שמות-פרק-32

ספר

מקבץ

ביאורים

  • וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ, התעכב מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר. גם אם משה הודיע שיחזור כעבור ארבעים יום, היתה , מן הסתם, אי־הבנה לגבי חשבון הזמנים. וַיִּקָּהֵל, נאסף הָעָם עַל אַהֲרֹן, העם פנה לאהרן, משום שהכירוֹ כבן הלוויה של משה וכנביאו עוד ממצרים. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, ישות אלוהית כלשהי, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם — לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

  • וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: אם ברצונכם לעשות מעשה כזה, עשו אותו כראוי — פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, הזהב הזָּמין לכם בתכשיטיכם, וְהָבִיאוּ אֵלָי.

  • וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.

  • וַיִּקַּח מִיָּדָם את הזהב, וַיָּצַר, עיצב אֹתוֹ בַּחֶרֶט, כלי אומנות המשמש צורפים, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, מותך ויצוק. וַיֹּאמְרוּ כל הנוכחים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

  • וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר. אהרן מדגיש שהחג ייחגג לה'.

  • וַיַּשְׁכִּימוּ כל העם מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ — מביטויי החג, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, לשחק משחק בעל אופי תחרותי או מיני.

  • וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד מן ההר, או: מגדולתך. אתה יושב במחיצתי ומצוי בדרגה הגבוהה ביותר שילוד אשה הגיע אליה, אך בינתיים אירעו למטה דברים המצריכים אותך לרדת ממדרגתך — כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

  • סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף, עיקש הוּא. עיקשותם היא שאטמה אותם בפני ציות לאיסורי המפורשים.

  • וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם, אכעס עליהם וַאֲכַלֵּם, אשמידם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. במקום שעמי יהיו בני אברהם, יצחק ויעקב — הם יהיו בניך, משה. אין בכך סתירה להבטחה הקודמת לאבות, שכן אתה יצאת מהם.

  • וַיְחַל, התחנן, ואולי אפילו הביא את עצמו לידי חולי, מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?

  • לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר: בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?! אם יישמד העם שרוכז במחנה הזה, יניחו המצרים שה' כעס עליהם מראש, ועל כן שלחם למדבר, מקום המזומן לפורענויות. אשר על כן, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם, והתחרט עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

  • זְכֹר לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ. לא נשבעת להם בדבר חולף אלא בשמך ובעצמך. וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם — וְנָחֲלוּ אותה לְעֹלָם. הרי הבטחתך לאבות שתחוס על בניהם, שתרבה אותם ושתנחילם את הארץ, לא נכרכה בשום תנאי.

  • ַיִּנָּחֶם, שינה כביכול את דעתו ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

  • וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם באופן פלאי, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.

  • וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, ולא יצירתו של בשר ודם. וְהַמִּכְתָּב, הכתיבה מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת על ידו עַל הַלֻּחֹת. כאשר עלה משה אל הר האלוקים, יהושע ליווה אותו, אך נאסר עליו להתקדם מעבר לקו מסוים, ושם המתין למשה. עתה, ברדת משה מן ההר, הוא פגש את יהושע.

  • וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, בתרועתו, ברעשיו. וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. הקריאות, הצעקות והמהומה נשמעים כקולות מלחמה.

  • וַיֹּאמֶר לו משה: אֵין קוֹל עֲנוֹת, היענות, עזרה של גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת, היענות של חֲלוּשָׁה. טעית בזיהוי הקולות. אילו היתה זו מלחמה, היו נשמעים קולות תרועת המנצחים הגיבורים, וקולות סבלם ובכיים של המפסידים החלשים. אינני שומע לא את אלה ולא את אלה. קוֹל עַנּוֹת, קול רם אחר, שאין בו ביטויים אלו; או: קול זמרה ומצהלות אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

  • וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, הריקודים שמסביבו, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר, על האבנים שהיו בתחתיתו.

  • וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף אותו בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, השחית אותו לחלוטין. וַיִּזֶר, משה פיזר את שיירי העגל עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כדי לבזותו ולבזותם, כאילו אמר להם בכך: הרי אלו אלוהיכם — אִכלו ושתו אותו, ולבסוף גופכם גם יפריש אותו.

  • וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה? מה עוללו לך שנאלצת לעשות זאת? או: מה הביא אותך לגרום להם לחטוא בחטא כה חמור — האם שנאת אותם עד כדי כך שהחלטת לסכנם בהשמדה?!

  • וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן: אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אל תכעס. אהרן היה מבוהל מאוד מעצם העניין ומדברי משה, שהרי כוונתו היתה תמימה — אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְמצב רָע הוּא.

  • וַיֹּאמְרוּ לִי: עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם — לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

  • וָאֹמַר לָהֶם: לְמִי זָהָב? והם הִתְפָּרָקוּ, הסירו את תכשיטיהם, וַיִּתְּנוּ לִי את הזהב, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, ובלא שהתכוונתי לצורה הזו — וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. ייתכן שאחרים התערבו בעיצוב העגל, ואולי היו מעורבים גם כוחות כישוף בכך.

  • וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ, בלתי מאורגן, אינו מכוון מטרה הוּא. עיכובו של משה, חגיגות העגל, ירידת משה והשמדת העגל — כל אלו גרמו לבלבול. כִּי פְרָעֹה, פרעו, גילה את קלונו, או: גרם להריסה ולעזיבה אַהֲרֹן. הוא שגרם לעם את הבלבול ואת החטא בפועל, לְשִׁמְצָה, כך שיגונו בְּקָמֵיהֶם, בפי השונאים הקמים עליהם. העבודה הזרה היא מקור חרפתם של ישראל, וביותר — בחירתם בעגל.

  • וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: מִי שנאמן לַה' ומוכן להילחם למענו — יבוא אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, שבטו שלו בגלל הקִּרבה אל משה או מכוח אישיותם והתנגדותם הטבעית לפולחן העגל.

  • ַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. התכוננו למלחמה או לפעולת עונשין תקיפה. עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אפילו אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. בשל הפריצות והפראות שפשתה במחנה צֻוו הלוויים לעבור במחנה ולהרוג את כל מי שיעמוד כנגדם בלי להתחשב בשיקולים כלשהם.

  • וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. שבט לוי לא היה שבט גדול מבחינה מספרית, אבל עובדי העגל לא התנגדו התנגדות פעילה. הם היו שרויים במפח נפש ובהכרה בחטא ובתוצאותיו, שהרי עתה כבר לא מצאו משמעות בעגל או צידוק לפולחנו. פעולתם של בני לוי לא היתה בגדר ענישה לכל החוטאים, אלא היא ביטאה את שמירת האמונים של אנשים מן המחנה לה' ולתורתו.

  • וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִלְאוּ יֶדְכֶם, התמנו לתפקיד הַיּוֹם, והֱיו משרתים לַה', כִּי אִישׁ, כל אחד מכם היה מוכן להכות אפילו בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, מבלי להתחשב ברגשות, במעמדות ובקרבת בשר, וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. מה שעשיתם לא היה שלילי או פעולה סתמית המביעה נאמנות; זה היה מעשה נחוץ ובעל חשיבות עליונה, שהודות לה תזכו לברכה.

  • וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' לבקש עליכם רחמים . אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.

  • וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב בדרגות שונות — מאנשים שלא היו מעוניינים מאוד, למי שהתלהבו ממציאת תחליף למשה ועד לאלה ששמחו בהזדמנות לחזור לנוסח העבודה הזרה הישן. לב וְעַתָּה, אני מפציר בך: אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, תסלח להם — מוטב, וְאִם אַיִן, לא תמחל — מְחֵנִי, מחק אותי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, ספר החיים, כלומר המת אותי, או: התורה. אם מתן תורה נתפס בעיניך עתה ככישלון, אף אני כישלון, וראוי להימחק ממנה.

  • וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לא אמחק אותך. רק את מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי, מספרי החיים, ממהלכה הכולל של ההיסטוריה.

  • וְעַתָּה, קיבלתי את טענתך, ולכן לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. דבר לא השתנה. הייעוד נמשך, ועליך להמשיך ולהוביל אותם לארץ כנען. אולם מכאן ואילך הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ. עם ישראל יהיה כפוף למלאך, לשליח מטעמי, והוא ידאג לשלומם ולטובתם. וּבְיוֹם פָּקְדִי, פקודתי, יום הסיכום והזיכרון שבו ייגזר הדין וּפָקַדְתִּי, אזכור עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. הרי רבים חטאו במעשה, רבים חטאו בעידוד, היו שחטאו במחדל גמור, וכאלה שחטאו באדישות. הם ייענשו על כך בתשלומים חלקיים בלבד, אבל חטא העגל עצמו לא יימחק עד עת קץ.

  • וַיִּגֹּף, הכה למוות במגפה ה' אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

פסוקים

  1. וירא העם כי־בשש משה לרדת מן־ההר ויקהל העם על־אהרן ויאמרו אליו קום עשה־לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי־זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה־היה לו
  2. ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי
  3. ויתפרקו כל־העם את־נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל־אהרן
  4. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים
  5. וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג ליהוה מחר
  6. וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק
  7. וידבר יהוה אל־משה לך־רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים
  8. סרו מהר מן־הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו־לו ויזבחו־לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים
  9. ויאמר יהוה אל־משה ראיתי את־העם הזה והנה עם־קשה־ערף הוא
  10. ועתה הניחה לי ויחר־אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול
  11. ויחל משה את־פני יהוה אלהיו ויאמר למה יהוה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה
  12. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על־הרעה לעמך
  13. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את־זרעכם ככוכבי השמים וכל־הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם
  14. וינחם יהוה על־הרעה אשר דבר לעשות לעמו
  15. ויפן וירד משה מן־ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים
  16. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על־הלחת
  17. וישמע יהושע את־קול העם ברעה ויאמר אל־משה קול מלחמה במחנה
  18. ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שמע
  19. ויהי כאשר קרב אל־המחנה וירא את־העגל ומחלת ויחר־אף משה וישלך מידו [מידיו] את־הלחת וישבר אתם תחת ההר
  20. ויקח את־העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר־דק ויזר על־פני המים וישק את־בני ישראל
  21. ויאמר משה אל־אהרן מה־עשה לך העם הזה כי־הבאת עליו חטאה גדלה
  22. ויאמר אהרן אל־יחר אף אדני אתה ידעת את־העם כי ברע הוא
  23. ויאמרו לי עשה־לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי־זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה־היה לו
  24. ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו־לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה
  25. וירא משה את־העם כי פרע הוא כי־פרעה אהרן לשמצה בקמיהם
  26. ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל־בני לוי
  27. ויאמר להם כה־אמר יהוה אלהי ישראל שימו איש־חרבו על־ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש־את־אחיו ואיש את־רעהו ואיש את־קרבו
  28. ויעשו בני־לוי כדבר משה ויפל מן־העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש
  29. ויאמר משה מלאו ידכם היום ליהוה כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה
  30. ויהי ממחרת ויאמר משה אל־העם אתם חטאתם חטאה גדלה ועתה אעלה אל־יהוה אולי אכפרה בעד חטאתכם
  31. וישב משה אל־יהוה ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב
  32. ועתה אם־תשא חטאתם ואם־אין מחני נא מספרך אשר כתבת
  33. ויאמר יהוה אל־משה מי אשר חטא־לי אמחנו מספרי
  34. ועתה לך נחה את־העם אל אשר־דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם
  35. ויגף יהוה את־העם על אשר עשו את־העגל אשר עשה אהרן

פסוקים מנוקד

  1. וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃
  2. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי׃
  3. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן׃
  4. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
  5. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר׃
  6. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק׃
  7. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
  8. סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
  9. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃
  10. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃
  11. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃
  12. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃
  13. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃
  14. וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃
  15. וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים׃
  16. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת׃
  17. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה׃
  18. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
  19. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃
  20. וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
  21. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה׃
  22. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא׃
  23. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃
  24. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה׃
  25. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם׃
  26. וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי׃
  27. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ׃
  28. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ׃
  29. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה׃
  30. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם׃
  31. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב׃
  32. וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃
  33. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי׃
  34. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם׃
  35. וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן׃