קהלת-פרק-7

ביאורים

• טוֹב, עדיף שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. את השמן מריחים רק הקרובים, ואילו שמו הטוב של אדם יוצא למרחוק ונשמר בתודעתם של השומעים עליו. וְְיוֹם הַמָּוֶת של האדם טוב מִיּוֹם הִוָּלְְדוֹ, משום שביום המוות אפשר לראות במה זכה אדם לשמו הטוב, ואילו ביום הלידה אי – אפשר לדעת מה יעלה בסופו.

• טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְְְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר המוות הוּא סוֹף כָָּל־הָאָדָם, וְְלכן אולי הַחַי ההולך אל בית אבל יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ: הרי אם הכול נגמר במוות, מן הראוי לעשות משהו בשנות החיים. בשגרת החיים נוטים להדחיק שאלות אלה, אבל נוכח אפשרות המוות אדם יכול להתנער ולהחליט לשנות את דרכיו. קהלת מעדיף מצבים שאינם נעימים, משום שהם עשויים להניע את האדם להתקדם.

• טוֹב ומקדם יותר כַּעַס של הזולת מִשְְּׂחוֹק, כִּי בְְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. לבו של אדם עשוי להשתפר, להתעדן ולהתקדם בעקבות הביקורת של הזולת.

• לֵב חֲכָמִים בְְּבֵית אֵבֶל. החכמים נותנים דעתם על המוות, ועל כן הם הוגים בעתיד האדם ובתכליתו, כאמור, וְְאילו לֵב כְְּסִילִים בְְּבֵית שִׂמְְְחָה, שם נהנים לעת עתה.

• טוֹב יותר לִשְְְׁמוֹעַ גַּעֲרַת חָכָם, אף על פי שאינה נעימה, אך היא עשויה להנחות את השומע, מֵאִישׁ ה שֹׁמֵעַ שִׁיר כְְּסִילִים. שיר ההבאי והשטות של הכסילים עשוי להיות ערב לאוזן, אך אין הוא מורה לשומעו דבר, ואין בו כדי להציב בפניו אתגר.

• כִּי כְְקוֹל הַסִּירִים, סוג של קוצים הנשרפים תַּחַת הַסִּיר, כֵּן שְְׂחֹק הַכְְּסִיל. אין בשחוק הכסיל יותר מאשר בקולות הפצפוץ של קוצים נשרפים, קולות חלשים, רגעיים וחסרי כל משמעות. וְְגַם־זֶה – שחוק הכסיל; או להיפך: העדפת גערת החכם הָבֶל, שכן אחרי כל העצות ודברי החכמה, בסופו של דבר גם המחכים עלול בנקל לאבד את מעלתו,

• כִּי הָעֹשֶׁק יְְהוֹלֵל חָכָם. העושק מוציא אפילו את החכם משיקול הדעת שלו, והעושק יאַבֵּד וישחית גם אֶת־לֵב מַתָּנָה, את הלב ההגון שניתן לאדם. קהלת חוזר לומר דברי מוסר ועצה בכיוון שבו החל – העדפתו של מה שאינו מספק מיד אך יש בו כדי לתרום בטווח הארוך:

• טוֹב להביט אל אַחֲרִית דָּבָר מֵאשר אל רֵאשִׁיתוֹ. ההתחלה עשויה להיות מרשימה, אך מה שנשאר בסיכומו הסופי הוא החשוב. טוֹב אֶרֶךְְְ־רוּחַ, סבלן מִגְְּבַהּ רוּחַ, אדם גאה. גם המימרה הבאה משבחת את הסבלנות, ואף בה נזכרת רוחו של אדם:

• אַל־תְְּבַהֵל בְְּרוּחֲךָ, תניח לעצמך בקלות לִכְְְעוֹס, כִּי כַעַס בְְּחֵיק כְְּסִילִים יָנוּחַ. התפרצויות זעם עשויות להביא לסיפוק רגשי ולפורקן מידי, אבל ביטוי מהיר לכעס שאין בו שיקול דעת, הוא מידתם של שוטים. ומול העיסוק ביחס אל האחרית, מימרה המתייחסת אל העבר:

• אַל־תֹּאמַר: מֶה הָיָה בעבר, ואל תאמר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָָכְְְמָה שָׁאַלְְְתָּ עַל־זֶה. אל תתרפק על העבר, בין שזה עברך האישי ובין שזה העבר הקולקטיבי – ימי האבות, שכן ימי קדם לא היו טובים מן ההווה. יש שהבינו דבר זה במשמעות הנפוצה: אכן העולם מידרדר במשך הדורות, ועל כן לא חכם לבטא משאלה בלתי ראלית זאת. על כל פנים אין טעם באמירה שאינה מביאה לתוצאות, אלא יש לקבל את המציאות כמות שהיא. קהלת מקבץ כאן דברי חכמה מקובלים, ובסוף הוא הורס את התפיסות המקובלות על החכמה המשוקעת בהם:

• טוֹבָה חָָכְְְמָה עִם־נַחֲלָה, נכסים חומריים. צירופם של נכסי רוח עם משאבים גשמיים מיטיב עם האדם. וְְיֹתֵר – לְְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ, ויתרונו של החכם בעל הנכסים גדל אם נכסיו גלויים וידועים לאנשים המקיפים אותו.

• כִּי החכם שהוא בעל נחלה חוסה בְְּצֵל הַחָָכְְְמָה ו בְצֵל הַכָּסֶף. הוא מוגן יותר, וממילא השפעתו על הבריות מרובה. וְְיִתְְְרוֹן ה דַּעַת על הכסף הוא בכך ש הַחָָכְְְמָה תְְּחַיֶּה בְְעָלֶיהָ. החכמה והדעת עשויות להביא לבעליהן חיים.

• רְְאֵה אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, התבונן בעולם וקבל אותו כאשר עשאו האלוקים, כִּי מִי יוּכַל לְְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְְּתוֹ?! גם אם לדעתך העולם נברא מעוות, לא תוכל לתקנו.

• בְְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְְטוֹב, וּבְְְיוֹם רָעָה רְְאֵה מה תוכל לעשות כדי שלא יהיה גרוע יותר. או: סבול וקבל. גַּם אֶת־זֶה, הטוב לְְעֻמַּת־זֶה, הרע עָשָׂה הָאֱלֹהִים, עַל־דִּבְְְרַת, כך שֶׁלֹּא יִמְְְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְְאוּמָה, לא יגיע לכלל תובנה ומסקנה; או: כדי שהאדם לא יוכל לטעון כנגד הטיה וחוסר איזון.

• אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְְְלִי, בחיי החולפים. ראיתי מצד אחד ש יֵשׁ צַדִּיק ש אֹבֵד בְְּצִדְְְקוֹ, אף שראוי היה שיהיה לו המשך; וְְיֵשׁ מצד שני רָשָׁע ה מַאֲרִיךְְְ לחיות בְְּרָעָתוֹ, אף שראוי היה שיאבד מן העולם.

• אַל־תְְּהִי צַדִּיק הַרְְְבֵּה, אל תפריז במידות טובות כגון רחמנות מוגזמת, בסיגופים או בחששות והרחקות יתר מעבר למקובל, וְְאַל־תִּתְְְחַכַּם, תהיה חכם יוֹתֵר מדי, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם, תשתגע או תיבעת מתוך הפרזתך?! ריבוי צדקות וחכמה יכול להפוך לך לרועץ.

• אַל־תִּרְְְשַׁע הַרְְְבֵּה, מדי, גם אם רשעת מעט. וְְאַל־תְְּהִי סָכָל, טיפש – לָמָּה תָמוּת בְְּלֹא עִתֶּךָ, לפני זמנך?! הרי הרשעים והסכלים מוּעדים יותר להיהרג בקיצור ימים.

• טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ. ראוי אפוא שתנהג במידה ממוצעת, ולא תִּטה אל הקצוות, כִּי־יְְרֵא אֱלֹהִים, הוא האדם המתון, יֵצֵא, יינצל אֶת־כֻּלָּם, מן הבעיות הצפויות למי שפונה אל הקצוות בכל כיוון.

• הַחָָכְְְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, תחזק את החכם יותר מֵעֲשָׂרָה, מהרבה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, מבעלי כוח רב.

• כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְְלֹא יֶחֱטָא. במציאות הפגומה אין צדיקים מושלמים. גם אם האדם יתאמץ, הוא לא יוכל להגיע אל האידיאל.

• גַּם לְְכָָל־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר יְְדַבֵּרוּ הבריות – אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ. אל תשים לבך יותר מדי לדיבורים עליך, אֲשֶׁר, כדי ש לֹא־תִשְְְׁמַע אֶת־עַבְְְדְְּךָ מְְקַלְְלֶךָ. אם תקשיב לכל דבר, אתה עלול לשמוע דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, אך גם אינם נעימים לשמיעה – כקללת עבדך. לכן עדיף שלא תכרה אוזן לכל דיבור.

• כִּי גַּם־פְְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם־אַתָּה קִלַּלְְְתָּ אֲחֵרִים. כשם שמפיך יוצאים דיבורים שאינם ראויים, עושים זאת גם אחרים.

• כָָּל־זֹה נִסִּיתִי בַחָָכְְְמָה. אָמַרְְְתִּי: אֶחְְְכָּמָה, ניסיתי לצעוד בנתיב החכמה, וְְנוכחתי לדעת ש הִיא, החכמה רְְחוֹקָה מִמֶּנִּי. גם מי שמתאמץ להשיגה, לא יגיע אל שלמותה.

• רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה בעבר, ועל כן אי – אפשר לדעת אותו ולהבינו, וְְגם מה שאינו נחלת העבר – עָמֹק עָמֹק, מִי יִמְְְצָאֶנּוּ?! ועל כן הוא נבצר מבינתנו. מניסיוני, החכמה והידיעה מוגבלות. אף על פי ששוחר הדעת המבקש להחכים לא ימצא את מבוקשו במלואו, קהלת מצביע על דברים שמצא בחכמתו: תחילה הוא מזהיר את מבקש החכמה המבקש לחיות חיים שקולים, מפני סכנתה של אשה מפתה –

• סַבּוֹתִי, הסתובבתי אֲנִי וְְהפניתי את לִבִּי לָדַעַת וְְלָתוּר, לחקור וּל בַקֵּשׁ חָָכְְְמָה וְְחֶשְְְׁבּוֹן, מחשבה מתוחכמת, תחבו לה. וְְלָדַעַת, ולהיווכח שה רֶשַׁע הוא כֶּסֶל, טיפשות , וְְהַסִּכְְְלוּת היא הוֹלֵלוֹת, שיגעון.

• וּמוֹצֶא אֲנִי מַר, קשה מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְְצוֹדִים, מוקשים, וַחֲרָמִים, רשתות לכידה, מכמורות – לִבָּהּ. האשה המפתה גרועה בעיני מן המוות. אֲסוּרִים, כבלים הן יָדֶיהָ. על כן ראוי שמי שהוא טוֹב לִפְְְנֵי הָאֱלֹהִים, האדם הטוב והישר יִמָּלֵט מִמֶּנָּה, וְְאילו חוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ, ברשתה. קהלת אינו מטיף לנזירות, אלא קורא לגבר להתבונן בפיכחון ובזהירות בתשוקתו ובעצמת השפעותיה של האשה עליו, פן יילכד באשת מצודים.

• רְְאֵה זֶה מה ש מָצָאתִי, אָמְְרָה חכמת קֹהֶלֶת: בדקתי בפרטי המציאות אַחַת לְְאַחַת לִמְְְצֹא חֶשְְְׁבּוֹן, לערוך מעין סטטיסטיקה:

• אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְְְשָׁה נַפְְְשִׁי, חיפשתי וְְלֹא מָצָאתִי בחשבונותי – אָדָם אֶחָד מושלם מתוך אֶלֶף מָצָאתִי, וְְאִשָּׁה מושלמת בְְכָָל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. קביעה זו אולי רומזת לאלף הנשים שהיו לשלמה.

• לְְבַד, אך רְְאֵה, את זֶה מָצָאתִי, ולדבר חכמה זה ראוי לשים לב – אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר, וְְהֵמָּה – האנשים בִקְְְשׁוּ לעשות חִשְְּׁבֹנוֹת רַבִּים, לעוות וליצור תחבולות. גיליתי שהאנושות היא המחבלת בעולם. לולא המקח והממכר של בני האדם, הימוריהם, מזימותיהם ותכניותיהם, יכול היה העולם להיות מתוקן הרבה יותר.