שמות-פרק-20

ביאורים

• וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. לפי המסופר בהמשך, לא ברור אם בסופו של דבר כל ישראל שמעו ישירות את כל הדברים.

• אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לפי חלק מן הפרשנים דיבר זה אינו ציווי כשלעצמו, אלא הוא הצגתו העצמית של הדובר, שבלעדיה אין משמעות לכל הציוויים הבאים.

• לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, אתי. אין אלוהות זולתי. אין די באמונה לבדה.

• לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ לצורך סגידה ופולחן פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, צורה או דימוי של כל דבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, בכל מקום בעולם. היצורים אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ יכולים לרמז גם על מהויות עצומות או מפלצות מים קדומות שנחשבו ליצורים בעלי עצמה שהיו שסגדו להם.

• לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. איני סובלני לשיתוף עם זולתו. בשל כך אני פֹּקֵד, זוכר עֲוֹן, פשעם של אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים, נכדים וְעַל רִבֵּעִים, נינים. אזכור את החטא ואף אעניש עליו את יוצאי חלציו עד הדור הרביעי, לְשֹׂנְאָי, גורל הצאצאים לאורך ארבעה דורות ייקבע לפי מעשיהם הרעים של האבות, אם יוסיפו הצאצאים ללכת בדרכם הרעה.

• ומאידך גיסא, עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, לאלפי דורות — לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. תביעת הבלעדיות הכרוכה בקנאה מביאה הן לשלילת כל המתחרים הן לאהבה גדולה. ומכאן לתביעת הכבוד והמורא:

• לֹא תִשָּׂא אֶת, תישבע ב שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לשקר או לחינם. לאיסור זה משמעות הלכתית חמורה משום שיש במעשה זה פגיעה בכבוד השליט העליון והיחיד של העולם. כִּי לֹא יְנַקֶּה, ימחל, יפטור ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. לחילול ה' אין כפרה. באופן כללי עשרת הדיברות עוסקים במצוות עצמן, ולא בעונשי מי שעוברים עליהן. חילול שם ה' חורג מכך, שכן אין עונשו מוגדר תמיד מבחינת בית הדין והחברה, והוא חמור הרבה יותר מחטאים אחרים. אפילו יום הכיפורים וייסורים אינם מכפרים על הפגיעה בעצם הקשר עם ה'. מכאן למצווה היוצרת את מבנה החיים הבסיסי של עם ישראל:

• זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כיום קדוש. השבת ניתנה לישראל עוד קודם לכן,

• שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ששת הימים מיועדים לעבודת בני אדם ולעשיית כל צורכיהם.

• וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, ביום זה שבת אלוקים, כפי שסופר בתחילת התורה, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה. לא רק אתה באופן פרטי, אלא עליך לדאוג לשביתה סביבתית רחבה — אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. השבת שייכת לכלל האומה. עשיית מלאכה נאסרה על האדם בשבת,

• כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כיום סיום מלאכת הבריאה, ובנוסף לזה — וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כבר מראשית ימות העולם הוא ייחד וקידש את יום השבת.

• כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כיבוד ההורים איננו מעשה טקסי, אלא הוא עניין יומיומי הקשור לחיים עלי אדמות, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. שכרו של מי שמכבד את הוריו הוא חיים ארוכים בעולם הזה. המצוות הבאות אינן מוגדרות כאן בפירוט, אך הן קובעות את מוחלטותם של אחדים מאיסורי היסוד של התורה. החוקים החברתיים הראשונים הם חלק מכל תרבות אנושית, אך הקשרם כאן מקנה להם משמעות שהיא מעבר למעמדן המקובל בחברות אחרות.

• לֹא תִּרְצָח. לֹא תִּנְאָף. איסור זה של העבירות בתחום המיני, הוגדר בהלכה ובפרשנות המסורתית כקשר עם אשה נשואה לאדם אחר. לאחר ערכי השמירה על חייו של האחר ועל שלמות משפחתו, מגיע ציווי המתייחס לשמירת רכושו — לֹא תִּגְנֹב. מן האיסורים המוחלטים המגדירים את בסיס התנהגותו של האדם כלפי זולתו באופן מוחלט: אין רציחה; אין ניאוף; אין גנבה — עוברת התורה אל איסור שלכאורה אינו עומד באותה דרגה עם קודמיו, אך הוא מתייחס למציאות חברתית שכיחה — לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. אל תעיד עדות שקר. הגדרותיו ההלכתיות של איסור זה רואות בו איסור על מתן עדות שקרית או פסולה במהלך משפט, העלולה להביא למותו של הנאשם, שכן עדות כזאת מערערת את האמון בין בני האדם.

• לֹא תַחְמֹד, תשתוקק ל בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, שזו החמדה העתיקה, הקבועה והמפורסמת, שלא נעלמה במשך שלושת אלפי השנים שעברו מאז מתן תורה ועד היום הזה, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. העם ב מעמד הר סיני פרק כ פס' יד–יז המצוות שה' השמיע לעמו בסיני, היו החלק התודעתי־מילולי של ההתגלות. אליהן התלוותה חוויה חושית ועל־חושית שלא היתה דוגמתה. העם חש כי כליו מוגבלים להכיל את עָצמותיה. אותם אנשים שלפני מתן תורה השתוקקו, כנראה, לעלות להר בהמוניהם, ושהיה צורך להזהירם כמה פעמים כדי למנוע את התקרבותם אליו, נרתעים עתה באימה מן המפגש הישיר בין האדם לבין האינסוף.

• וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, את האורות הלוהטים כלפידים, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. וַיַּרְא הָעָם את התופעות הללו וַיָּנֻעוּ, הזדעזעו ונרתעו אחורנית באופן אינסטינקטיבי, ואז — וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. בעבר הכירו את הנביא בתור המדבר בשם ה', אך עתה לראשונה טעמו משהו מתהליך קבלתה ושמיעתה של הנבואה, וחשו את הפחד המלווה אותו.

• וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת.

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ. אלוקים לא עומד להמשיך לדבר אליכם כך בכל יום. כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת, כדי לנסות אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים. בניסיון זה אתם נבחנים אם בכוחכם לעמוד בדבריו של אלוקים ולקבלם. הניסיון הוא גם מלשון נס, דגל — מי שעומד בניסיון מתנוסס ועולה, שכן הצליח לעמוד במפגש הישיר עם אלוקים ולשמוע את קולותיו ודבריו. וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. מי ששמע אישית את קולו, ומי שזוכר את חוויתו הישירה, יתקשה יותר לחטוא.

• וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, האנשים התרחקו יותר, וּלעומת זאת, מֹשֶׁה נִגַּשׁ קרוב יותר אל מקום הברקים והעשן — אֶל תוך הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. בוודאי גם משה פחד, אך תשוקתו להתקרב אל ה' והידיעה שהוא נציגם של ישראל גברו על אימתו. צ יוויים נוספים פרק כ פס' יט–כב בעקבות מתן תורה ה' מוסר למשה הגבלות הקשורות לעבודת האלוקים המעשית. ציוויים אלה פותחים בהצהרה הקשורה להתגלות המופשטת בסיני.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם, מן המופשט דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

• לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, וגם בעבורי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. אל תנסו לייצג אותי באמצעות דמות או צורת גוף. ובכל זאת מותר לעבוד את ה' גם בפולחן ממשי הכרוך באמצעים פיזיים, אלא שאלו צריכים לעמוד בהגדרות מסוימות:

• מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר, אעשה שאזכר, בכך שאבחר לשכון שם, ועל ידי כן אתם תזכירו אֶת שְׁמִי — אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. אפשרות פרשנית אחרת: כאשר אתה, האדם, תתפלל אלי ותעבוד אותי, יגרום הדבר לכך שאני, ה', אזכיר את שמי ואנכח.

• וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, ו לא מזבח מאדמה, כפי שתואר קודם וכפי שייבנה לצורך המשכן, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית. אבניו לא יהיו גזוזות, מסותתות, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ — וַתְּחַלְלֶהָ. מקובל לפרש כי האיסור להשתמש באבנים אלו נובע מכך שהתורה לא רצתה שכלי המשחית העשויים ברזל, דוגמת החרב,

• וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, במדרגות עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. באותם זמנים לבשו חלוקים באורכים שונים, ובגדים תחתונים לא היו מצויים כלל. משום כך, עלייה במדרגות היתה עלולה לחשוף את הגוף. ולכן גם אם בפועל הגוף לא נחשף, שהרי הכהנים לובשים מכנסיים מתחת הכתונת — העלייה נתפשת כך לצופה מן הצד.