דברים-פרק-15

ביאורים

• מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

• וְזֶה דְּבַר, עניין הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט, יניח, יעזוב כָּל בַּעַל מַשֵּׁה, נושה את יָדוֹ, תביעתו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, בחברו. כשתגיע השנה הזאת, לֹא יִגֹּשׂ, יתבע, ידחוק אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו לשלם לו חוב שעברה עליו שנת השבע, כִּי כבר קָרָא, הכריז, או: עבר המועד הקבוע של שְׁמִטָּה לַה', והחובות בטלו.

• אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, ואולם, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת, מ אָחִיךָ – תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.

• אֶפֶס, אבל, אנחנו באמת מצפים כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, עני, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.

• רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הן המצוות שדובר בהן קודם לכן והן אלה שיופיעו בהמשך.

• כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְהַעֲבַטְתָּ, תַּלווה כסף ל גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, תִּלווה. וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ. וכך לא יצטרכו לשמיטת החובות בשנת השמיטה. בפועל המציאות הנשאפת הזו אינה מתממשת.

• כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, באחד ממקומות מושבותיך בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תְאַמֵּץ, תחַזק אֶת לְבָבְךָ להיאטם לבקשתו, וְלֹא תִקְפֹּץ, תקמוץ, תסגור אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ, בפני אחיך הָאֶבְיוֹן שלא לתת לו אפילו נדבות קטנות.

• כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, הלווה לו במשכון דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, ככל שיזדקק.

• הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן, שמא יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, יעלה רעיון מרושע בלבך לֵאמֹר: קָרְבָה, עוד מעט מגיעה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְלכן רָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ הלוואות גדולות, העלולות להסב לך הפסד מרובה. וְקָרָא אם האביון יתלונן עָלֶיךָ אֶל ה' – וְהָיָה בְךָ חֵטְא. אמנם אין התורה מחייבת להלוות כסף לעניים כאשר הדבר כרוך בהפסדו של המלווה, מעבר לחובה הכללית לעשות טוב ולנהוג בהגינות. עם זאת, אם אדם מסרב להלוות לעני בגלל מצוות ה' שנועדה להקל על העניים – הוא חוטא.

• נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ את ההלוואה, למרות שאתה יודע שיש אפשרות שהיא לא תוחזר לאחר השמיטה, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. נתינת הצדקה או הסיוע לזולת אינם מעשים חיצוניים בלבד, אלא הם קשורים גם במצב הנפש של העושה. אין לתת מתוך חוסר רצון ותחושה מרירה, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה – נתינתך הנדיבה בסבר פנים יפות יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

• כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. הרי בפועל תמיד יישארו אביונים. אף על פי שהובעה לעיל המשאלה שלא כך יהיה בעולם האידיאלי. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. שחרור עבדים – אף על פי שדיני עבד עברי ודיני אמה עברייה אינם נחשבים מצוות התלויות בארץ במישרין, אלא הם נוהגים – כאשר ישראל יושבים על אדמתם – גם בחוצה לארץ, הם מופיעים כאן ונסמכים לדיני שמיטת החובות בשל כמה קווי דמיון: החובות משתחררים ובטלים בשנת השבע הקולקטיבית, ואילו העבד העברי משתחרר בשנה השביעית למכירתו; בשני המקרים מגיעה העת שאדם יוותר על מה שנחשב עד כה שלו; התורה דורשת נדיבות לב הן מן המַלווה סמוך לשנת השבע הן ממשחרר עבדו ואמתו, והיא מבטיחה שבשני המקרים אם יעשו כן – יתברכו. בהמשך מתואר גם דינו של עבד המסרב לצאת לחופשי.

• כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, שנקלעו לחובות מסיבות שונות – וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, שכן זה היה אמצעי התשלום האחרון שלו – עבדות לתקופה קצובה. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.

• וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ – לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם, בידיים ריקות.

• הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, מכל אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ מתנה ניכרת כשישתחרר.

• וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – וַיִּפְדְּךָ, הציל אותך ה' אֱלֹהֶיךָ. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.בדרך כלל העבד העברי יצא לחופשי לאחר שש שנים, אבל קיימת גם אפשרות אחרת:

• וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ בשנה השביעית, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בני בֵּיתֶךָ, כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. אולי הוא חושש לקבל על עצמו את האחריות וההתחייבויות המוטלות על אדם חופשי –

• וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ, כלי אומנות של רצען המשמש לנקיבת חורים. עשוי מחוד מתכתי הנעוץ בקת או בעצם, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת. עליך להצמיד את אוזנו של העבד ליד הדלת, ולנקב באוזן באמצעות המרצע נקב שיגיע עד הדלת, ועל ידי מעשה זה – וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם, ולא ישתחרר בשנה השביעית. וְאַף לַאֲמָתְךָ, לשפחתך תַּעֲשֶׂה כֵּן.

• לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, שלא כעבדים שאינם עבריים, שבהם אתה מחזיק לעולם, כִּי מִשְׁנֶה, פי שניים מ שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים, שכן חוזה שכיר סתמי נהג למשך שלוש שנים. לקחת אפוא אדם שיעבוד כפליים מזמנו של שכיר, וכנראה עולה פחות. על כל פנים, הוא אחד מאחיך בני ישראל, ועליך להתחשב בו ולהעניק לו מצב נוח המאפשר פתיחת דרך חדשה. וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. בכור בהמה – כאן מופיע הציווי להקדיש לה' את בכור הצאן והבקר, שהבאתו למקום המקדש בחגיגה המשפחתית הוזכרה לעיל. כאן נוספים פרטים אחדים על האמור שם.

• כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר – תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז, תגזוז את הצמר שעל בְּכוֹר צֹאנֶךָ.

• לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה, בכל שנה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' – אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

• וְכִי יִהְיֶה בוֹ – בבכור מוּם, למשל שהוא יהיה פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר או שיהיה בו כֹּל מוּם רָע – לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ.

• בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ, את בשרו מותר לך לאכול בכל מקום ומקום – הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל – כפי המזדמן, כמו שאוכלים את הצבי ואת האייל, שאינם ראויים לקרבן, ואין להם דיני קדושה מיוחדים.

• רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.