דברים-פרק-2

ביאורים

• וַנֵּפֶן וַנִּסַּע חזרה הַמִּדְבָּרָה ב דֶּרֶךְ יַם סוּף, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי, וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. במשך שנים שהינו באזור הר שעיר ולא נסענו לכיוון כנען, עד שכל יוצאי מצרים מתו. – משה ממשיך ומסכם את העבר, אך כאן הוא מתייחס לאירועים שרוב השומעים זוכרים מעברם הקרוב; ההימנעות ממלחמה בקרובי ישראל – אדום, עמון ומואב, מצד אחד; והניצחונות על שני מלכי האמורי, מצד שני. לקראת סופו של העניין משה מספר על הנחלת אדמות עבר הירדן המזרחי לשבטים ולמשפחות מסוימים, ולאחר מכן הוא מברך ומחזק את יהושע לקראת המשך הכיבוש בעבר הירדן המערבי. דברי החיזוק של משה נשמעים עתה מתוך הקשר חדש. אכן משה הוציא את ישראל ממצרים, ואת נדודי עמו במדבר חיזק בהבטחה לעתיד לבוא. אולם עתה, לאחר שמשה ניצח את שני המלכים הגדולים, והושיב חלק מן העם בארצם, יש לדבריו משנה תוקף. גם אם טרם מומש הייעוד כולו, משה הגשים חלק ממנו. על כן הודגשו פרטי הסיפור – ניצחון המלחמות, כיבוש האזור וההתיישבות בו, כדוגמא למה שעתיד להיות לאחר כניסתם לארץ.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לאחר זמן לֵאמֹר:

• רַב, די לָכֶם סֹב, לסובב אֶת הָהָר הַזֶּה – הר שעיר ולשהות באותו אזור. פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. עתה צאו לכיוון מוגדר.

• וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ, הם יפחדו מִכֶּם, כי אתם עם גדול, ואף על פי כן וְנִשְׁמַרְתֶּם, עליכם להיזהר מְאֹד.

• אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד, אפילו מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. עשו זכה בהר שעיר כחלק מההבטחה הגדולה שניתנה לאברהם ולמשפחתו. אמנם לעתיד לבוא יעברו אדמות אלו אל בעליהן הקבועים – בני ישראל, אבל לפי שעה הן צריכות להישאר ברשות בני עשו, ונאסר על ישראל לנגוע בחלקם.

• אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ, תקנו מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף – וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ, תקנו מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף – וּשְׁתִיתֶם.

• כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, יָדַע, היה קרוב והכיר את מחסורך ב לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה. זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. ומכיוון שהייתם מבודדים מכל תרבות ומסחר וצורכיכם סופקו במדבר, לא הוצרכתם להוציא כסף, ועתה תוכלו להשתמש בכסף שבידכם.

• וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו. אזכור האחווה – כינוי שלא נמצא במקרא על עם אחר מלבד בני עשו, הקרוב אלינו ביותר מבחינה משפחתית – מחזק את האזהרה מפגיעה בנחלתם, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר – מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר הסמוכה לאילת, וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר צפונה דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת, תטיל מצור על מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת אזור עָר שבמואב יְרֻשָּׁה. כאן מתועדים מקצת פרטים המתייחסים להיסטוריה הרחוקה:

• הָאֵמִים, שם עם או שבט שנקראו כך אולי מפני שהיו מטילים אימה, לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ – באותה הארץ שבה יושבים עתה המואבים, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים.

• רְפָאִים, עם עתיק אחר, יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים, אלא ש הַמֹּאָבִים, שלשונם הייתה קרובה לעברית, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים, משום שעוררו אימה. הערה נוספת:

• וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, ואולם בְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם, יָרשו את החורים וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם, כַּאֲשֶׁר, כמו ש עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ – ארץ סיחון ועוג אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם. למעשה בני עשו לא השמידו את התושבים כליל אלא התבוללו בתוכם. בני עשו היו השליטים בפועל, והחורים קיימו עמם יחסי שיתוף וקרבה.

• עַתָּה, כשהגעתם כבר קרוב לגבול הארץ, אמר ה': קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד, שאולי קיבל את שמו מן העצים או הסבכים שבו. וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. ונקודה זו נחשבת כנקודת מעבר מהנדודים במדבר אל הכניסה לתחום הארץ המובטחת.

• וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד – שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בהמתנה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר, כל אלה שנמנו במפקד הראשון בין אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, שהיו אז גברים מבני עשרים עד שישים מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם.

• וְגַם יַד, התערבות ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם, להשמידם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. אם לא היה די בשלושים ושמונה שנים אלו שכולם ימותו בדרך הטבע, ה' האיץ תהליך זה.

• וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם – אז מתחיל למעשה המסע הגדול והישיר אל הארץ,

• וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב, אֶת עָר.

• וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן – אַל תְּצֻרֵם, תטיל עליהם מצור וְאַל תִּתְגָּר בָּם, תתגרה בהם, אל תקיים נגדם תגרות קרב. כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה מכוחו של אברהם.

• אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא – ארצם של בני עמון. רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם – לאותם אנשים – זַמְזֻמִּים. כל עבר הירדן היה בעָבר ארץ של רפאים, שהם עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים. וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם – מפני העמונים בני לוט, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

• כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' לִבְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר – אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ארץ כנען היא ארץ מעבר, ובסביבתה ישבו מאז ומעולם עמים וגזעים שדיברו שפות שונות. כמו הרפאים בני הדורות הקדומים, כך ישבו בעבר הירדן גם החורים, שמקורם כנראה באסיה הקטנה, עד שבאו לשם בני עשו. וכאן הערה נוספת, שאינה קשורה בדיוק לאותו עניין, אך מתארת תמורות דמוגרפיות והיסטוריות קדומות:

• וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, יישובי קבע שאינם מוקפים חומה, עַד עַזָּה שבשפלת החוף של אזור הנגב – כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, האי כרתים, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. הפלשתים יושבי החוף היו מבני כפתור.

• קוּמוּ, סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן. רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ – הָחֵל רָשׁ! מכאן אתם רשאים ומצֻווים להתחיל לרשת, וְלכן, הִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. האדומים בני עשו וכן בני מואב ובני עמון שבאו מלוט הם ממשפחת אבות ישראל, ומכוח ההבטחה המשפחתית גם הם ירשו חלקים מעבר הירדן המזרחי, ומשום כך אל לישראל להתקיף אותם כדי לכבוש את ארצם. כלפי שאר האומות היחס שונה.

• הַיּוֹם הַזֶּה, מעתה ואילך אָחֵל ל תֵּת את פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ, וירעדו, ויפחדו מִפָּנֶיךָ. עד כה נתפס באזור עם ישראל כעם של נוודים כמעט אגדי, שסופרו עליו סיפורי נסים מלפני ארבעים שנה. מעתה יהפוך העם הזה לאיום ממשי.

• וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים, שליחים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, המדבר המזרחי אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אף שה' אומר למשה שבסופו של דבר ישראל יצטרכו להילחם בסיחון, משה שלח לסיחון דברי שלום. יש בכך ביטוי לערך של הקדמת משא ומתן לפתיחה במלחמה.

• אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, ואני מבטיח ש בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ, רק בדרך הראשית אֵלֵךְ. לֹא אָסוּר לצדדים יָמִין וּשְׂמֹאול.

• אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי, תמכור לי וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כל שאני מבקש הוא הרשות לעבור, ואני מבטיח שלא אזיק לסביבה, לאנשים או לבהמות. יתרה מזו, אין בכך אלא רווח בעבורכם, שכן אם נאכל כאן דבר – תקבלו את מחירו.

• כַּאֲשֶׁר, כמו ש עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר. ישראל לא נכנסו לארץ שעיר ואף לא לארץ מואב. נראה שהדברים רומזים ליחסי המסחר והידידות שהיו להם עם העמים הללו באותם מקומות. משה מבקש מסיחון סיוע דומה, עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. איננו מעוניינים אלא לעבור דרך עבר הירדן.

• וְלֹא אָבָה, רצה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן ל הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ, כדי שיינתן בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ, כבוש לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ ללא היסוס.

• וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ, הוּא וְכָל עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה יָהְצָה, ליהץ.

• וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ, ניצחנו אותו, וַנַּךְ, הכינו אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו, שהיו אף הם אנשים חשובים או אנשי מלחמה, וְאֶת כָּל עַמּוֹ.

• וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם, הרסנו אֶת כָּל עִיר מְתִם, אנשים, כל עיר שיש בה בני אדם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף, והילדים. הכול לקחנו, לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד מן האדם.

• רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וכן את שְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ.

• מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן בגדתו הצפונית, וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל, בתוך נחל ארנון. וְעַד הַגִּלְעָד, הרבה צפונה משם. לֹא הָיְתָה קִרְיָה, עיר אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ, שגבהה והייתה חזקה מכדי שנוכל לה. אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.

• רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ – כָּל יַד, מקום שב נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר, וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ. ישראל לחמו נגד סיחון, שמלכותו הקיפה שטח גדול והגיעה עד גבול בני עמון, אבל נזהרו שלא לפגוע בארץ בני עמון.