרְְְסִין. לא ברור אם המלים היו כתובות בכתב עברי, ולכן לא ידעו לקרוא אותן, או שהיו כתובות בכתב אחר, ואולי בסמלים או בסדר מסוים שרק דניאל ידע לפענח.

• דְְּנָה פְְּשַׁר מִלְְּתָא [ זה פשר הדבר: ] 'מְְנֵא' – מְְנָה־אֱלָהָא מַלְְְכוּתָךְְְ וְְהַשְְְׁלְְמַהּ. [ 'מנא' – פירושו: מנה האלוהים את ימי מלכותך והשלים אותה. ] תמה 'מנת' מלכותך.

• 'תְְּקֵל' – תְְּקִלְְְתָּא בְְמֹאזַנְְְיָא וְְהִשְְְׁתְְּכַחַתְְְּ חַסִּיר. [ 'תקל' – פירושה: נשקלתָ במאזניים ונמצאת חסר. ] והמלה 'פרסין' מרמזת לביטוי דו – משמעי:

• 'פְְּרֵס' – פְְּרִיסַת מַלְְְכוּתָךְְְ וִיהִיבַת לְְמָדַי וּפָרָס. [ 'פרס' – נפרסה מלכותך וניתנה למדי ופרס. ] בלשאצר אמנם היה שיכור ומפוחד, אבל הוא התרשם מאוד מן החכם היהודי.

• בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְְְשַׁאצַּר, וְְהַלְְְבִּשׁוּ לְְדָנִיֵּאל אַרְְְגְְּוָנָא, וְְהַמְְנִיכָא דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְְּארֵהּ, וְְהַכְְְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי־לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְְְתָּא בְְּמַלְְְכוּתָא. [ אז ציווה בלשאצר, והלבישו את דניאל ארגמן, ורביד הזהב ענדו על צווארו, והכריזו עליו שיהיה שליט שליש בממלכה. ]

• בֵּהּ בְְּלֵילְְְיָא קְְטִיל בֵּלְְְאשַׁצַּר מַלְְְכָּא כַשְְְׂדָּאָה. [ בו בלילה נהרג בלשאצר המלך הכשדי. ] המלך עוד הספיק להעניק לדניאל את סימני הפאר ולהכריז עליו כשליט רם, אבל לא הייתה לכך כל משמעות ממשית מפני שבאותו לילה נפלה העיר, ובלשאצר נהרג.