שמות-פרק-28

ביאורים

• כח וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, הוצא ויחד אותם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ, לכהן לִי, להיות בעבורי כהנים — אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. אמנם מונתה משפחה זו בכללה, אך פירוט שמות בניה מורה שכל אחד מהם היה ראוי לתפקיד גם ללא השתייכותו זו.

• וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, בתור הכהן הגדול. הבגדים הללו הם בגדי שירות שעליו ללבשם לצורך עבודת הקודש, אך הם גם — לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, בגדי שרד הנושאים ערך חברתי, בהדגישם את הכהונה לעיני כול.

• וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה כדי למלא אחר הדרישות המיוחדות שבעשיית הבגדים. וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ כדי לְכַהֲנוֹ לִי. אחת הדרכים לקדש את אהרן היתה עצם לבישת הבגדים.

• וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן, מין טבלה התלוייה על החזה וְאֵפוֹד, מעין מעיל קצר תחתון דמוי סינר וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ העשויה בתבניות אריגה מיוחדות, מִצְנֶפֶת על ראשו, וְאַבְנֵט, חגורה מיוחדת. וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.

• וְהֵם, בעלי המלאכה, יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, שרק מהם יוכנו הבגדים הללו.

• וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד מאריג העשוי מהחומרים הללו: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ, פשתן. הכול מָשְׁזָר, קלוע, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. גם עשיית הבגדים צריכה להיות מלאכת מחשבת.

• שְׁתֵּי כְתֵפֹת, כתפיות חֹבְרֹת, מחוברות זו לזו בחלקו העליון של הבגד יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר, האפוד יחובר לכתפות לאחר עשייתן.

• וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ, החגורה אֲשֶׁר עָלָיו, על האפוד כְּמַעֲשֵׂהוּ, מִמֶּנּוּ יִהְיֶה. החשב שבו ייקשר האפוד, ייארג כחלק בלתי נפרד מן האפוד ומאותם חומרים: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.

• וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, אבני חן שלא היו יקרות מאוד. אולי הן אבן האוניקס . וּפִתַּחְתָּ, וחרטת עֲלֵיהֶם את שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, השבטים. האבנים צריכות להיות גדולות דיין לחריטה זו. גם מכך מסתבר שלא מדובר באבנים היקרות ביותר.

• שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם יפותחו עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת, וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית — כְּתוֹלְדֹתָם, בהתאם לסדר לידתם.

• מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן, כדרך שעושים מלטשי האבנים, פִּתּוּחֵי חֹתָם, חריטה עדינה ומדויקת, מעין אומנות יצירת החותמות. לא ברור אם מדובר בתבליט, כמו בחותם, או בחריטה. תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל, בשביל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מֻסַבֹּת, מסובבות, מוקפות ב מִשְׁבְּצוֹת, מסגרות זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם, כדי להחזיקן ולקבען.

• וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים הללו עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד הרחבות בתור אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן. לגבי המסגרות שהוזכרו לעיל, שבהן יש לשבץ את אבני האפוד, מופיע כאן ציווי מפורש המתאר את סדר העשייה, והוא נוגע גם להמשך.

• וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב. אולי ציווי זה כולל משבצות זהב נוספות, שיהיו על החושן, כפי שיפרט בהמשך.

• וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר, מִגְבָּלֹת, בגבולות המשבצת, בקצותיה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מַעֲשֵׂה עֲבֹת, פיתול וקליעה. ולאחר עשייתן וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת, הקלועות עַל הַמִּשְׁבְּצֹת. חבֵּר את השרשרות למשבצות.

• וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן, תכשיט, מעין טבלה המונחת על החזה, שישמש כלי לעשיית מִשְׁפָּט. אפשרות אחרת: בגד שיסמן את מעמדך כשופט. מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ. באותו אופן ומאותם מחומרים יקרים: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ. הכול מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.

• רָבוּעַ יִהְיֶה החושן הנראה לעין, אך הוא ייעשה ממלבן כָּפוּל. קיפול זה ייצור מעין כיס, שכנראה נועד לאורים והתומים , כדלהלן. זֶרֶת, כחצי אמה, למעלה מ-20 סמ. המרחק שבין קצה הזרת לקצה האגודל, כאשר האצבעות פרושות ככל האפשר. זה יהיה אָרְכּוֹ, וְזֶרֶת — רָחְבּוֹ.

• וּמִלֵּאתָ בוֹ, הכן בחושן משבצות לשם מִלֻּאַת אֶבֶן, כדי שיהיו אבנים ממלאות אותן — אַרְבָּעָה טוּרִים, שורות אָבֶן, ובכל אחד מהם ייקבעו שלוש אבנים יקרות שונות, שקשה לזהותן בוודאות. ב טוּר האחד קבועות האבנים : אֹדֶם, שהיום יש המזהים אותה עם הרוּבּי. פִּטְדָה וּבָרֶקֶת — הַטּוּר הָאֶחָד.

• וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי: נֹפֶךְ, סַפִּיר, שנזכרה גם בביטוי 'לבנת הספיר', אך זיהוייה אינו ודאי, וְיָהֲלֹם, שאין וודאות אם הוא היהלום שבפינו.

• וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי: לֶשֶׁם, שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה.

• וְהַטּוּר הָרְבִיעִי: תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה. מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם. בשל הקושי לחתוך וללטש את האבנים היקרות הללו, צריך להתאים את המשבצות לצורות האבנים שבהן ישובצו, כדי שהאבנים יוחזקו כראוי.

• וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל, למען, כנגד שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם. בכל אבן נחקק שמו של אחד השבטים. פִּתּוּחֵי חוֹתָם, חריטה כזו שעושים בחותמות, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי, לשנֵים עָשָׂר שָׁבֶט.

• וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת, שרשראות, שאינן עשויות חוליות חוליות, גַּבְלֻת, קבועות בקצותיו של החושן, מַעֲשֵׂה עֲבֹת, קלועות ושזורות כמו חבל, זָהָב טָהוֹר.

• וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן בחלקו העליון שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן מימין ומשמאל.

• וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב, השרשראות הקלועות מזהב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן.

• וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת האמורות לעיל במעשה האפוד, וְנָתַתָּה אותן עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו, בצדו הקדמי באזור הצוואר. כך ייתלה החושן על החזה.

• וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב נוספות, וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה, בצד הפנימי של החושן המקופל, זה הפונה אל האפוד.

• וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב נוספות, וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה, בתחתית הכתפות מִמּוּל פָּנָיו, מאחור, לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ, ליד מקום חיבור הכתפות עם האפוד מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד, החגורה.

• וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד הללו בִּפְתִיל, באמצעות חוט תְּכֵלֶת, לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד, וְלֹא יִזַּח, יינתק הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. קיימת מצווה מיוחדת לשמור שהחושן יישאר צמוד לאפוד בכל עת.

• וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. אבני החושן אינן מיועדות ליופי ולהדר בלבד, אלא להזכרת ישראל לפני ה', כמו אבני האפוד.

• וְנָתַתָּ אֶל הכיס שבין קפלי חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, שמהותם מסתורית ואינה מבוארת בכתובים כלל. חכמים פירשו שאלה הם שמות קדושים, שבאמצעותם היו בוהקות אבני החושן כמענה לשאלות הקשורות לעתיד. וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'. וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דרכם ומנהגם עַל לִבּוֹ, בתוך החושן, לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

• וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד, המעיל שהאפוד חגור מעליו ומהדקו. המעיל היה דומה במקצת למעיל המוכָּר לנו, אך מכיוון שאין מוזכרים כאן שרוולים, ייתכן שהיה דומה לגלימה המכסה את אחורי הגוף וצדדיו. מלפנים היה המעיל פתוח מבית הצוואר ולמטה, כך שהאפוד וחגורתו מצמידים את חלקיו הקדמיים שלא ייפתחו יותר מדי. כְּלִיל תְּכֵלֶת. כולו היה עשוי צמר צבוע תכלת.

• וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ, הקצה העליון של האריג, שבו הכהן משחיל את ראשו, בְּתוֹכוֹ, מקופל פנימה. שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו מ סָבִיב, מכפלת מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כהמשך האריג ולא כתוספת תפורה, כְּפִי, כקצה תַחְרָא, שריון, המקופל קצת פנימה כדי שלא לגרום תקלות או פציעות ללובש אותו. יִהְיֶה לּוֹ, וכתוצאה מכך המעיל לֹא יִקָּרֵעַ. פירוש אחר: כאן מופיע דין נוסף: האיסור לקרוע את המעיל.

• וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו קישוטים שצורתם כ רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, שייארגו וייסרגו בצבעים בולטים עַל שׁוּלָיו סָבִיב, לכל אורכם. וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, בין הרימונים, סָבִיב.

• פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. הפעמונים והרימונים הופיעו לסירוגין על שולי המעיל, או: בתוך כל רימון היה פעמון זהב. לפי המסורת היו שבעים ושניים פעמונים במעילו של הכהן הגדול.

• וְהָיָה המעיל עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ. אמנם זהב הוא מתכת רכה, ועל כן צלילי הפעמונים עדינים, אך בגלל מספרם הגדול נשמע קול הכהן בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ, וְלֹא יָמוּת.

• וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר, תכשיט זהב המונח לאורך המצח, מעין כתרו של הכהן הגדול. וּפִתַּחְתָּ, חרוֹט עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, בכתיבה עיטורית מפוארת את שתי המלים: קֹדֶשׁ לַה'.

• וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת, כדי לקשור את הציץ, שלא הקיף את הראש כולו. וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת, סמוך למצנפת שעל ראש הכהן. יש מפרשים שבחורים שבקצות הציץ היו נתונים כמה פתילים; חלקם נקשרו כלפי מעלה לכיוון ה מצנפת וחלקם נכרכו סביב הראש. אֶל מוּל פְּנֵי, קדמת הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה הציץ.

• וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן. וְנָשָׂא, יכפר אַהֲרֹן באמצעות הציץ אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם. לעתים מובאות מתנות טמאות — הציץ והמלים הכתובות עליו ישמשו לכפרה על חטא זה, וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם — לישראל, לִפְנֵי ה'.

• וְשִׁבַּצְתָּ את הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, פשתן. הכתונת, הצמודה אל הגוף, ארוגה בדגמים של משבצות. וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ, בד פשתן ארוך הכרוך על הראש. וְאַבְנֵט, חגורה תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם, שייחגר מעל הכתונת. חזל מוסרים כי אורך האבנט היה לב אמות, בין חמישה עשר לתשעה עשר מטרים. החומרים שמהם ייעשה יפורטו בהמשך.

• וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת. וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים, וּמִגְבָּעוֹת, כובעים מוגבהים ללא שוליים תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, מדים מיוחדים שייחדו אותם משאר העם.

• וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, את הבגדים הללו, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם בשמן המשחה, וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, ומַנה אותם לתפקידם. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְכִהֲנוּ לִי, ואז יוכלו לשרת אותי.

• וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד, פשתן מתחת לבגדיהם, לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה. המכנסיים לא נמנו עם שאר הבגדים, מפני שהם אינם נראים לעין ואינם עשויים לכבוד ולתפארת. מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם, אולי הגיעו עד הברך, או עד מקום כלשהו באמצע הירך, יִהְיוּ.

• וְהָיוּ, המכנסיים, או: כל בגדי הכהונה עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ. לבישתם היא חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. אסור לכהן שאינו לובש את מדיו לשרת בקודש.