דברים-פרק-32

ביאורים

• הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. משה פונה אל השמים והארץ להקשיב ולהיות עדים לדבריו. אין זו הפעם הראשונה שמשה בוחר בהם כעדים שכן הם קיימים בכל מקום ובכל זמן. מעמדו הרם מאפשר לו להורות להם להקשיב לו.

• יַעֲרֹף, ייזל, ייטוף כַּמָּטָר לִקְחִי, ובהקבלה – תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. הלקח קשור לדיבורים קשים ומייסרים יותר, שיוטחו בעם כגשמי זעף, ואילו האמרה נינוחה ולוחשת כמו טל. כִּשְׂעִירִם, גשמים, אולי גשמי סערה, עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים, טיפות עֲלֵי עֵשֶׂב. אני עומד לקרוא בשם ה' ולדבר עליו.

• כִּי, כאשר שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ, תנו אתם גֹדֶל, כבוד לֵאלֹהֵינוּ. קריאתי בשם ה' מחייבת אתכם, השומעים, לחלוק לו כבוד ושבח. לגופם של דברים:

• הַצּוּר, כינוי לאלוקים המסמל חוזק או גם מקור – תָּמִים פָּעֳלוֹ, מעשהו שלם, כִּי כָל דְּרָכָיו, הנהגותיו מִשְׁפָּט, הגינות ויושר. הוא אֵל אֱמוּנָה, נאמן וְאֵין עמו עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. מלבד חוזקו, אדירותו ושלמות מעשיו, כל דרכיו מושתתות על נאמנות וצדק, גם אם בעיני אנוש לא כל המאורעות נראים כך.

• שִׁחֵת, ההשחתה לוֹ לֹא, איננה שלו או בשבילו, אלא בָּנָיו מוּמָם, היא המום של בניו. התופעות השליליות בעולם אינן נובעות מכך שה' עושה רעות, אלא משום שילדיו הם דּוֹר עִקֵּשׁ, לא ישר וּפְתַלְתֹּל, מעוקל, מתפתל ומתחזק כדי להצדיק את עיקשותו.

• הֲאם לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת במעשיכם הרעים, עַם נָבָל, שפל וגס וְלֹא חָכָם?! הלוא אינכם פוגעים אלא בעצמכם. ההשחתה בעולם אינה אלא תגובה על מעשיהם של בני אדם. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, קונך, שפדה אותך ממצרים, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ביסס אותך. משה מזכיר לישראל את חסדי ה' מאז עשהו לעם :

• זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, ימי קדם, בִּינוּ, התבוננו במאורעות שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, הדורות הראשונים. שְׁאַל את אָבִיךָ – וְיַגֵּדְךָ, את זְקֵנֶיךָ – וְיֹאמְרוּ לָךְ. משה יאמר עתה דברים הידועים לשומעיו, אבל השירה הזו לא נועדה רק לזמנם אלא לדורות רבים. בעוד זמן רב, כאשר לא כל הדברים ייזכרו, יהא עליכם לשאול את ההורים ואת הזקנים שיספרו לכם:

• בְּהַנְחֵל, כשהנחיל עֶלְיוֹן, אלוקים את הארצות והתכונות ל גּוֹיִם, עמים, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, בזמן שהפריד את האנושות לשבטים ולאומות, יַצֵּב, הציב גְּבֻלֹת עַמִּים, וסך כל העמים הללו הוא לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על פי הרשימה המפורטת בספר בראשית, מספר העמים בעולם הוא שבעים, וזה גם מספר הנפשות שהיו במשפחת יעקב בבואם למצרים.

• כִּי חֵלֶק ה' – עַמּוֹ, יַעֲקֹב הוא חֶבֶל, חלק נַחֲלָתוֹ, העם המיוחד לו.

• יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. אמנם ה' הוא שהוליך את העם למדבר, אבל במדבר הוא גם מצא אותו כחלקו ונחלתו, וּבְתֹהוּ, במקום ריק שאין בו אלא יְלֵל יְשִׁמֹן, יללת השממה. יְסֹבְבֶנְהוּ, הגן על עמו מסביב, יְבוֹנְנֵהוּ, לימד אותו בינה, ו יִצְּרֶנְהוּ, שמר אותו וחס עליו כְּמי ששומר על אִישׁוֹן עֵינוֹ, החלק הרואה שבעין. זהו דימוי לשמירה החשובה, הצמודה, הטבעית והמשמעותית ביותר.

• כְּנֶשֶׁר יָעִיר, המעורר את קִנּוֹ, אפרוחיו, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף. מפני גודלו אין הוא נוחת על גוזליו ורובץ עליהם, אלא מעופף סביבם, וכשהוא מגיע אל הקן הוא נמצא לידם ומעליהם. הוא נמנע מלשבת בתוך הקן במלוא כובדו. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ – את קנו, כלומר את גוזליו, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, כנפו. כך נשא אלוקים את ישראל במדבר.

• ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ. הוא מנהיג את ישראל כשהם לבדם, בבטחה ובלא הזדקקות לאחרים. או: הוא לבדו נוטלם ומובילם בדרכם, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

• יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי, מרומי אָרֶץ, וַיֹּאכַל ישראל תְּנוּבֹת שָׂדָי, 'תנובות השדה' שבמדבר היו המן, המים והשליו. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ, מיני מתיקה מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן שהוא מוציא כביכול מֵחַלְמִישׁ צוּר, אבן קשה.

• חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם, נוסף ל חֵלֶב, שומן של כָּרִים, כבשים גדולים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן, מקום דשן שמגדל בעלי חיים וצמחים משובחים, וְעַתּוּדִים, תיישים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, חיטים גדולות ומובחרות, שגרגריהן מזכירים כליות בגלל החריץ החוצה אותן, וְדַם עֵנָב, ויין, שראשיתו במיץ הענבים, אשר תִּשְׁתֶּה אותו כ חָמֶר, משקה משכר.

• וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, ישראל – וַיִּבְעָט, מאס, דחה וזלזל באלוקיו. שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, התכסית בשכבת חֵלב נוספת, וַיִּטֹּשׁ, ישורון עזב את ה אֱלוֹהַּ ש עָשָׂהוּ, יְצרוֹ, וַיְנַבֵּל, ביזה, התייחס כאל דבר שנבל, שפג תוקפו, אל צוּר, סלע, תעצומות יְשֻׁעָתוֹ.

• ישראל יַקְנִאֻהוּ, יכעיסו את צורם ויגרמו לו לקנא להם בְּעבודת אלוהים זָרִים, בְּתוֹעֵבֹת, בדברים מאוסים יַכְעִיסֻהוּ.

• יִזְבְּחוּ אפילו לַשֵּׁדִים, שגם לדעת הזובחים להם לֹא אֱלֹהַּ הם, ובכל זאת עובדים להם מתוך רצון למצוא חן בעיניהם. הם יעבדו בהשפעת הגויים שסביבם ל אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, שלא הכירו, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם, לא עסקו בהם, לא יָראו, או: לא עלה על לב אֲבֹתֵיכֶם.

• ה צוּר ש יְלָדְךָ – תֶּשִׁי, נשיתָ, שכחת, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ, שחולל ויצר אותך.

• וַיַּרְא ה' – וַיִּנְאָץ, קצף מִכַּעַס שגרמו בָּנָיו וּבְנֹתָיו בפולחנם לזרים.

• וַיֹּאמֶר ה' : אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם. לא אתגלה להם. אעמוד מנגד ואסלק מהם את השגחתי הקרובה. אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם. מכיוון שה' יודע את הצפוי להם, אין זו אלא אמירה רטורית, שמשמעה הוא: הרי ברור שבלא השגחתי והתערבותי הם לא יתקיימו. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת, הפכפך הֵמָּה, בָּנִים לֹא, שאין אֵמֻן בָּם.

• הֵם קִנְאוּנִי, הכעיסו אותי, עוררו את קנאתי בהליכה אחרי לֹא אֵל, דבר שאין בו ממש, ולא בעבודה בעלת משקל וערך, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם. העבודה הזרה קשורה באמונות תפלות, בסגולות ובמזלות. ובאותו אופן אֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, באויב שאינו עם ממש, בְּגוֹי נָבָל, בתערובות של עמים שפלים אַכְעִיסֵם.

• כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, ביטוי ציורי לכעס גדול, וַתִּיקַד, והאש תבער עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית, מַעמקי התהום, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי, יסודות ה הָרִים. אש זעמי תזעזע את העולם כולו.

• אַסְפֶּה, אוסיף עָלֵימוֹ, עליהם רָעוֹת מלבד אלה שכבר נאמרו. חִצַּי, כלי הענישה אֲכַלֶּה בָּם. הם ייָּרו בחצים רבים כל כך, עד שהחצים יכלו.

• מְזֵי, מצוצים וסחוטים מ רָעָב, וּלְחֻמֵי, אכולי רֶשֶׁף, מזיקים, וְקֶטֶב מְרִירִי, רוח רעה, או: מגפה קשה ורעה, וגם שֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת, זעמם של זֹחֲלֵי עָפָר. הם ייפגעו לא רק מהכשת נחשים, אלא אפילו מנשיכת בהמות הבית. לכאורה זה נראה עונש קל יותר, אבל דווקא פגיעות כאלה עלולות לגרום להם לאבד תקווה משום שיחושו שהם ניזוקים מכל כיוון.

• מִחוּץ לבתים תְּשַׁכֶּל, תשמיד, תעשה את קרובי המשפחה שכולים, חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, ומהמקומות הנסתרים תבוא אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. הכול ייענשו ויסבלו.

• אָמַרְתִּי: אַפְאֵיהֶם, אפקירם, אפזרם לקצוות כמו פאה, או: אדקור אותם. אַשְׁבִּיתָה, אכלה מֵאֱנוֹשׁ, מבין אנשים את זִכְרָם.

• לוּלֵי, אילו לא מ כַּעַס ה אוֹיֵב אָגוּר, הייתי חושש, או: אילו לא היה כעסו כָּנוּס, או: אילו האויב שאני רוצה להתגרות בו ולהילחם בו לא היה כועס, הייתי נוהג אחרת. אולם כיוון שהאויב וכעסו קיימים, אני חושש פֶּן יְנַכְּרוּ, יתנכרו צָרֵימוֹ, אויביו של ישראל לכך שאני הוא הפועל. פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה, תקיפה, וכוחנו הוא שהביא על ישראל את הפורענויות, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.

• כִּי אותו אויב, גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, חסר דעת הֵמָּה – אנשיו, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, לדעת שלא עלו לגדולה בזכות עצמם אלא משום שישראל היו מעורבים במאורעות.

• לוּ חָכְמוּ אותם אויבים, והיו מתבוננים מראש במצב – יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, היו מבינים את סופם של המאורעות, או של עצמם, שכן היו נוכחים לדעת שניצחונותיהם באים שלא בדרך הטבע,

• אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד משלנו אֶלֶף מישראל, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה?! איך ישראל נופלים תשושים וחסרי יכולת מול כוחות מעטים משלנו, אִם לֹא כִּי צוּרָם, סלע מבטחם, אלוהיהם הוא ש מְכָרָם, מסרם, וַה' הִסְגִּירָם בידינו. הניצחון לא בא מכוחנו אלא משום שה' מעניש את עמו.

• כִּי לאמתו של דבר, ישראל, לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם. הרי צורם של האויבים אינו חזק כצורנו, ואף על פי כן – וְאֹיְבֵינוּ הם פְּלִילִים, השופטים והמענישים אותנו.

• כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם המושחתת גַּפְנָם של אויבינו, והרוחניות שלהם צומחת מִשַּׁדְמֹת, משדות העיר עֲמֹרָה. מקור מחשבותיהם ומעשיהם בערים הרעות והחטאות סדום ועמורה. עֲנָבֵמוֹ, ענבי הגפנים הללו הם עִנְּבֵי רוֹשׁ, רעל, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, ארסיים לָמוֹ, להם.

• חֲמַת, ארס תַּנִּינִם, נחשים הוא יֵינָם, וְרֹאשׁ, רעל, או: גולגולת פְּתָנִים, נחש אַכְזָר. את עצמת האכזריות ואת כמויות הארס שיחווה עם ישראל במשך כל שנות גלותו אין לבטא אפילו במלים הקשות של השירה הזו.

• הֲלֹא הוּא כָּמֻס, חבוי ושמור עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי. הגויים שינהגו באכזריות לא יראו זאת, ואף ישראל המיוסרים לא יהיו פקוחים מספיק לראות ולהבין. כך יישאר הדבר כסוד נסתר.

• לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, התשלום. אותם אוציא אל הפועל לְעֵת תָּמוּט, תזדעזע רַגְלָם של הגויים, כאשר תגיע השעה שהרוע שלהם ימוטט אותם , כִּי אז יהיה קָרוֹב יוֹם אֵידָם, מפלתם, וְחָשׁ, וימהרו ה עֲתִדֹת לָמוֹ, אליהם .

• כִּי, כאשר יָדִין ה' את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַל הנעשה ב עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק.

• וְאָמַר ה', ואולי גם ישראל עצמו : אֵי, היכן אֱלֹהֵימוֹ, האלים שהאמינו בהם, צוּר חָסָיוּ בוֹ, המשגב שבו הם בטחו ?!

• אֲשֶׁר את חֵלֶב, שומן זְבָחֵימוֹ, זבחיהם יֹאכֵלוּ, וש יִשְׁתּוּ את יֵין נְסִיכָם, היין שהם מנסכים לאלוהיהם – עכשיו יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי, יהיו עֲלֵיכֶם סִתְרָה, מחסה.

• רְאוּ עַתָּה, בזמן הגאולה, לאחר שייווכחו הכול כי אין ממשות בכל אלה שחסו בצלם, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי זה ש אָמִית וַאֲחַיֶּה לפי רצוני, מָחַצְתִּי, אכה וארוצץ וַאֲנִי גם אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. הכול נתון בידי.

• כִּי, כאשר אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי בשבועה וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. כשבני אדם נשבעים, הם אומרים: 'חי ה", ואילו ה' נשבע בעצמו, כביכול.

• אִם, כאשר שַׁנּוֹתִי, אשנן את בְּרַק חַרְבִּי, כשתצא מנדנה, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט, בעשיית הדין יָדִי, אז אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. הנקם והשילם ישובו על אויבי ישראל משום שהם צרַי ושונאַי. אכן, עם ישראל נענש על חטאיו, אבל שונאיו אינם רודפים אותו בגללם, אלא להיפך, דווקא הקשר של ישראל אל ה' ודווקא רצונם לקרוא בשמו ולייצגו בעולם הם שמביאים את האויבים להתנכל לישראל. האויבים פוגעים אפוא בישראל משום שהם שונאים את אלוקי ישראל.

• אַשְׁכִּיר, אהפוך לשיכורים, כביכול, את חִצַּי מִבליעת דָּם, המדומה ליין, וְאז חַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר, חצי יהיו שיכורים מִדַּם חָלָל, הרוגים וְשִׁבְיָה, שבויים, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת, מהומות האוֹיֵב.

• הַרְנִינוּ, רננו, שירו, גוֹיִם, ל עַמּוֹ, מפני שאז יתברר שגם כאשר ישראל סבלו מאוד, ה' מעולם לא עזב אותם, אלא הסתיר פניו מהם, כלומר רק נדמה להם כאילו אינו עמם, כִּי כשה' יתגלה, את דַם עֲבָדָיו השפוך הוא יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר, יטהר בכך את אַדְמָתוֹ ואת עַמּוֹ. פירושים נוספים: אדמתו שתספוג דמם של הצרים תכפר על עמו; עמו יטהר את אדמתו על ידי הריגתם של שופכי הדם.

• וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ, כך שמו המקורי לפני שמשה שינה את שמו ליהושע בִּן נוּן. שניהם אמרו את השירה, בעיקר כדי לחלוק כבוד ליהושע. כך קיבל הושע בן נון, כאיש מן השורה, את הסמכות ממשה.

• וַיְכַל, סיים מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם פעם נוספת : שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, הקפידו אתם עליהם, וגם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בעתיד. רשימות של מצוות, איסורים, ברכות, קללות ועונשים כבר נאמרו בהרחבה; השירה אינה מתייחסת לפרטים ולפרטי הפרטים שכל הספר מלא מהם, אלא לעיקרון הכללי של הנאמנות לה' ולשמירת תורתו.

• כִּי לֹא דָבָר רֵק, חסר ערך הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם. חייכם תלויים בשמירת התורה, כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, וכתלותו של השוהה במדבר במנת המים האחרונה. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. – תמה שירתו של משה, ועמה עומדת להסתיים שירת חייו. עתה משה מצטווה לממש את הגזרה האלוהית שנאמרה לו משכבר כמעט באותה לשון. פטירתו של מֹשֶׁה עֶבֶד ה' תתואר כאן כמצווה שהרב מצווה את עבדו, ב'עשה' ו'לא תעשה' – וּמֻת בָּהָר, וְשָׁמָה לֹא תָבוֹא.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – באותו יום שאמר את השירה, יומו האחרון של משה בעולם הזה, לֵאמֹר:

• עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, המתנשא לגובה וגלוי מכל עבריו, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, מול יְרֵחוֹ. מיקומו המדויק באזור זה איננו ידוע. וּרְאֵה מההר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, כפי שהבטחתי לך לראות את הארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, לנחלה.

• וּמֻת – לשון ציווי – בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. נפשך תחזור אל מקורה. ביטוי זה מאפיין רק את הסתלקותם של צדיקים. כַּאֲשֶׁר, כמו ש מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

• עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם, בגדתם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ ב מִדְבַּר צִן – עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. היה עליכם לקדש את ה' ולא עשיתם זאת, כמו שמבואר בסיפור מי מריבה. לא נענשתם על כך בעצם המיתה. אתם מתים באשר השלמתם את תפקידכם, אבל עונשכם הוא שלאחר עמלכם הרב בהנהגת ישראל ממצרים ולאורך תלאות המדבר, לא תזכו בנחת של ירושת הארץ.

• כִּי מִנֶּגֶד, ממול תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.