שמות-פרק-24

ביאורים

• וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר: עֲלֵה אֶל ה', אל המקום שבו היה כבוד ה' ונראו האש והענן בהר, אַתָּה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, בניו הגדולים של אהרן, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כפי שייבחרו. כאן זהותם עדיין לא הוגדרה. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם — אבל מֵרָחֹק.

• וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְאילו הֵם, אהרן, נדב, אביהוא והזקנים לֹא יִגָּשׁוּ, ובוודאי שאר הָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ.

• וַיָּבֹא מֹשֶׁה אל העם וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'. ייתכן שחזר באוזניהם על עשרת הדיברות, וְכן אֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים שנאמרו לו. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, בהסכמה מלאה וַיֹּאמְרוּ: את כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' — נַעֲשֶׂה.

• וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', את עשרת הדיברות ואת המשפטים ששם לפניהם. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת, לרגלי הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, אבנים לאות זיכרון לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, מצבה אחת לכל שבט.

• וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אנשים צעירים מבני ישראל, או: משרתי ה', שהיו אז הבכורות, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, קרבנות העולים ונשרפים כליל על המזבח, וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, קרבנות שגם המקריבים אוכלים מהם, לַה' — פָּרִים.

• וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם של הפרים, שכן הדם הוא תמצית הכפרה, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, כעין קערות עגולות גדולות הדומים למזרקים שיוזכרו להלן, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ, כדמם של כל הקרבנות.

• וַיִּקַּח משה את סֵפֶר הַבְּרִית, המכיל את כל דברי ה' שכתב קודם לכן, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. בתחילה אמר להם את הדברים על פה, ועתה קראם מן הכתב. וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' — נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. מעבר להסכמתם שכבר הביעו קודם לכן, לציית לחובות ששמעו, עתה הם מתחייבים גם למה שישמעו בהמשך, ולא רק כציות מעשי, אלא גם כקבלה פנימית.

• וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם שהיה באגנות, וַיִּזְרֹק עַל הָעָם. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

• וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל,

• וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, במעין ראייה נבואית. וְתַחַת רַגְלָיו יש דבר שהוא כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת, לובן או: צורת לבֵנה כלומר תבנית מרובעת של אבן הַסַּפִּיר, מין אבן חן, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר, ייתכן שאף ביטוי זה מתייחס לצבעו של הדבר הנעלם שנראה תחת רגלי אלוקי ישראל.

• וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אהרן, נדב ואביהוא וזקני ישראל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ, פגע בהם, למרות שהתקרבו. וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, עד כמה שהדבר אפשרי, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ עם קרבנות השלמים, סעודה משותפת כביכול עם האלוקים. היו שהסבירו שהכתוב הדגיש שאצילי בני ישראל לא נפגעו, למרות שהבטתם אל האלוקים לא היתה מלֻווה ביראה ובצמצום הראויים, כפי שעולה אולי מאכילתם ושתייתם בנסיבות אלה. פירוש אחר: חוויית ראיית ה' הזינה אותם כמאכל וכמשקה. בעקבות השובע הזה לא נזקקו עוד לדבר.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, גבוה יותר בהר, וֶהְיֵה, שְהה שָׁם. וְאֶתְּנָה לְךָ שם אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, לוחות הברית שייזכרו לאחר מכן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

• וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ. הזקנים, אהרן ובניו חזרו אל העם, ואילו יהושע לבדו ליווה את משה. יהושע הוא משרתו האישי של משה, והוא הקרוב אליו ביותר, על כן ייבדל מן העם וימשיך עוד עם משה. אולם — וַיַּעַל מֹשֶׁה לבדו אֶל הַר הָאֱלֹהִים, ויהושע שהה במקום כלשהו בדרך.

• וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר משה קודם לכן : שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה, חכו עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם. וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי בַעַל דְּבָרִים, מי שיש לו סכסוכים עם חברו יִגַּשׁ אֲלֵהֶם לבוררות.

• וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר, ולאחר שהתחיל לעלות — וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.

• וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי. וַיְכַסֵּהוּ – את ההר, או: את משה, הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, שבהם משה התקדש כדי להגיע למדרגה הראויה. ולאחריהם — וַיִּקְרָא ה' אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.

• וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' התגלה על ההר כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ההתגלות שלה זכו ישראל נראתה כענן המכסה הר ובראשו אש אוכלת.

• וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל הָהָר גבוה יותר, כך שמעטה הענן — המגלם את הכבוד האלוקי — אפף אותו. וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.