יחזקאל-פרק-14

ביאורים

• וַיָּבוֹא, ויבואו אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל שבגולה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי. כאמור, ליחזקאל היה מעמד חשוב בעם.

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃

• בֶּן־אָדָם, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה היושבים לפניך, הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל־לִבָּם, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם. הם דבקים בעבודה זרה, והיא תופסת את לבם ומוחם. הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?! האם עלי להתייחס אליהם ולענות להם?!

• לָכֵן דַּבֶּר־אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת־גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל־הַנָּבִיא בתקווה שהנביא אינו מכיר את מחשבותיו – אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי, אענה, או: אתעסק ואוכיח לוֹ בעודו בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו. כפי שנראה מן ההמשך, ה' יענה לו בדברים מייסרים.

• – כפי שאולי היה ראוי – לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם, במחשבותיהם הרעות שהם מנסים להסתיר, אֲשֶׁר נָזֹרוּ, התרחקו מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם. אני מתריע וחושף את צפונות לבם כדי להודיע להם שאין ביכולתם להיסתר ממשפט ה'.

• לָכֵן אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: שׁוּבוּ אל ה' וְהָשִׁיבוּ, העבירו את עצמכם מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם, וּמֵעַל כָָּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶם, עבודת האלילים שאתם שטופים בה, הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם.

• כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר־יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי, יתרחק ממני, וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל־לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל־הַנָּבִיא לִדְרָשׁ־לוֹ בִי, חוטאים אלה אינם נמנעים מלבוא אל הנביא, על אף מעשיהם ומחשבות העוון שבלבם, כי נוסף על אמונתם באליליהם הם מעוניינים לשמוע באמצעות הנביא גם את דברי ה'. אֲנִי ה' נַעֲנֶה־לּוֹ בִּי, בעצמי אענה לו –

• וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא, אפנה להענישו, וַהֲשִׂמוֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים, אשים אותו לדגם ולסיפורים. כלומר, הקורות אותו יהיו דוגמה שתמחיש לאחרים את הפורענויות הבאות על אנשים מסוגו. וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי. וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. הנביא אמנם פונה כאן לכל ישראל, אבל דבריו מכוונים תחילה למכובדים היושבים לפניו. הוא מדבר אליהם בזעם רב, מפני שהם, בלבם, שייכים לעולם של אמונות זרות, ובאים אל הנביא כדי לגוון את עולמם או לשם השגת מידע. מדברי יחזקאל הם שומעים שאם אכן ה' ידבר אליהם, יהיה זה רק חלק מעונשם החמור.

• ומצד שני, הַנָּבִיא כִי־יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר, כשבאים אנשים אל הנביא, נותנים לו כבוד גדול ומבקשים שידבר אליהם, הוא עלול להתפתות ולומר דבר שאינו ראוי, כדי לזכות בתשומת לב או בטובות חומריות, שהרי גם לנביא יש חולשות – אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא, אפשרתי לו ללכת בדרך שהוא בחר בה, וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי החזקה עָלָיו, וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

• וְנָשְׂאוּ כולם באחריות עֲוֹנָם – כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ את הנביא ולבו פונה אל אחרים, כַּעֲוֹן הַנָּבִיא המתפתה לומר לשומעיו דברים שאינם ראויים יִהְיֶה. עונש שניהם שווה.

• לְמַעַן לֹא־יִתְעוּ עוֹד בֵּית־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי, וְלֹא־יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָָל־פִּשְׁעֵיהֶם, וְהָיוּ־לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. העונשים החמורים נועדו להסיר את החטא מלבות בני ישראל, ולהביא לנאמנותם לי. על הבאים אל הנביא לשמוע נבואתו להביא בחשבון שנבואה זו היא דבר ה', התובע מהם לקיים את דברו ומזהיר שאם לא יעשו כן – יאבדו. הנבואה הקשה חוזרת ומדברת באנשי ירושלים ש ימותו בחרב, ברעב, במגפה או על ידי חיות רעות, ובאלה שיינצלו מארבע מכות אלה ויגְלו לבבל. הניצולים יהיו אלה שלא חטאו, או שלא הרבו לחטוא, ומהם ישמעו אחיהם בגולה מה היו חטאי ירושלים וכיצד נענשה עליהם. כך יעמדו על משפט הצדק שדן ה'.

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃ הנבואה דנה תחילה במתרחש בעולם:

• בֶּן־אָדָם, אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא־לִי לִמְעָל־מַעַל, להתכחש אלי, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה־לָחֶם, את משענת המזון שלה, וְהִשְׁלַחְתִּי־בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.

• וְגם אם הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, שהם מופת לרבים : נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב. כל אחד מהצדיקים המפורסמים האלה שרד כיחיד בשל צדקתו. לוּ הם חיו בארץ שנדונה לפורענות ברעב, הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ את נַפְשָׁם בלבד. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• לוּ־חַיָּה רָעָה, מתקפת חיות טורפות אַעֲבִיר בָּאָרֶץ, וְשִׁכְּלָתָּה, החיות יטרפו את בני הארץ, וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה,

• שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אילו היו בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־בָּנִים וְאִם־בָּנוֹת יַצִּילוּ, צדקת האבות לא תציל את זרעם. הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה.

• אוֹ אם חֶרֶב, מלחמה אָבִיא עַל־הָאָרֶץ הַהִיא, וְאָמַרְתִּי, גזרתי, או התרעתי מראש: חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה,

• וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת, כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ.

• אוֹ מגפת דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל־הָאָרֶץ הַהִיא, וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם, בהרג לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה, שכן מחלת הדבר פוגעת הן בבני אדם, הן בבהמות.

• וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ – חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־בֵּן אִם־בַּת יַצִּילוּ, אך הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם. אם באה פורענות, היא פוגעת בכול ואיש אינו חסין מפניה בגלל קשרי דם. גם הגדולים בצדיקי העולם, שצדקתם עומדת לעד וזכויותיהם רבות מספור, יכולים להציל רק את נפשם ולא אחרים.

• כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אַף כִּי, על אחת כמה וכמה כאשר את אַרְבַּעַת שְׁפָטַי, עונשי הָרָעִים, חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר, שִׁלַּחְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלִַם, לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. אם בכל פורענות בפני עצמה, לא יינצלו אלא הצדיקים הגמורים, כל שכן במקרה של ירושלים, שבה אשלח את כל ארבע הפורעניות יחד – אמורים כל תושביה הרשעים להיכחד.

• ובכל זאת הִנֵּה נוֹתְרָה־בָּהּ פְּלֵטָה, הַמּוּצָאִים מהעיר, בָּנִים וּבָנוֹת, הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם, ישרדו פליטים צעירים שיוכלו לשאת את קשיי הדרך מירושלים לבבל, וכשיגיעו לבבל – וּרְאִיתֶם אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, מהם תלמדו על מה ולמה נענשה ירושלים. כשתבינו זאת, תצדיקו את הדין וְנִחַמְתֶּם, תקבלו תנחומים, יירגע יגונכם עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל־יְרוּשָׁלִַם, אֵת כָָּל־אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ,

• וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם, אותם ניצולים יגרמו לכם נחמה, כִּי־תִרְאוּ אֶת־דַּרְכָּם וְאֶת־עֲלִילוֹתָם, וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָָּל־אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בָהּ, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.