שמות-פרק-15

ביאורים

• אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'. נראה שמשה הוא שהוביל את השירה: משה שר שורה, והעם חזר ושר אחריו אותה שורה. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, ה' התעלה, התנשא והראה את כוחו, כאשר סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה, השליך בַיָּם.

• עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. ביטוי סתום זה יופיע עוד פעמיים במקרא. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. זֶה אֵלִי — וְאַנְוֵהוּ, אקשט ואפאר אותו, אֱלֹהֵי אָבִי — וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, אנַשא ואשבח אותו.

• ה' נהג כ אִישׁ מִלְחָמָה, ערך למעננו מלחמה. ה' שְׁמוֹ. הוא נלחם ולא אחר. שמו התגלה במלחמתו.

• מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ ה' יָרָה, זרק בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו — של פרעה טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.

• תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יכסו אותם — את חיל פרעה. זוהי צורה שירית ארכאית של הפועל. המצרים יָרְדוּ וטבעו בִמְצוֹלֹת, בתהומות הים כְּמוֹ אָבֶן. מן השירה עולה שהמצרים טבעו במים סוערים, אשר הטביעו אותם בעצמה רבה. הם נזרקו וניטלטלו בתוכם.

• יְמִינְךָ, יכולתך, עצמתך, ה', נֶאְדָּרִי, אדיר, חזק בַּכֹּחַ. ה', יכולתך — כוחה אדיר. יְמִינְךָ, ה', תִּרְעַץ, תשבור אוֹיֵב. אפשרות פרשנית אחרת: ימינך, ה' הנאדר בכוח, היא שתשבור את האויב.

• וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, ובהתעלותך והפגנת גדולתך תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, הקמים כנגדך, שונאיך. תְּשַׁלַּח כנגדם את חֲרֹנְךָ, כעסך, המדומה פעמים רבות לאש, יֹאכְלֵמוֹ, יאכל אותם כשם שאש מכלה קַּשׁ.

• וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ, כעסך. ביטוי זה רומז לרוח הקדים העזה שהוליך ה' כל הלילה, נֶעֶרְמוּ מַיִם הפכו המים ערמות ערמות, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד, תל נֹזְלִים. הנוזלים נעמדו כמו תל, כעמוד. קָפְאוּ, נקרשו והתקשו כחומה תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.

• אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג את ישראל, אֲחַלֵּק שָׁלָל, אחרי שאנצח אותם. הוא לא שיער שלפניו מלחמה של ממש, אלא יצא למרדף של שוד וענישה כלפי הנמלטים. תִּמְלָאֵמוֹ, תִּמָּלא אותם נַפְשִׁי, אבלע אותם. אָרִיק, אשלוף מנדנה את חַרְבִּי, ואז תּוֹרִישֵׁמוֹ, תשבור ותסלק, יָדִי.

• נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, ו כִּסָּמוֹ, כיסה אותם ה יָם, והם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

• מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם, בין בעלי הכוח, ה'?! מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, אדיר בקדושתו ?! נוֹרָא, נשגב תְהִלֹּת, נשגב בתהילה, או: מי שגם בתהילתו יש צד של יראה. עֹשֵׂה פֶלֶא. ואחד הפלאים שעשית הוא מה שאירע עתה:

• נָטִיתָ יְמִינְךָ על האויבים, ו תִּבְלָעֵמוֹ, בלעה אותם אָרֶץ. עד כה דובר בשבירת האויב, במפלתו ובטביעתו בים. מכאן נסובה השירה אל הצד השני, שיש בו פן רך יותר.

• נָחִיתָ, הובלת בְחַסְדְּךָ את ה עַם זוּ, אשר גָּאָלְתָּ. וכאן — נבואה לעתיד: נֵהַלְתָּ, תוליך אותם בְעָזְּךָ, בכוחך עד שיגיעו אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, בארץ ישראל. מכיוון שהוזכרה הצעידה לכנען, מתוארים הדהודיהם הדרמטיים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף באוזני העמים הסובבים:

• שָׁמְעוּ ה עַמִּים על הנסים הללו, יִרְגָּזוּן, הדבר ערער את שלוותם. חִיל, פחד אָחַז את יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, כי הפלשתים לא ידעו שישראל לא יעברו בגבולם.

• אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, שמא ישראל יעברו בגבולם, כפי שאכן אירע לבסוף. אף אֵילֵי, ראשיהם ומנהיגיהם מוֹאָב — יֹאחֲזֵמוֹ, יאחז אותם רָעַד. נָמֹגוּ, נמסו מפחד כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, שידעו שארצם היא יעדו של העם היוצא ממצרים.

• תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה, אימה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ, כאשר כוחך הראה את גדולתו — יִדְּמוּ כָּאָבֶן מפחד. עַד ש יַעֲבֹר ויגיע אל מקומו עַמְּךָ, ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ, אשר קָנִיתָ, העם שהוא קניינך.

• תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, תביא את ישראל ותיטע אותם בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן, מקום לְשִׁבְתְּךָ אשר פָּעַלְתָּ, ה'. מִקְּדָשׁ — אֲדֹנָי, כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, והוא כבר מוכן כביכול. זהו הייעוד שאליו מכוון העם. הוא ייכנס לכנען, ינחל אותה ויבנה בה את מקדש ה'.

• ה' יִמְלֹךְ, מולך לְעֹלָם וָעֶד, לנצח נצחים. כאן מגיע מעין סיכום השירה בלשון פרוזאית יותר:

• כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם להטביעם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. ישראל לא עברו במקום שהיה בעבר ים, ובתקופת יציאת מצרים הפך למי אפסיים הניתנים למעבר, אלא באותה עת היה שם ים ממשי, שהפך בצו ה' בלבד ליבשה לרגל מעברם של ישראל.

• וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, בריקודים, או: בכלי נגינה חלולים או עגולים.

• וַתַּעַן לָהֶם, שרה אִתן שירת מענה, מִרְיָם. הנשים שרו ורקדו לעצמן. מרים אמרה להן את החרוז הראשון: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. וכולן שרו אחריה. מס עות ראשונים לאחר ים סוף: מדבר שור, מרה ואילים פרק טו פס' כב–כז המצוקות הפיזיות של ישראל במדבר היו צפויות. בעניין זה עולה מצוקת השתייה, ובזה שאחריו — מצוקת המזון. בתחנה זו, שבה ינוסו באתגר הצימאון, ילמדו גם משהו מחוקי ה'.

• וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר שבגבולות סיני. מהזכרתו של מדבר שור במסעותיה של הגר, וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם לשתות.

• וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, למקום ששמו מרה, שאולי שוכן ליד אגם מים מרים בקרבת הנילוס. שם היו מים, ובכל זאת ישראל לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

• וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה? הרי כבר שלושה ימים איננו מוצאים מים במדבר, והנה, כשכבר הגענו למקום מים — אין הם ראויים לשתייה.

• וַיִּצְעַק משה אֶל ה'. וַיּוֹרֵהוּ, לימד אותו ה' את סגולותיו של עֵץ מסוים, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם — וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם בגלל העץ שהוכנס בהם. נראה שהעם התעכב עוד במרה, שכן שָׁם שָׂם ה' לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. עד כה נדרשו ישראל לציית להוראות הנקודתיות הקשורות ליציאת מצרים ולחוקת הפסח. עתה היו כבר מסוגלים לקבל חוקים נוספים. לכן במרה ניתנו להם מקצת מצוות ומשפטים שאת ענייניהם פירטו חכמים על פי המסורת. וְשָׁם נִסָּהוּ בעניינם של המים המרים. במקרה זה עמדו ישראל בניסיון ויצאו ממנו מחושלים.

• וַיֹּאמֶר ה' : אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו — כָּל הַמַּחֲלָה, המכות והנגעים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ, ואמנע מכם כל מחלה.

• וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, לאילים, וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת, מעיינות מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. שם נחו לאחר תלאותיהם.