שמות-פרק-30

ביאורים

• וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת מלבד המזבח לקרבנות. עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.

• אַמָּה אָרְכּוֹ, וְאַמָּה רָחְבּוֹ, רָבוּעַ יִהְיֶה המזבח, וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ, גובהו שתי אמות. זהו מזבח קטן למדי, כעין עמוד שגובהו כמטר. מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו. גם למזבח הזה יש קרנות כמו למזבח הגדול, והן עשויות מגופו, ואולי גם נכללות בתוך מידת גובהו.

• וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת גַּגּוֹ, חלקו העליון, וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו, וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב לקישוט וכתר.

• וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו, עבריו תַּעֲשֶׂה אותן, עַל שְׁנֵי צִדָּיו, בזוויות הנגדיות. וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים. אל תוך הטבעות הללו יוכנסו המוטות, כדי לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה, בהם, באמצעותם.

• וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב.

• וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי בצדה החיצוני של הַפָּרֹכֶת, המבדילה בין הקודש ובין קודש-הקודשים, אֲשֶׁר מכסה עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, לִפְנֵי, מכוון כנגד הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל ארון הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. המזבח יעמוד בין השולחן למנורה, משוך מהם כלפי חוץ, מכוון כנגד הארון שבקודש-הקודשים.

• וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים, סממנים מיוחדים לבישום, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, מוקדם בבוקר. בְּהֵיטִיבוֹ, בשעה שהוא מנקה ומתקין אֶת הַנֵּרֹת שדלקו כל הלילה, משיירי הפתילות והפיח, יַקְטִירֶנָּה.

• וכן בְהַעֲלֹת, בשעה שמדליק אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת שבמנורה בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה, עבודת העלאת הקטורת צמודה לעבודת העלאת הנרות. קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם.

• לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, קטורת שהתורה לא ציוותה עליה. וְאף לא קרבנות כלשהם — עֹלָה, קרבן דם וּמִנְחָה מן הצומח וְנֵסֶךְ יין לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.

• וְכִפֶּר, יטהר, יעביר חטא אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה, ביום הכיפורים, מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים שהכהן הגדול מקריב על מזבח העולה, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו, הוא ייתן מדם החטאת על מזבח הקטורת לְדֹרֹתֵיכֶם, כפי שיפורש במקום אחר. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.ה ציווי על מחצית השקל פרק ל פס' יא–טזנושא זה אינו חלק מעשיית המשכן, אך יש לו זיקה אליה, שכן מדובר בו על אופן גיוסו של המשאב הכספי לצרכי המשכן. במחציות השקל של המפקד שייעשה סמוך לבניית המשכן, ייקנו האדנים שבהם יינתנו קרשי המשכן. במחציות השקל שייאספו מן הנפקדים בהזדמנויות אחרות ישתמשו לצורך קרבנות הציבור.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• כִּי תִשָּׂא, תמְנה אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, בהתאם לפקודי הצבא שבהם. לפיכך אין המניין כולל נשים, קטנים ואנשים זרים. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר, תחליף נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד, כאשר סופרים אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, מגפה בִּפְקֹד אֹתָם.

• זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, כל הנפקדים : מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. לדברי חכמים, משקלו של שקל הקודש היה כפול מזה של שקל רגיל. עֶשְׂרִים גֵּרָה גרעין, אולי: גרעין חרוב הוא הַשֶּׁקֶל. מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תינתן תְּרוּמָה לַה'.

• כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, יִתֵּן את תְּרוּמַת ה'.

• הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל. הסכום הקצוב נגזר ממטרתו המעשית של המפקד — לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם מכל רע הקשור במניין.

• וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. הכסף ישמש לעבודת המשכן. בהמשך יבואר שמכסף המפקד שנעשה סמוך להקמת המשכן וכליו נעשו אדני הקרשים. וְהָיָה הכסף הנתון במלאכת המשכן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. הציווי על הכיור פרק ל פס' יז–כאגם הציווי על הכיור מופיע כאחד הנספחים, לאחר שתמה רשימת ההוראות באשר לכלים המרכזיים שבמשכן. נראה כי דחיית הציווי לכאן נובעת מכך שהכיור אינו אחד מכלי עבודת המשכן עצמם, אלא הוא מטהר את הכהנים לקראת עבודתם, ובאופן עקרוני אפשר להשתמש גם בכלי אחר למלא אותה פונקציה.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר, אגן העשוי נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ, הבסיס שלו עשוי אף הוא נְחֹשֶׁת, לְרָחְצָה, לשם רחיצה. וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, בחצר המשכן, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, בתוכו מָיִם.

• וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו הכהנים מִמֶּנּוּ, ממי הכיור אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.

• בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'.

• וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם — לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם. חוק זה אינו מוגבל לנסיבות. הציוויים על שמן המשחה והקטורת פרק ל פס' כב–לזלעבודת הקודש נדרשים שמן המשחה והקטורת, הנרקחים מצמחים שונים. הן שמן המשחה הן הקטורת הוזכרו עוד קודם לכן, וכאן יופיע פירוט סדר עשייתם.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

• וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מן האיכות הראשונה, הבשמים הטובים ביותר : מָר דְּרוֹר, מור טהור, חופשי מכל תערובת — חֲמֵשׁ מֵאוֹת שקלי קודש, כמות ניכרת (במידות ימינו כ-8.3 קג), וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם, הזהה כנראה לקינמון המוכר לנו, הגדל לרוב באיים רחוקים סמוך לאינדונזיה, אבל כבר אז היה יבוא מתמיד של סחורות מסוג זה — מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. משקל הבושם כולו יהיה חמש מאות. אולי היו מחלקים את הקינמון לשניים, ושקלו כל חלק בנפרד לשם צמצום טעויות במשקל. וּקְנֵה בֹשֶׂם, יש סוברים שהוא מין דגן מבושם — חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.

• וְקִדָּה, צמח הגדל בארץ ונקרא בלשון חכמים ' קציעה ' — חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְשֶׁמֶן זַיִת — הִין, מידת נוזלים.

• וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן שישמש ל מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, משיחה בקודש, רֹקַח מִרְקַחַת, תערובת בשמים מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ. יש להכינה בדיוק ובהקפדה יתרה, כמנהגי רוקחי הבשמים. שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה.

• וּמָשַׁחְתָּ בוֹ — בשמן המשחה אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת

• וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ

• וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ.

• וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם — את כל הכלים הללו, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. רק לטהורים מותר לגעת בכלים הללו.

• וְגם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח בשמן הזה, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. הכלים נמשחים להיות כלי קודש, ואילו אהרן הכהן ובניו נמשחים להיות אנשי קודש.

• וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם.

• עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ. אין לסוך בו בשרו של כל אדם שאינו מן הראויים לכך. וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ. אסור לחקות אותו. קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. המגע בו הוא האופן שבו אנשים וחפצים מתקדשים.

• אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ שלא לצורך המקדש, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ — מן השמן של המקדש עַל איש זָר — וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, סממנים מבושמים : נָטָף, המכונה גם 'צרי', ובלשון חכמים — 'שמן אפרסמון'. לפי המסורת הוא הופק מן השרף שזב מעצים מסוימים. הנטף גדל בבקעת הירדן סמוך לים המלח, ונחשב לבושם היקר ביותר בעולם. וּשְׁחֵלֶת, המזוהה לרוב עם ה'ציפורן' שבלשון חכמים, שכנראה אינו הציפורן של היום. וְחֶלְבְּנָה, צמח שכשהוא לעצמו ריחו חזק ובלתי נעים, והוא משמש גם לרפואות שונות. לבשמים הללו מוסיפים גם סַמִּים אחרים וּלְבֹנָה זַכָּה, טהורה, המשמשת לבושם ולקטורת עד היום הזה. בַּד בְּבַד, חלק כחלק, משקל שווה מכל אחד מהם יִהְיֶה.

• וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ — את התערובת הזו קְטֹרֶת, רֹקַח, מזיגת בשמים מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ. כשם שרוקח בשמים מקצועי עושה, מְמֻלָּח, מעורבב היטב, או: שנתון בה מעט מלח, כמו בכל קרבן, טָהוֹר, קֹדֶשׁ.

• וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, שחיקה דקה, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה להקטרה לִפְנֵי ארון הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה הקטורת לָכֶם.

• וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. אל לכם לחקות את הקטורת מן הסממנים הללו ובכמויות הללו מפני שהריח הזה צריך לאפיין את המשכן והמקדש בלבד. קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה'. אסור להעתיק את הנעשה במסגרת עבודת המקדש אל מחוצה לו.

• אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ כדי לְהָרִיחַ בָּהּ בעצמו, ולא לשם מסירה למקדש — וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.