יחזקאל-פרק-16

ביאורים

• וַיְְְהִי דְְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹֽר׃

• בֶּן־אָדָם, הוֹדַע, יַדֵּעַ אֶת־יְְרֽוּשָׁלִַם אֶת־תּֽוֹעֲבֹתֶֽיהָ. למרות שלהלן יפורטו קורותיה של האומה כולה, הנבואה מכוונת לירושלים מפני שממלכת ישראל כבר איננה.

• וְְאָֽמַרְְְתָּ: כֹּֽה־אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים לִירוּשָׁלִַם, המדומה כאן לאשה: מְְכֹֽרֹתַיִךְְְ וּמׂלְְדֹתַיִךְְְ, מקורך ולידתך מֵאֶרֶץ הַֽכְְּנַֽעֲנִי. אָבִיךְְְ הָֽאֱמֹרִי וְְאִמֵּךְְְ חִתִּֽית. ביטוי זה – שהוא אולי נכון מבחינה גנטית, שהרי אבות האומה הראשונים באו מארם נהריים, מגזעים השייכים אולי לאמורים ולחיתים –משמש כאן להטחת עלבון בעושת התועבות, כלומר גזעך ומוצאך זרים ומוזרים, ומעשייך הולמים אותם.

• וּמוֹלְְדוֹתַיִךְְְ, קורות לידתך – בְְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְְְ לֹֽא־כָָרַּת, כורַת, נכרת שָָׁרֵּךְְְ, טבורך כהוגן – הפעולה הראשונה שעושים ביילוד, וּבְְְמַיִם לֹֽא־רֻחַצְְְתְְְּ לְְמִשְְְׁעִי, לניקיון והחלקה, וְְהָָמְְְלֵחַ לֹא הֻמְְְלַחַתְְְּ. נהגו לפזר מלח על עורם של יילודים ולשפשפו. וְְהָָחְְְתֵּל לֹא חֻתָּֽלְְְתְְּ. לא עטפו אותך בחיתולים. לידתך התרחשה בכל תנאי ההזנחה האפשריים. ישראל הפכו ממשפחה גדולה לעם רק בגלות מצרים. העם לא נולד מתוך מהפכה, מעלה מיוחדת או מצב מרומם; הקבוצה גילתה שהיא עם כשבניה היו עבדים מושפלים וחסרי כול, נטולי עבר ועתיד אשר חיו את חייהם הרופפים בהווה בלבד.

• לֹא־חָסָה עָלַיִךְְְ עַיִן לַֽעֲשׂוֹת לָךְְְ אַחַת מֵאֵלֶּה, לְְחֻמְְְלָה, לרחם עָלָיִךְְְ, וַֽתֻּשְְְׁלְְכִי אֶל־פְְּנֵי הַשָּׂדֶה בְְּגֹעַל נַפְְְשֵׁךְְְ, במיאוס גופך בְְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָֽךְְְ.

• וָאֶֽעֱבֹר, אני ה', עָלַיִךְְְ, לידך, וָֽאֶרְְְאֵךְְְ מִתְְְבּוֹסֶסֶת, מתגוללת בְְּדָמָיִךְְְ נטושה ואומללה. וָאֹמַר לָךְְְ: בְְּדָמַיִךְְְ חֲיִי. וָאֹמַר לָךְְְ: בְְּדָמַיִךְְְ חֲיִֽי. הדם שאת מלוכלכת בו אינו מבשר את סופך, הוא תחילתם של חייך. ציוויתי עלייך את החיים כשסביבך נשפכו דמים. ואכן אפשרתי את חייך בתנאים לא תנאים –

• רְְבָבָה, ריבוי וגדילה. או: כמות בלתי נספרת כְְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְְתַתִּיךְְְ, גדלת כצמח בר המתרבה בלא השקיה והשקעה, וַתִּרְְְבִּי וַֽתִּגְְְדְְּלִי וַתָּבֹאִי בַּֽעֲדִי עֲדָיִים, במבחר הקישוטים, לא בקישוטים חיצוניים, אלא שָׁדַיִם נָכֹנוּ, וּשְְְׂעָרֵךְְְ צִמֵּחַ, וְְעם זאת עדיין אַתְְְּ עֵרֹם וְְעֶרְְְיָֽה, נטושה וחסרת כול. חייך נעדרי פשר ומשמעות.

• וָאֶֽעֱבֹר עָלַיִךְְְ שוב כשהגעת לבשלות, וָֽאֶרְְְאֵךְְְ וְְהִנֵּה עִתֵּךְְְ עֵת דֹּדִים, הגעת לעת אהבים. באותה תקופה היו הבנות נישאות בנעוריהן. וָֽאֶפְְְרֹשׂ כְְּנָפִי עָלַיִךְְְ, הכנסתי אותך תחת חסותי והבטחתי לקחת אותך לאשה וָֽאֲכַסֶּה עֶרְְְוָתֵךְְְ וָֽאֶשָּׁבַֽע לָךְְְ וָֽאָבוֹא בִבְְְרִית אֹתָךְְְ, אִתך, נְְאֻם אֲדֹנָי אֱלוֹהִים, וַתִּֽהְְְיִי־לִֽי לאשה. אותה תינוקת מוזנחת שלא היה לה סיכוי לשרוד, גדלה והתפתחה ללא הורים ומורים, חינוך ואהבה. בתחילת בגרותה נעשתה מוגנת ומרוחמת על ידי האדון הגדול החפץ ביקרה, והנה הפכה לו לבת ברית. החתן –האומֵן המשיך לדאוג לכלתו ולפארה –

• וָֽאֶרְְְחָצֵךְְְ בַּמַּיִם, וָֽאֶשְְְׁטֹף דָּמַיִךְְְ מֵֽעָלָיִךְְְ, וָֽאֲסֻכֵךְְְ בַּשָּֽׁמֶן,

• וָֽאַלְְְבִּישֵׁךְְְ רִקְְְמָה, בגדים צבעוניים או משובצים, וָֽאֶנְְְעֲלֵךְְְ בעור מובחר של ה תָּחַשׁ, וָֽאֶחְְְבְְּשֵׁךְְְ בּכיסוי ראש העשוי שֵּׁשׁ, פשתן, וַֽאֲכַסֵּךְְְ בבגדי מֶֽשִׁי. לא יצאתם ממצרים כקבוצת עבדים הנמלטת מאדוניה אלא כעם חופשי, שאף זכה בביטויי חסדו של ה' ובהתגלויותיו. ייתכן שמקצת החומרים והבגדים רומזים למשכן העדות, שבו גלומה הקִּרבה הגדולה של עם ישראל לאלוקיו.

• וָֽאֶעְְְדֵּךְְְ עֶדִי, וָֽאֶתְְּנָה צְְמִידִים עַל־יָדַיִךְְְ וְְרָבִיד, כעין שרשרת או ענק עַל־גְְּרוֹנֵֽךְְְ. במצרים שימש רביד זהב קישוט לרמי מעלה וסימן את מעמדם.

• וָֽאֶתֵּן נֶזֶם עַל־אַפֵּךְְְ וַֽעֲגִילִים עַל־אָָזְְְנָיִךְְְ וַֽעֲטֶרֶת, זֵר תִּפְְְאֶרֶת בְְּרֹאשֵֽׁךְְְ.

• וַתַּעְְְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְְְבּוּשֵׁךְְְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְְרִקְְְמָה. סֹלֶת וּדְְְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְְְתְְְּ, וַתִּיפִי בִּמְְְאֹד מְְאֹד וַֽתִּצְְְלְְחִי לִמְְְלוּכָֽה. התפתחותך המתמדת הכשירה אותך לכונן מלוכה משלך.

• וַיֵּצֵא לָךְְְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְְּיָָפְְְיֵךְְְ, כִּי כָּלִיל, מושלם הוּא, לא רק משום יופייֵך הטבעי, אלא בַּֽהֲדָרִי אֲשֶׁר־שַׂמְְְתִּי עָלַיִךְְְ. נְְאֻם אֲדֹנָי אֱלוֹהִים.כאן מתחיל ההיפוך של התמונה האידילית שצוירה עד עכשיו:

• וַתִּבְטְחִי בְיָָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל, באמצעות שְׁמֵךְ, את השם המפואר שיצא לך בכל העמים, כיפהפייה, ניצלת למטרות מתועבות, כפי שעושה זונה. וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָָּל־עוֹבֵר, לוֹ־יֶהִי. לכל עובר אורח יש חלק בך ובזימתך. הנביא רומז לחוסר הנאמנות של ישראל לה', לא כאשה העוזבת את בעלה לטובת איש אחר, אלא כפרוצה המזנה עם הכול. ירושלים לא עזבה לגמרי את דת ישראל, אלא הוסיפה עליה פולחני אלילים מהסביבה.

• וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ שהענקתי לך, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ מהם בָּמוֹת טְלֻאוֹת, מרופדות באוסף בגדים שונים. וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם. כפל משמעות – הבמה לעבודה זרה מדומה למיטת זנונים. תופעות כמו מה שאירע כאן לֹא בָאוֹת, מתרחשות וְגם לֹא יִהְיֶה, יהיו. זו התנהגות בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין.

• וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ, אלו ש מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ מהם צַלְמֵי זָכָר, וַתִּזְנִי־בָם. עבודת האלילים מתוארת בדימוי בוטה ביותר.

• וַתִּקְחִי אֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ, וַתְּכַסִּים – כיסית בבגדים את הצלמים שעשית לך, וְשַׁמְנִי וּקְטָָרְתִּי שהם שלי, נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם.

• וְלַחְמִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָךְ, סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ ש הֶאֱכַלְתִּיךְ, וּנְתַתִּיהוּ, את נתת את המזונות שבהם הזנתי אותך לִפְנֵיהֶם, לְרֵיחַ נִיחֹחַ – וַיֶּהִי. כך אכן היה ואף התקיים בקביעות למרות העיוות שבדברים. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• וַתִּקְחִי אֶת־בָּנַיִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי, וַתִּזְבָּחִים, הקרבת אותם לָהֶם – למאהבייך לֶאֱכוֹל בעבודת המולך ודומיו, שהיו כרוכות בהקרבת ילדים. הַמְעַט, כלום אין די מִתַּזְנוּתָיִךְ,

• וַתִּשְׁחֲטִי גם אֶת־בָּנָי וַתִּתְּנִים, בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם – לאלילייך באש ?!

• וְאֵת, ועם כָָּל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ, בזמן שמסרת את כל שבידך לאחרים, לֹא זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרָיִךְ, בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית,

• וַיְהִי, הכול – השפע וההצלחה שהענקתי לך, הנכסים, החשיבות והיופי שהעמידוך על רגלייך – הלך אַחֲרֵי כָָּל־רָעָתֵךְ, הוקרב בצורה כזו או אחרת לעבודה זרה. אוֹי, אוֹי לָךְ. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• וַתִּבְנִי־לָךְ גָּב, מקום מוגבה, גבעה וַתַּעֲשִׂי־לָךְ רָמָה, במה בְּכָָל־רְחוֹב.

• אֶל־כָָּל, בכל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת־יָָפְיֵךְ, הפכת את יופייך למיאוס, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת־רַגְלַיִךְ לְכָָל־עוֹבֵר אורח, וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתָיִךְ. מתוך ריקנות רוחנית, להיטות ופתיחות לכל פולחן זר, עם ישראל אימץ כל עבודה זרה מזדמנת ולא בחל אף לא באחת.

• וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי־מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ, גִּדְלֵי בָשָׂר, כינוי לאיבר המין, וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי. ישראל הצטרף לפולחני המצרים ולמד מהם.

• וְהִנֵּה בגלל חטאייך אלה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ, וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ, הפחתתי את מנת מזונך שאני מחלק לך, וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ, ברצון שׂנְאוֹתַיִךְ, בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, מסרתי אותך לידי בנות האזור, לעשות בך כרצונן. עם ישראל ניגף לא פעם בידי אויביו הפלשתים. הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ, דרך ה זִמָּה. אפילו הפלשתים, שהם עצמם עובדי עבודה זרה, נכלמים מהתנהגותך כי אינך מסתפקת בחיקוי פולחניהם, אלא עולה עליהם בתועבותייך.

• וַתִּזְנִי, פנית אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר לקשור גם אתם קשרים תרבותיים, דתיים ומדיניים מִבִּלְתִּי שָָׂבְעָתֵךְ. לאחר שהמלך שלמה קשר קשרים עם מצרים, ירושלים לא שבעה מקשר זה עם מעצמה זרה. המלך אחז הגדיל לעשות ושלח בקשה למלך אשור שיבוא לחזקו במלחמה נגד ממלכת ישראל וארם, אך ללא הועיל. וַתִּזְנִים – זנית עם האשורים, וְגַם בכך לֹא שָׂבָעַתְּ. קשריה של ממלכת יהודה עם אשור לא סיפקו אותה, והיא ביקשה להרחיב את מעגל הקשרים עם ממלכות נוספות.

• וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתֵךְ לכיוון אחר – אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן, ארץ הסוחרים – כַּשְׂדִּימָה אל בבל, שהייתה ארץ מסחר מפותחת. וְגַם־בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ. עם ישראל מדלג מקשר לקשר. מבחינה פוליטית ומבחינה דתית הוא התנסה בכל סוגי התרבויות והעבודה הזרה, ודבר לא הביאו על סיפוקו.

• מָה אֲמֻלָה, אומלל, נפסד לִבָּתֵךְ, לבך, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת־כָָּל־אֵלֶּה, מַעֲשֵׂה אִשָּׁה זוֹנָה שַׁלָּטֶת. העושה מעשיה בפומבי וללא מעצורים –

• בִּבְנוֹתַיִךְ, בבנותך את גַּבֵּךְ, מקומות הפולחן הגבוהים שלך בְּרֹאשׁ כָָּל־דֶּרֶךְ, וְרָמָתֵךְ עָשִׂית בְּכָָל־רְחוֹב. ישראל מדומים ליצאנית המתקינה לעצמה מיטה בכל מקום. וְלֹא־הָיִית כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס, לבזות אֶתְנָן. כשזונה מקבלת אתנן היא מעמידה פנים שהיא מתעלמת ממנו מפני שהוא מבוזה בעיניה, ואילו את אינך נוהגת כמוה.

• הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח, תקנה, תפתה אֶת־ה זָרִים. מבחינה זו את כאשה נשואה המתאווה לזרים ומוכנה לשלם להם.

• לְכָָל ה זֹנוֹת יִתְּנוּ מאהביהם נֵדֶה, מתנה, וְאילו אַתְּ נָתַתְּ אֶת־נְדָנַיִךְ, מתנותייך לְכָָל־מְאַהֲבַיִךְ. ובנמשל, עם ישראל התפתה לעבוד אלילים ללא קבלת כל תמורה לעבודה זו. וַתִּשְׁחֳֳדִי אוֹתָם, את זו שהעברת להם שלמונים בסתר כדי לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב, בְּתַזְנוּתָיִךְ, מרוב זימתך.

• וַיְהִי, התקיים בָךְ הֵפֶךְ מִן־הַנָּשִׁים הזונות בְּתַזְנוּתַיִךְ. הן מקבלות אתנן, ואת משלמת. וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה, מאז זנותך לא הייתה עוד זנות מופקרת כזאת. וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן־לָךְ – וַתְּהִי, נהיית לְהֶפֶךְ. פולחניהם ומנהגיהם של העמים האחרים רווחו בישראל, לא משום שאותם עמים רצו להשפיע על ישראל. ישראל הם שחיפשו את קרבת העמים ופולחניהם. וכך עתיד לקרות לירושלים בשל חטאיה:

• לָכֵן, זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר־ה'.

• כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ, תחתיתך, ערוותך. ייתכן שהדימוי מושאל מסיר שתבשילו נשפך והתגלתה נחושתו. וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ, עַל, למען מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָָּל־גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי, ובדמי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם, שהקרבת לעבודה זרה.

• לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת־כָָּל־מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם, שנעמת להם. כל עמי האזור אשר עם ישראל קשר אתם קשרים, והם נהנו מהשתתפותו בפולחניהם, וְאֵת כָָּל־אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל, יחד עם כָָּל־אֲשֶׁר שָׂנֵאת, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב, וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ, קלונך אֲלֵהֶם, וְרָאוּ אֶת־כָָּל־עֶרְוָתֵךְ. מאהבייך, ירושלים, יהיו מעתה הצופים שיוזמנו לחזות בענישתך. כך ייוודעו ברבים חרפת חטאייך וגמולם.

• וּשְׁפַטְתִּיךְ כ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם, כי בשני אלה חטאו ישראל, כפי שניכר בדברי הנביאים, וּנְתַתִּיךְ דַּם, חֵמָה, כעס וְקִנְאָה.

• וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם של כל מאהבייך. העמים השכנים שהתפתית לקשור אִתם קשרים, יהיו שותפים בהענשתך. וְהָרְסוּ את גַבֵּךְ, המקומות המוגבהים שבנית לעבודה זרה, וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ, וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ, וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ, וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה. הם ינשלו אותך מכל נכסייך. הבמות ינופצו, ולהבדיל, גם בית המקדש, ואף כל הרכוש החומרי ייבזז. שנאת מאהבייך ובזיזתם אותך ישיבו אותך למצבך הראשון. שוב תהיי עזובה ועירומה כפי שהיית כשנולדת.

• וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל להשתתף במשפטך. הם יעלו עלייך למלחמה, וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן, וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם,

• וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ, וְעָשׂוּ־בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת. וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה, וְגַם־אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי־עוֹד. משלא יהיה לך דבר לתת, תיאלצי לחדול מזנותך.

• – וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי, אשכך את כעסי בָּךְ, וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ, וְשָׁקַטְתִּי, וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

• יַעַן אֲשֶׁר לֹא־זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרַיִךְ, וַתִּרְגְּזִי־לִי, והרגזת אותי בְּכָָל חטאייך אֵלֶּה, וְגַם־אֲנִי, הֵא, הנה דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ, בראשך נָתַתִּי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְעדיין לֹא עָשִׂית, תיקנת אֶת־הַזִּמָּה עַל, עם כָָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ.

• הִנֵּה כָָּל־הַמֹּשֵׁל משלים, פתגמים, עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר: כְּאִמָּה – בִּתָּהּ, כַּאם כך בתה". המחבר משלים ידמה את ירושלים לבת המתנהגת בדומה לאמה. והנביא מפרש:

• בַּת־אִמֵּךְ אַתְּ, ש גֹּעֶלֶת, בוחלת ב אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ. את ממשיכה את מסורת אמך המתנכרת לאישהּ ולבניה, וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ, ובדבר זה את כאחיותייך אֲשֶׁר גָּעֲלוּ את אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן. עתה יבוא זיהוין של הקרובות: אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי. אתם, בני ישראל כולכם, מוצאכם מתערובת עמים שתרבותם שפלה, עמי כנען וחת.

• וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה בשטחה ובמעמדה היא שֹׁמְרוֹן, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, היישובים הנספחים לה, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל־שְׂמֹאולֵךְ, מצפון לך, וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ, הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ – סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ. את, ירושלים, שוכנת בין האחות הגדולה, מהעבר הקרוב, ובין האחרת, הקטנה, הנוכחת אף היא בזכרונה ההיסטורי.

• וְלֹא רק בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית, כִּמְעַט קָט, בזמן קצר מאוד וַתַּשְׁחִתִי יותר מֵהֶן בְּכָָל־דְּרָכָיִךְ. לא רק סיגלת לעצמך את מעשי שומרון וסדום, אלא אף עלית עליהן בתועבותייך.

• חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, עמורה, אדמה וצבויים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ.

• הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן, גאווה שמקורה שִׂבְעַת־לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, שובע ושאננות הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. כל מה שהיה ברשות אנשי סדום, הם שמרו לעצמם בלבד.

• וַתִּגְבְּהֶינָה סדום ובנותיה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי. וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי את יוהרתן ומעשיהן.

• וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה. חטאי שומרון אינם מגיעים לחצי חטאייך. וַתַּרְבִּי אֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ יותר מֵהֵנָּה, וַתְּצַדְּקִי אֶת־אֲחוֹתַיִךְ בְּכָָל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ, אֲשֶׁר עָשִׂית. בהשוואה אלייך שתי אחיותייך נראות צדיקות. את פרוצה מהן, כי יצרת בתוכך מקבץ תרבותי והתפתית להשפעות מכל הכיוונים – אשור, בבל, מצרים והכנענים.

• גַּם־אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, בושתך אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ, דנת, ציפית או איחלת לַאֲחוֹתֵךְ. חשבת ששומרון ראויה לכלימה, אך את ראויה לכך ממנה כי בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר־הִתְעַבְתְּ מֵהֵן, הן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ. וְשוב – גַם־אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ. בירושלים נחשבות שומרון וסדום ערי חטא, אבל לנוכח התועבות שלה עצמה הן נחשבות צדיקות.

• – וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבִיתְהֶן, גם את הערים האלה אשיב על כנן – אֶת־שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ, וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה, בתוכן. לכשתבוא הגאולה, וסדום ושומרון ייבנו מחדש, גם את תיבני עמן.

• לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית, בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן, הן ימצאו נחמה, כביכול, בצרתך הגדולה.

• וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן.

• וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ. בתקופת גדולתך, כשעוד היה כוח השלטון בידיך, לא התבוננת מספיק בחטאיה ובמהפכתה של סדום.

• בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ, כְּמוֹ ב עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת־אֲרָם וְכָָל־סְבִיבוֹתֶיהָ ו בְנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת, המבזות אוֹתָךְ מִסָּבִיב, בזמן שערי ארם ושכנותיהן וערי פלשתים לעגו לתרבותך הנרמסת והפרוצה לכול. לחלופין: בזמן שאלו התגרו בכם ובזזו אתכם. מדוע לא שבתם אז ממעשיכם?!

• אֶת־זִמָּתֵךְ וְאֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ – אַתְּ נְשָׂאתִים, נשאת אותן. רק את נושאת באחריות העבודה הזרה שלך. נְאֻם ה'.

• כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: וְעָשִׂיתִ אוֹתָךְ, עשיתי לך כַּאֲשֶׁר עָשִׂית, עונשך חמור כחומרת מעשייך, אֲשֶׁר־בָּזִית, ביזית אָלָה, שבועה לְהָפֵר בְּרִית שכָּרת אתי בהר סיני.

• – וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אוֹתָךְ, אותה ברית שכרתי לך בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם. אקיים את ברית הנצח עמך, אושיעך ולא אוסיף לקצוף עלייך עוד.

• וְזָכַרְתְּ אז אֶת־דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ בהן, בְּקַחְתֵּךְ אֶת־אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ, שומרון ובנותיה אֶל, עם הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ, סדום ובנותיה, וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת, הן יהיו שייכות לך, וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ, לא מפני שמגיע לך, שהרי לא שמרת בריתך,

• – וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ, וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי ה',

• לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ, תתביישי, וְלֹא יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה, אומץ לדבר מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, והדבר הגדול ביותר – בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָָל־אֲשֶׁר עָשִׂית. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.