דברים-פרק-24

ביאורים

• כִּי יִקַּח, יארס אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לאחר מכן לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, משום שמצא בה דבר שהיה פגום בעיניו, או: משום שראה בה התנהגות בלתי מוסרית – אמנם לא התנהגות המחייבת אותו לגרשה – ובכל זאת החליט להיפרד ממנה, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת, מסמך ניתוק, גט, וְנָתַן אותו בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

• וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ, וְהָלְכָה וְהָיְתָה, ונישאה לְאִישׁ אַחֵר.

• וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, גם האיש השני לא אהב אותה, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, אוֹ, לחלופין, כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה –

• לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ, לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אף על פי שהיא פנויה להינשא לאחר. אחרי שנישאה לאחר, אסור לבעל הראשון לחזור ולשאתה לאשה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, מש'נטמאה', כלומר משנאסרה בקידושי השני על אחרים כאשת איש, נאסר חידוש הקשר עם הבעל הראשון לצמיתות כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה', שכן אילו היה מותר לשוב אל הזוגיות הראשונה, לאחר שהאשה נישאה לאחֵר, הייתה מתאפשרת פריצות מינית והחלפת זוגות במעטה פורמלי חוקי. וְכך לֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. איסור יציאה לצבא בשנת הנישואין הראשונה גם האיסור הבא קשור לנישואין, לשמירת תקינותם ולקירוב לבבות בני הזוג. על האיש מוטלת החובה לדאוג לאושר הנישואין, ובמשך השנה הראשונה לנישואים הוא מתמסר לכינון ביתו גם במחיר הימנעות מתשלום כל חובותיו לחברה.

• כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, אשה שמעולם לא נישאה, או: אשה שהיא חדשה עבורו – לֹא יֵצֵא לשרת בַּצָּבָא לסכן את נפשו במלחמה וְאף לֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, כל מלאכה לשם סיפוק צורכי הצבא, כולל עבודות העורף שהתבצעו על ידי אלו שאינם כשירים להילחם או מי ששבו משדה הקרב מן הסיבות שנמנו לעיל. נָקִי, פנוי מכל עול והתחייבות כלפי המדינה יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, לאשתו שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. משכונות אסורים גם הלכה זו מדגישה את חשיבות השמירה על הבית ועל שלומו. אין למשכן כלי אוכל נפש, למרות שלפי שורת הדין זו זכות מוצדקת.

• לֹא יַחֲבֹל, אסור לבעל חוב לקחת כעירבון רֵחַיִם, מתקן לטחינת החיטה המורכב משתי אבנים. כאן מדובר באבן התחתונה, השֶּׁכב, וכן ה רָכֶב, האבן העליונה. אסור למלווה לקחתן כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. בלקיחת כלי הטחינה המשמשים להכנת פת הלחם, הוא נוטל מהאנשים את חייהם. גנבת אדם במצווה הקודמת נאמר על הלוקח כלי חיוני להכנת מזון כמשכון: כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל, בהשאלה ובלשון גוזמה, ואילו כאן מדובר בפגיעה ממשית וישירה בחרותו ובכבודו של הזולת.

• כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, ישעבד אותו, ינצל אותו, יתעלל בו או יעשה בו מעשה שאינו הגון, וּמְכָרוֹ אחר כך לאחֵר – וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, עליך להמיתו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. צרעת – כבר התבאר בספר ויקרא יג כי הצרעת המוזכרת בתורה היא מעין איתות משמים על ליקוי התנהגותי, ולכן היא אינה נמסרת לידיו של רופא עור אלא מסורה לאנשי הקודש, הכהנים. גם הציווי המופיע כאן – שלא להסיר את הצרעת מן הגוף – מאשש קביעה זו. על פי האמור בספר ויקרא, עונשו של המצורע הוא בידודו מן החברה. עליו לשבת מחוץ למחנה עד שיסתלק ממנו הנגע מאליו. אך טבעי הוא שהלוקה בצרעת ירצה לסלק את הנגע כדי לשוב לביתו ולחרותו, ועל כך באה האזהרה השוללת מימושו של רצון זה. הדבר יכול להתקשר לדין הקודם בדרך זו: כשם שאסור באיסור חמור לשלול את חרותו של אדם בן חורין, כך אסור לו לאדם לקחת את חרותו ואת תנועתו החופשית לידיו, כאשר חוק התורה מחייבו בידוד.

• הִשָּׁמֶר, היזהר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד את כל הדינים ששייכים לעניין וְלַעֲשׂוֹת. כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם באופן מפורט – תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. הכהנים הם שנצטוו בכך, ועליכם לציית לדבריהם.

• זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם הנביאה, אחותו של משה רבנו, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מרים לקתה בצרעת ונשארה בהסגר במשך שבוע. אמנם העם חלק לה כבוד גדול והמתין לה במקומו עד שנרפאה, אך מעמדה לא פטר אותה מן הצרעת ומן ההסגר. מצוות הקשורות למשכונות – מצוות התורה להתחשב במצבו של בעל המשכון, הופכת את לקיחת המשכון במקרים רבים מפעולה שיש בה כפייה ממשית למעשה סמלי כמעט.

• כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, תתבע מחברך מַשַּׁאת מְאוּמָה, תביעה כלשהי. כאשר חברך חייב לך כסף, ותרצה לגבות את חובו – לֹא תָבֹא, תיכנס אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט, למשכן ממנו את עֲבֹטוֹ, המשכון שייתן לך כדי להבטיח את תשלום החוב.

• בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. מותר לך לדרוש משכון ששוויו כערך הכסף המגיע לך, אך עליך להיות רגיש לכבודו ולא לפלוש לביתו, שכן בחדירה לרשותו ובבחירת המשכון הנחשק מבין חפציו יש משום השפלתו של בעל החוב.

• וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא הלווה, והוא יכול לתת בתור משכון רק בגד עליון, המשמש אותו כנראה גם בתור מצע או שמיכה – לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. מותר לך להשתמש בו, אך אינך רשאי לשכב לישון כל עוד העירבון אצלך.

• הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא, עם שקיעת הַשֶּׁמֶשׁ. וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ, בבגדו – וּבֵרֲכֶךָּ העני על החזרת בגדו, שהרי כעת יש לו במה לישון, וּמעבר לברכתו של העני, לְךָ תִּהְיֶה, תיחשב גם צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. שכרו של עני – גם המצווה הזאת עוסקת בעני, אך בהקשר אחר.

• לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ, מעמך. אין לעשוק כל שכיר, אבל התורה מדברת במציאות שבה רוב השכירים היו עניים, שכן על פי רוב אדם עבד את האדמה שנחל מאבותיו. מי שלא הייתה לו קרקע, מי שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו מחוסר אמצעים וכדומה – הוא שהיה שכיר, ולרוב היה דחוק כלכלית. אוֹ פועל שכיר מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ, שאף לו אין נחלה משלו. השכיר תלוי במעבידו. התורה מבקשת אפוא למנוע מן המעביד לנצל את מעמדו.

• בְּיוֹמוֹ, עד סוף יממת העבודה שלו תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. התשלום צריך להגיע לידו לפני שהשמש תשקע כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו – אל השכר הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, מצפה. אם משכורתו היומית היא כספו היחיד, בה הוא יקנה את מזונו. וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'. אם לא תשלם לו באותו יום, גם אם רצית לדחות את המשכורת לעת אחרת, וגם אם עשית זאת בשגגה – הוא עלול להתפלל כנגדך, מפני שגרמת לו ייסורים – וְהָיָה, ויימצא בְךָ חֵטְא. ענישה אישית מצווה זו פונה אל הרשות המשפטית ואל הממסד המדיני והחברתי. כמו במצוות הקודמות והבאות, גם כאן מדובר באנשים אומללים ונחותים חברתית. כאן מתייחס הכתוב לבניהם של הפושעים.

• לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל, בגלל חטאיהם של בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל, בגלל חטאיהם של אָבוֹת. אין להעניש אנשים בעוון קרובי משפחתם, וכל אִישׁ רק בּשל חֶטְאוֹ שלו יוּמָתוּ. מצוות הקשורות לחסרי ישע – הזיכרון שעם ישראל היה משועבד במצרים צריך ללוות את האדם מישראל ולכונן את התנהגותו מול חסרי הישע בכל מקום.

• לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט של גֵּר ושל יָתוֹם, ששניהם נטולי הגנה, ולכן קל לפגוע בהם. מעבר לערכי הצדק הכלליים, התורה דורשת מן השופט זהירות יתרה בבואו לחרוץ דין הקשור לחלשים. וְכיוצא בזה, לֹא תַחֲבֹל, תיקח משכון שהוא בֶּגֶד אַלְמָנָה. בכך שונה האלמנה משאר אנשים, שכן לעיל נאמר שמותר לקחת משכון מכל אדם.

• וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ, הושיע אותך ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. כמי שהתעללו בכם, עליכם לדאוג לזכויותיהם של סובלים אחרים. שלושת הדינים הבאים מתקיימים מחוץ לבית – בשדה, במטע ובכרם, ואף הם קשורים לנטייה קלה מקו היושר של הזכויות המשפטיות והקנייניות המוחלטות:

• כִּי, כאשר תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר, צרור שיבולים קשורות בַּשָּׂדֶה. בדרך כלל, הקוצרים קושרים את השיבולים הקצורות באחת השיבולים או בחבל, ומשאירים את עומר השיבולים בשדה, ובסוף היום אוספים את כל העומרים. יש שהאיסוף נעשה בשעה מאוחרת, הקוצרים ממהרים לשוב ואולי מתחיל להחשיך, וכך נשכח עומר בשדה. אם אתה, בעל השדה, נזכרת לאחר זמן בעומר השכוח – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה מה ששכחת. מכיוון ששכחת – וַתר על שלך למען הנזקקים. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. מצווה זו מקוימת שלא מתוך כוונה. הרי משמים נגרמה לך שכחה זו. אם אינך להוט לקחת לעצמך את מה ששכחת, אלא משאיר את העומר שנשכח ממך לטובת החלשים – תבוא עליך ברכה, שאף היא חלה על דברים הסמויים מן העין. אם לא תדקדק במה שמגיע לו, גם משמים יתנהגו עמך בעין טובה, וישפיעו עליך ברכה. דין דומה:

• כִּי, כאשר תַחְבֹּט זֵיתְךָ, להפיל את הפֵּרות מהעץ, לֹא תְפַאֵר, תחפש את הזיתים שאולי נשארו על העץ בין הפֹּארות, ענפי הזית אַחֲרֶיךָ. אולי כמה זיתים הסתבכו בעלים או בענפים ולא נשרו; לחלופין אולי מקצתם לא הבשילו לגמרי בשעת חבטת העץ – גם הפרי הזה לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. גם כאן אתה נדרש לוותר על השיירים הקטנים שיש לך זכות חוקית עליהם, ולתת אותם לנזקקים.

• כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ – לֹא תְעוֹלֵל, תאסוף את העוללות, הענבים שלא הגיעו לצורת אשכול, אלא צמחו כבודדים על העץ, אַחֲרֶיךָ – אחרי הבציר, אלא לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

• וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אתה מכיר את מצבו הנואש של מי שאין לו דבר, ועד כמה ישמחו אותו מציאות כאלה. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. תוכל להבין ולקיים את המצווה הזאת מתוך מה שעבר עליך.