יחזקאל-פרק-21

ביאורים

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה, פנה לדרום וְהַטֵּף, ושא את דבריך אֶל־דָּרוֹם, וְהִנָּבֵא אֶל־יַעַר הַשָּׂדֶה שב נֶגֶב. כנראה, יערות הבר שבארץ יהודה. בכלל, בעבר היו יערות עבותים באזורים נרחבים בארץ והושמדו, אולי אף בנגב.

• וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב: שְׁמַע דְּבַר־ה'. כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי מַצִּית־בְּךָ אֵשׁ, וְאָכְלָה בְךָ כָָל־עֵץ־לַח וְכָָל־עֵץ יָבֵשׁ, האש תשרוף את כולך, גם את העצים הלחים ששרפתם ממושכת יותר. לֹא־תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת, וְנִצְרְבוּ, נכוו בָהּ כָָּל־פָּנִים, האש תתפשט עד שתצרוב את פני הכול מִן ה נֶּגֶב צָפוֹנָה, עד גבול הצפון.

• וְרָאוּ כָָּל־בָּשָׂר, הכול ידעו כִּי אֲנִי ה' בִּעַרְתִּיהָ, לֹא תִּכְבֶּה.

• וָאֹמַר: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים, הֵמָּה – השומעים אותי מדבר אל היער ומנבא את שרפתו, אֹמְרִים לִי, עלי : הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא. למרות שכוונת דברי יכולה להיות ברורה להם, שהרי הם גדלו בארץ, הם אינם מקשיבים ברצינות לתוכן דברי, אלא מתייחסים אליהם כדרשה מליצית נאה בלבד .

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי שנית לֵאמֹר, הפעם בפנייה מפורשת יותר:

• בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־יְרוּשָׁלִַם, וְהַטֵּף אֶל־מִקְדָּשִׁים, האולם, ההיכל, הדביר וכלי קודש שבמקדש, וְהִנָּבֵא אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

• וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי פונה אֵלַיִךְ, וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ, מנדנה, וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. ההרג יקיף צדיקים ורשעים גם יחד.

• יַעַן אֲשֶׁר־הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע, לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי האוכלת –כול מִתַּעְרָהּ ולא תשוב אליו במהרה אלא תוסיף ותפנה אֶל־כָָּל־בָּשָׂר מִנֶּגֶב ועד צָפוֹן.

• – וְיָדְעוּ כָָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ, לֹא תָשׁוּב עוֹד.

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָָתְנַיִם, אנחה עמוקה המורגשת עד תחתית בית החזה ואף למטה ממנה, וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם כדי להביע את המועקה הכבדה.

• וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל־מָה אַתָּה נֶאְנָח ככה, בפומבי ? וְאָמַרְתָּ: אֶל, בשל שְׁמוּעָה כִי־בָאָה, תבוא בקרוב, וְנָמֵס כָָּל־לֵב, וְרָפוּ כָָל־יָדַיִם, וְכִהֲתָה, תיעכר כָָל־רוּחַ, וְכָָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם. כשאנשים נמלאים פחד גדול, הם אינם שולטים בעצמם ומי רגליהם שותתים על ברכיהם. בקרוב תגיע שמועה מירושלים שתבעית ותדכא את כל שומעיה. הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, השמועה עומדת להתממש בקרוב. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. תוכנה של השמועה הוא חורבן בית המקדש. המקדש היה תקוותו הגדולה של העם, שכן היה ברור לעם שהמקדש יעמוד על תלו לעד, וכשנהרס – התפוגגו כל התקוות.

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר ה': אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב, חרבו של מלך בבל הוּחַדָּה, חודדה, הושחזה וְגַם־מְרוּטָה, מלוטשת.

• לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח, לשם הרג הוּחַדָּה, לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה, כחרב נוצצת שאין בה כל פגם. ובשאלה רטורית – אוֹ נָשִׂישׂ? האם החרב הוברקה לכבוד אירוע משמח? והתשובה: אין כל סיבה לשמוח. החרב נועדה להיות שֵׁבֶט, מקל ההכאה של בְּנִי, חרב ה מֹאֶסֶת כָָּל־עֵץ. היא לא נועדה לכריתת עצים.

• וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה, לִתְפֹּשׂ בַּכָּף הִיא־הוּחַדָּה, ה חֶרֶב, וְהִיא מֹרָטָּה כדי שתהיה חלקה וחדה לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג, להקל על ההורג התופס את החרב. ככל שהחרב חלקה ללא פגמים היא יעילה יותר.

• זְעַק וְהֵילֵל, ילל, בֶּן־אָדָם, כִּי־הִיא – החרב הָיְתָה בְעַמִּי, הִיא מכה בְּכָָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מלכי יהודה. מְגוּרֵי, מושלכים, מקובצים או מפוחדים אֶל־חֶרֶב הָיוּ הנשיאים אֶת, עם עַמִּי. לָכֵן סְפֹק, הַכה אֶל־יָרֵךְ, כביטוי אבל.

• כִּי בֹחַן, הדבר שאמרנו בדוק, וּמָה הוא? אִם־גַּם־שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה, החרב המלוטשת לא תבחל באיש אלא תחתוך הכול. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף כביטוי לאסון שקרה, וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה, מכת החרב תוכפל ותשולש, חֶרֶב הורגת חֲלָלִים הִיא, חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל, חללים רבים וגדולים הַחֹדֶרֶת לָהֶם – לגופם של הנדקרים,

• לְמַעַן לָמוּג, להמיס, להפחיד לֵב, וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים, ולהרבות את הנופלים. עַל כָָּל־שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת, תנופה, טבח, או ליטוש חָרֶב, אָח, אוי, עֲשׂוּיָה היא לְבָרָק, מְעֻטָּה, מכוסה, מוצנעת ושמורה לְטָבַח.

• הִתְאַחֲדִי הֵימִינִי, הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי, נראה שאלה הן הוראות טכניות איך להחזיק ולהניף חרב, כמצוי בשפות אחרות. אָנָה, חרב, פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת. החרב הזו שנאחזת ביד לוחם מקצועי היא כה מהירה שאין לדעת היכן היא, ולאן היא הולכת.

• וְגַם־אֲנִי, כמוך, יחזקאל, אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי כמקונן על האסון, וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי, וארגיע את כעסי. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי.

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, שִׂים, סמן לְךָ בעיני רוחך או באופן מעשי שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל. מֵאֶרֶץ מלך אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם, שתי הדרכים יבואו מהצפון. וְיָד, מקום בָּרֵא, פַּנה באמצעות כריתת הצמחייה. בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר, בתחילתה של כל אחת מהדרכים הללו, המובילות לעיר, בָּרֵא, כרוֹת. כיוון שהמלכים הקטנים שסביבות ארץ ישראל חוברים לצדקיהו כדי למרוד בבבל, יֵרד נבוכדראצר דרומה עם צבאו באחת משתי דרכים:

• דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת, אל רַבַּת, עיר הממלכה של בְּנֵי־עַמּוֹן, וְדרך שנייה – אֶת־יְהוּדָה ש בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה, ממלכת יהודה המבוצרת בירושלים. על נבוכדראצר לבחור אם ילך לכבוש בדרך המזרחית שמוליכה לרבת בני עמון שבעבר הירדן המזרחי, או בדרך המובילה מערבה לכיוון ירושלים, כנראה 'דרך הים'. אין אנו יודעים אם אכן התלבט נבוכדראצר למעשה בשאלה זו. על כל פנים עמדו לפניו כמה אסטרטגיות.

• כִּי־עָמַד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־אֵם הַדֶּרֶךְ, הדרך הראשית המתפצלת, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, ולשם הכרעה באיזו דרך לפנות הוא יידרש לִקְסָם־קָסֶם: קִלְקַל, צחצח, ירה או: נענע בַּחִצִּים לסימן, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, צלמים ששימשו להגדת עתידות וכסגולה להצלחה. רָאָה בַּכָּבֵד. הכהנים הבבלים היו נוהגים לעתים להוציא את כבד הבהמה המיועדת לקרבן, ולראות בו סימנים שיכריעו בהתלבטויותיהם.

• בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם, בחץ שנבוכדראצר השתמש בו כגורל הוא יפנה אל יְרוּשָׁלִַם, לָשׂוּם כָּרִים, אילי ברזל שמנגחים בהם את החומה, או: למנות מפקדים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, בצרחה, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, לָשׂוּם כָּרִים עַל־שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, ערמת עפר כדי לעלות על החומה, לִבְנוֹת דָּיֵק, מגדל. נבוכדראצר היה מעדיף לצור על עיר קטנה ונוחה לכיבוש, כמו רבת עמון, יותר מירושלים שלה ביצורים טבעיים. ואכן, המצור על ירושלים נמשך זמן רב. אך כל הסימנים, בחצים, בתרפים ובכבד הראו לו שעליו ללכת לכיוון ירושלים.

• וְהָיָה הקסם לָהֶם – לבני ירושלים כִּקְסָם־שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם. הם לא האמינו שנבוכדראצר יכבוש את עירם כי שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת נשבעו לָהֶם נביאי השקר שנבוכדראצר לא יבוא עליהם. להם הם דווקא האמינו. וְהוּא – הביטחון בשבועות נביאיהם היה להם מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ, להילכד. הקשבתם לנביאי השקר רק הוסיפה על עוונם והנכיחה אותו. והוא מפרש:

• לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן הַזְכַּרְכֶם, מאחר שנזכר על ידכם עֲוֹנְכֶם, בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם, יַעַן הִזָּכֶרְכֶם – בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ. אתם עצמכם מביאים את לכידתכם. הנביא פונה אל צדקיהו:

• וְאַתָּה, חָלָל רָשָׁע. הורשעת בדין, ואתה נחשב כחלל, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ האחרון בְּעֵת עֲוֹן קֵץ. העוון הסופי, כשהתמלאה סאתו.

• כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים לצדקיהו: הָסִיר, הסר את הַמִּצְנֶפֶת, וְהָרִים, הרם את הָעֲטָרָה. כלומר, אתה מודח מכס מלכותך. זֹאת המצנפת כבר לֹא־זֹאת, איננה מה שהיא. הַשָּׁפָלָה, החלק השפל הַגְבֵּהַּ, וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל. מצנפת המלך אינה תקינה, הכריכה הגבוהה הוחלפה בנמוכה והנמוכה בגבוהה. כלומר המלכות תוסר.

• עַוָּה עַוָּה עַוָּה, מקולקלת לחלוטין, או: חרבה אֲשִׂימֶנָּה. מלכותו של צדקיהו תאבד, וצרות יבואו עליו, גַּם־זֹאת לֹא הָיָה, לא אירע כזאת עד עכשיו, עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ, עד שיבוא מי שבידו הַמִּשְׁפָּט, וּנְתַתִּיו – את המשפט, או את נבוכדראצר המעניש, על צדקיהו. בצד ירושלים מנבא יחזקאל גם על עמון, שהשתתפה במרד צדקיהו.

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָם, אלילם, וְאָמַרְתָּ: אל תחשבו שאם נבוכדראצר פנה לירושלים, אתם ניצלתם. חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה, שלופה לְטֶבַח, מְרוּטָה לְהָכִיל, לשאת הרג לְמַעַן בָּרָק,

• בַּחֲזוֹת לָךְ, בזמן שנביאי עמון חוזים לך שָׁוְא, כשהם חוזים שלא תפגעי בהם, בִּקְסָם־לָךְ דברי כָּזָב – לָתֵת אוֹתָךְ, את תינתני אֶל־צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים, הרשעים הנידונים ליפול חללים, אֲשֶׁר־בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ.

• הָשַׁב אֶל־תַּעְרָהּ, החרב תשוב אל נדנה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵאת. ההרג יסתיים בארצך, בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ, במולדתך אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ.

• וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי, כעסי אָפִיחַ, אנשוף עָלָיִךְ, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים, נבערים, או היודעים להבעיר אש, חָרָשֵׁי מַשְׁחִית. בעלי מלאכה המייצרים כלי נשק.

• לָאֵשׁ תִּהְיֶה עמון לְאָָכְלָה. דָּמֵךְ יִהְיֶה שפוך בְּתוֹךְ הָאָרֶץ שלך. את לא תִּגלי אלא תיענשי במקומך. או: דמך ייבלע באדמה ולא יתבע נקמה. לֹא תִזָּכֵרִי. יבוא עלייך חורבן גמור, כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי.