קהלת-פרק-5

ביאורים

• אַל־תְְּבַהֵל עַל־פִּיךָ. אל תהיה בהול בדברי פיך. וְְגם לִבְְּךָ, מחשבתך אַל־יְְמַהֵר לְְהוֹצִיא דָבָר לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ, וידיעתך מוגבלת. עַל־כֵּן יִהְְְיוּ דְְבָרֶיךָ, דיבוריך אליו ועליו, והדיבורים בכלל מְְעַטִּים,

• כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְְּרֹב עִנְְְיָן, בגיבוב נושאים. ובדומה לכך, קוֹל כְְּסִיל ניכר בכך שהוא בא בְְּרֹב דְְּבָרִים. סימן ההיכר לדברי כסיל הוא פטפוטים מרובים, כדברים הבטלים שבחלום.

• כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים – אַל־תְְּאַחֵר לְְשַׁלְְּמוֹ. הבֵא אותו בזמנו, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְְּסִילִים, הנודרים בפזיזות ובקלות ואינם עומדים בדיבורם. אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר – שַׁלֵּם.

• טוֹב יותר אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר כלל, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְְלֹא תְְשַׁלֵּם.

• אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לה חֲטִיא אֶת־בְְּשָׂרֶךָ, את עצמך. דיבורים שאינם מכוונים ואינם ראויים עלולים להביא להידרדרותך או לסכן אותך. וְְאַל־תֹּאמַר לִפְְְנֵי הַמַּלְְְאָךְ, השליח האחראי על גביית הנדרים כִּי שְְׁגָגָה הִיא. לָמָּה יִקְְְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְְחִבֵּל, וישחית אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ?!

• כִּי בְְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְְְבָרִים, דיבורים הַרְְְבֵּה באות הצרות הללו , כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְְרָא. התנהגות שאינה מכבדת את ההתחייבויות והדיבור יכולה להזיק לדובר עצמו, ויש בה גם העזת פנים כלפי אלוקים.

• אִם־עֹשֶׁק רָשׁ, ניצוּל העני וְְגֵזֶל, פגיעה כוחנית ב מִשְְְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְְְאֶה בַמְְּדִינָה – אַל־תִּתְְְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ, הדבר, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, משגיח, וּגְְְבֹהִים עֲלֵיהֶם – על המעשים שאתה רואה. העולם בנוי קומות על קומות ודרגות על דרגות. אינך מבין את טעמם של המאורעות, והם אינם מיושבים על לבך משום שנקודת התצפית שלך נמוכה ומוגבלת. על כן אינך יכול לראות את התמונה הגדולה.

• וְְיִתְְְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא. האדמה עדיפה מכל רכוש אחר, שהרי אפילו מֶלֶךְְְ לְְשָׂדֶה נֶעֱבָד, משועבד. השדה הוא מקור החיים והכול תלויים בעיבודו.

• אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְְְׂבַּע כֶּסֶף. אהבת הכסף אינה מגיעה אף פעם לסיפוקה. וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן, האוהב ריבוי קניינים – לֹא יקבל מכך תְְבוּאָה ומזון. גַּם־זֶה – ריבוי הקניין הָבֶל.

• בִּרְְְבוֹת הַטּוֹבָה, כאשר מובא שפע של אוכל אל הבית – רַבּוּ אוֹכְְלֶיהָ. אנשים רבים יותר אוכלים אותו. וּמַה־כִּשְְְׁרוֹן, תועלת יש לִבְְְעָלֶיהָ, מה מרוויח בעל הטובה מן השפע הזה?! הוא עצמו אינו מפיק מכך דבר כִּי אִם־רְְאוּת עֵינָיו, הוא לא נהנה אלא בראייתו את הונו; או: המראה של אחרים האוכלים את הונו.

• מְְתוּקָה שְְׁנַת הָעֹבֵד, אִם־מְְעַט וְְאִם־הַרְְְבֵּה יֹאכֵל לפניה. שנתו של העובד ערֵבה, גם אם אכל מעט. וְְאילו הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, מפני שלא יגע מספיק בעבודתו. ועוד הוא טרוד בדאגה לנכסים ואינו נהנה מן השפע והשובע.

• יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, מחלה רעה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְְְעָלָיו, עושר שאדם שומר וחוסך ואינו נהנה ממנו כלל, משום שהוא מצפה לרווחים גדולים ממנו – עושר זה הוא לְְרָעָתוֹ.

• וְְאָבַד, כאשר אובד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְְּעִנְְְיַן רָע, בעסק ביש, וְְהוֹלִיד, וכשאותו אדם מוליד בֵּן – וְְאֵין בְְּיָדוֹ של הבן מְְאוּמָה.

• כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ חסר כול, כך עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת, כְְּשֶׁבָּא, כפי שהאדם בא אל העולם, וּמְְְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעבור עֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְְְ בְְּיָדוֹ.

• וְְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה – כָָּל־עֻמַּת, כלעומת שֶׁבָּא האדם לעולם – כֵּן יֵלֵךְְְ, וּמַה־יִּתְְְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ, לשווא?!

• גַּם סבל מכך שבהיותו טרוד, כָָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְְְ, ביגון יֹאכֵל, או: בשעת בין – הערביים, שאינה יום – שבו עליו לעבוד, ואינה לילה – הנצרך לשנתו, וְְכָעַס הַרְְְבֵּה בימי חייו, וְְחָָלְְְיוֹ, וחלה וָקָצֶף, וזעם.

• הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי דבר טוֹב, אֲשֶׁר־יָפֶה לאדם לֶאֱכוֹל וְְלִשְְְׁתּוֹת וְְלִרְְְאוֹת טוֹבָה, ליהנות בְְּכָָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ ב מִסְְְפַּר יְְמֵי־חַיָּו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים במקום לתכנן תכניות שאולי לא יתממשו, כִּי־הוּא חֶלְְְקוֹ.

• גַּם כָָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְְְכָסִים, וְְהִשְְְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בחייו וְְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְְְקוֹ, ליהנות מחלקו, וְְלִשְְְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ – זֹה, האפשרות שאדם ייהנה מהונו בפועל – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא,

• כִּי לֹא הַרְְְבֵּה יִזְְְכֹּר אֶת, עם יְְמֵי חַיָּיו, שהרי הם אינם מרובים. כִּי, אלא הָאֱלֹהִים הוא ה מַעֲנֶה לצרכיו של אדם והוא שיחונן אותו בְְּשִׂמְְְחַת לִבּוֹ. על כן מוטב לו לאדם ליהנות משלוותו ולא לשגות בתכניות עתידיות שאין בהן ממש.