קהלת-פרק-4

ביאורים

• וְְשַׁבְְְתִּי אֲנִי להתבונן פעם אחר פעם במתרחש בעולם, וָאֶרְְְאֶה אֶת־כָָּל־הָעֲשׁוּקִים, קרבנות העוולות אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם. וְְהִנֵּה נראית דִּמְְְעַת הָעֲשׁוּקִים, וְְאֵין לָהֶם מְְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְְׁקֵיהֶם ב כֹחַ וְְאֵין, אין לָהֶם מְְנַחֵם. העולם מלא רשעות וכאב.

• וְְשַׁבֵּחַ, משבח, מעדיף אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים, שֶׁהרי כְְּבָר מֵתוּ, מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, עדיין, כי המתים פטורים כבר מן הצרות הללו, ואילו החיים מוקפים בחיי עוולה.

• וְְטוֹב מִשְְּׁנֵיהֶם – מן החיים ומן המתים – אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה, מי שעוד לא נולד, אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. על המתים נשאר רושם הרוע; החיים חווים אותו; ואלה שטרם נולדו – בהם הרוע כלל לא נגע.

• וְְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָָּל־עָמָל העבודה וְְאֵת כָָּל־כִּשְְְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי תופעה זו הִיא הבסיס או התוצאה של קִנְְְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. פעמים רבות הצלחת עבודתו של אדם וכשרונותיו מעוררים את הזולת לקנא בו, אבל גַּם־זֶה – הקנאה בקנייני הזולת ובכוחותיו היא הֶבֶל וּרְְְעוּת רוּחַ.

• הַכְְּסִיל חֹבֵק אֶת־יָדָיו בחיקו, משום שהוא איננו עובד, וְְלכן אין לו פרנסה ומזון והוא אֹכֵל אֶת־בְְּשָׂרוֹ, בשרו נאכל והוא מת מרעב, או: 'אוכל את עצמו' מתסכול ומחידלון מעש.

• טוֹב מְְלֹא כַף אחת נָחַת, שלווה, יותר מִמְְּלֹא חָָפְְְנַיִם, ידיים מלאות עָמָל וּרְְְעוּת רוּחַ, עבודה קשה שאינה אלא הבל.

• וְְשַׁבְְְתִּי אֲנִי להתבונן בעולם וָאֶרְְְאֶה שההתמסרות לעמל ולחריצות היא הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

• יֵשׁ אֶחָד, וְְאֵין עמו שֵׁנִי, הוא אדם בודד או שאינו משתף אחרים במפעלו, גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ, וְְאֵין קֵץ לְְכָָל־עֲמָלוֹ, גַּם־עֵינוֹ לֹא־תִשְְְׂבַּע עֹשֶׁר. הוא רוצה עוד ועוד. אדם זה יכול לשאול את עצמו: וּלְְְמען מִי אֲנִי עָמֵל, הרי אינני צריך לפרנס איש מלבדי, ולשם מה אני מְְְחַסֵּר אֶת־נַפְְְשִׁי מִטּוֹבָה בעבודתי הקשה?! גַּם־זֶה הֶבֶל וְְעִנְְְיַן רָע הוּא. לעומת זאת, אפשר למצוא טעם בעמל המשותף:

• טוֹבִים הַשְְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. שניים שעובדים יחד זוכים לרווח גדול יותר.

• כִּי אִם־יִפֹּלוּ – הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ. וְְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפֹּל כשהוא לבדו – וְְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ.

• גַּם, יתרון נוסף – אִם־יִשְְְׁכְְּבוּ שְְׁנַיִם יחד – וְְחַם לָהֶם, לפחות הם יחממו זה את זה, וּלְְְאֶחָד אֵיךְְְ יֵחָם?! מי יחמם אותו?!

• וְְאִם מישהו יִתְְְקְְפוֹ את הָאֶחָד מהשניים, הוא לא יעמוד לבדו מול התוקף אלא הַשְְּׁנַיִם יַעַמְְְדוּ נֶגְְְדּוֹ. וְְהַחוּט הַמְְשֻׁלָּשׁ, השזור , לֹא בִמְְְהֵרָה יִנָּתֵק, חוטים השזורים יחד הם חזקים יותר. ומכאן יתרונו של קשר בין שלושה על פני קשר בין שניים. אפשר לחשוב כי התכלית שתצדיק את העמל מצויה בהורשת פֵּרותיו בעתיד. אולם גם העתיד אינו ניתן לשליטה, וגם הפרי הנצבר מן העמל אינו מבטיח כלום:

• טוֹב יֶלֶד, צעיר מִסְְְכֵּן, חסר כול וְְחָכָם, יותר מִמֶּלֶךְְְ שיש לו הכול, אך הוא זָקֵן וּכְְְסִיל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְְהִזָּהֵר עוֹד. בחכמה כרוכים זהירות ופוטנציאל הצלחה, ואילו מי שהוא סכל, גם אם הוא מלך, עלול לנהוג בפזיזות, להיכשל וליפול.

• כִּי המלך הכסיל דומה למי ש מִבֵּית הָסוּרִים, האסורים יָצָא לִמְְְלֹךְְְ, שהרי אין בידו הכלים הדרושים להנהיג ממלכה, כִּי גַּם בְְּמַלְְְכוּתוֹ נוֹלַד, התגלה כ רָשׁ, שהרי הוא עני בדעת ובכישורי הנהגה.

• רָאִיתִי אֶת־כָָּל־הַחַיִּים, האנשים הַמְְהַלְְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד, הדור הַשֵּׁנִי, תקוותם המניעה אותם נעוצה ונתלית בדור הבא אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְְְתָּיו, במקום הדור הראשון. כל דור משקיע את עמלו בדור שלאחריו, ומקווה שהוא יהיה מוצלח יותר מקודמיו.

• אֵין־קֵץ לְְכָָל־הָעָם, לְְכֹל דור אֲשֶׁר־הָיָה לִפְְְנֵיהֶם, שחי בעבר, ו גַּם הדורות הָאַחֲרוֹנִים, המאוחרים לֹא יִשְְְׂמְְחוּ־בוֹ, בילד השני שהדור הנוכחי נושא עיניו אליו, כִּי־גַם־זֶה – הייחול כלפי הילד השני, התקווה הנתלית בשרשרת הדורות הֶבֶל וְְרַעְְְיוֹן רוּחַ.

• שְְׁמוֹר רַגְְְלְְךָ, היזהר כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְְְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים. שים לב לתכלית הליכתך לשם והיֵה קָרוֹב לִשְְְׁמֹעַ תורה ומצווה מִתֵּת הַכְְּסִילִים זָבַח, מהשוטים המביאים קרבנות, כִּי הם בסכלותם אֵינָם יוֹדְְעִים אפילו לַעֲשׂוֹת רָע.