יחזקאל-פרק-24

ביאורים

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית לגלות יהויכין, שהיא גם שנת המלכתו של צדקיהו. בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, עשרה בטבת, לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם הזה, אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סמן את תאריכו של היום שכן יש לו ערך היסטורי, ורשום כי בו סָמַךְ, קָרַב מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מלך בבל הגיע היום עד לירושלים, ולמעשה התחיל המצור עליה.

• וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי, עַם יהודה מָשָׁל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: שְׁפֹת, העמד על האש את הַסִּיר, שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם.

• אֱסֹף נְתָחֶיהָ, נתחי הבשר שנועדו אל הסיר, קבץ אותם אֵלֶיהָ, כָּל־נֵתַח טוֹב – יָרֵךְ וְכָתֵף המרובים בבשר, מִבְחַר עֲצָמִים, עצמות מובחרות מַלֵּא. זהו דימוי לירושלים הנמצאת במקום אש המלחמה. אל העיר התקבצו מיטב העם – המלך, השרים וגדולי הדור.

• מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ, יקחו לסיר וְגַם דּוּר, סַדר בעיגול או בטורים את הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ, העצמות מלמטה. רַתַּח רְתָחֶיהָ, הרתח את הנתחים המבושלים, גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ.

• לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אוֹי, עִיר הַדָּמִים, ירושלים, סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה, זוהמתה בָהּ, וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה, זוהמת הסיר מטנפת את כל הבשר. לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ. כל הנתחים ייזרקו. לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל. לא יחולקו ממנה מנות לסועדים. הערבוב של הבשר משובח והטינופת המתבשלים יחד, אינו ניתן להפרדה. ובנמשל – גם הטובים שבירושלים התלכלכו ונטמאו ברעתה, ויאבדו אִתה או יצאו לגלות.

• כִּי שֶׁפך דָמָהּ של עיר הדמים בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל־צְחִיחַ סֶלַע, סלע חשוף מאדמה וצמחייה שָׂמָתְהוּ, שמה העיר את הדם, לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. כאן נרמז דין התורה לכסות בעפר את דמם של חיה ועוף בשחיטתם. אפילו הדם האנושי לא נספג או כוסה. חברת שופכי הדם אינה מתביישת במעשיה ואינה מנסה להעלים אותם. הדם החשוף לעין כול זועק.

• לְהַעֲלוֹת חֵמָה ו לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע, לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת, שלא ייעלם ויישכח ממנו דבר.

• לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: אוֹי, עִיר הַדָּמִים, כשם שאת הגדלת עוונך, גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה.

• הַרְבֵּה, ראוי להרבות לך את הָעֵצִים, הַדְלֵק את הָאֵשׁ, הָתֵם, כלה את הַבָּשָׂר. כשהאש גדולה והרתיחה ממושכת, הבשר מאבד את צורתו כאילו נמס ואיננו. התבשיל כולו נעשה כדייסה – וְהַרְקַח, תתבשל הַמֶּרְקָחָה, עד שהמים יתאדו, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, יישרפו.

• וְהַעֲמִידֶהָ – את הקדרה לאחר שהיא תתרוקן, עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה, לְמַעַן תֵּחַם, תתחמם וְחָרָה, תישרף נְחֻשְׁתָּהּ, תחתיתה, וְנִתְּכָה, תימס בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ, תִּתֻּם, תתַּם , תושמד חֶלְאָתָהּ. רֶשע יהודה יכלה.

• תְּאֻנִים, תואנות וניסיונות להגן ולתרץ, או: רמאויות הֶלְאָת, לאו, תש כוחם. וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת, רוב חֶלְאָתָהּ. רק בְּאֵשׁ תישרף חֶלְאָתָהּ. החלאה דבקה בסיר עד כדי כך שאי אפשר לכלותה אלא לשרוף אותה עם הסיר. ובנמשל:

• בְּטֻמְאָתֵךְ, ב זִמָּה, גילוי עריות, יַעַן טִהַרְתִּיךְ, ניסיתי לטהר אותך בהצבת גדרות לחטא, הטלת איסורים וחוקים והשמעת דברי תוכחה, וְאילו את לֹא טָהַרְתְּ, לא נשמעת לכל אלה. מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד, אין לך תקנה עַד־הֲנִיחִי, שאשכך אֶת־חֲמָתִי בָּךְ.

• אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, בָּאָה וְעָשִׂיתִי. דבְּרתי תבוא, אוציאנה אל הפועל, לֹא־אֶפְרַע, אזניח ואעזוב, אבטל ואפר, אשיב אחור, או: לא אשלם במקומכם את חובכם או אפרוס אותו, וְלֹא־אָחוּס, וְלֹא אֶנָּחֵם, אתחרט. עכשיו, כשהגיע זמנה של ירושלים להיחרב, לא יהיו הקלות בעונש. כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ, כפי אורח חייך ומעשייך שְׁפָטוּךְ. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. אבל אילםפרק כד פס' טו–כוהנבואה הקשה הזו נאמרה בתוך תקופת המצור שארכה כשנה וחצי. הנביא מאבד את אשתו במגפה ומצוּוה לכלוא את אבלו. במרירות על חורבן ביתו הפרטי יחזקאל מטעים לקהלו משהו מעצמת האבל של עם מוכה שחרב ביתו וחוסנו. בסוף העניין יחזקאל מתבשר כי לאחר שייוודע בגולה על החורבן וממדיו, יהיה לנביא פתחון פה מול העם – דבר שהיה מנוע מהנביא במשך שנים.

• וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:

• בֶּן־אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ, האדם היקר לך ביותר, בְּמַגֵּפָה, וְעל אף אסונך לֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא, תופיע דִּמְעָתֶךָ. לא תחצין את אבלך במספד או בבכי. גם אם האסון שובר אותך בתוכך, לא תסגיר את רגשותיך.

• הֵאָנֵק דֹּם, אתה יכול להיאנח אבל בשקט, בלי שאנקותיך יישמעו. מֵתִים אֵבֶל, אבל שעושים כרגיל על מתים אתה לֹא־תַעֲשֶׂה, כלומר את פְּאֵרְךָ, הצניף, הכובע המפואר שלך חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, שלא כמנהגו של האבל, שאינו מתהדר במלבושיו, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, לעומת שאר אבלים, החולצים את נעליהם, וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם, האבלים נהגו לכסות את פניהם כסימן לאבל, להסתגרות ושתיקה. וְלֶחֶם אֲנָשִׁים, 'סעודת הבראה' שמגישים לאבל לאכול משל אחרים לאחר קבורת המת, לשם ניחום ותמיכה, או כדי למנוע מן האבל לחזור מיד לשגרת חייו לעסוק במאכליו. אתה לֹא תֹאכֵל. הימנע מהפגנת כל סימן חיצוני לאבלך.

• וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם את דברי הנבואה הזאת בַּבֹּקֶר, וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב. בין אם היה זה מוות פתאומי במגפה, ורק עכשיו נודע לו מי הוא 'מחמד עיניו' שהיה אמור למות, בין אם עמדה עוד קודם למות. וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר הבא כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי. לא הראיתי כל סימן אבל.

• וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם: הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה מעשים חריגים אֵלֶּה מרמזים לָּנוּ, כִּי אַתָּה, שאתה עֹשֶׂה? בהתנהגותך החריגה במות אשתך בוודאי אתה מביע דבר –מה לכולנו.

• וָאֹמַר אֲלֵיהֶם: דְּבַר־ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר:

• אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי מְחַלֵּל, מטמא, פוגם אֶת־מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם, הכוח שאתם מתפארים בו, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל, אהוב נַפְשְׁכֶם. וגם בְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם ביהודה, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.

• – וַעֲשִׂיתֶם אתם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי – עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ כאבלים, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים, הבראה לֹא תֹאכֵלוּ,

• וּפְאֵרֵכֶם יהיו עַל־רָאשֵׁיכֶם, וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם. לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם. האסון הכבד המלֻווה באיסור להביע את האבל, מביא אנשים להרגיש שהם נמקים בייסוריהם. זה יהיה בקרוב מצבם של אנשי יהודה. ייתכן שהם ייאלמו מרוב תדהמה, יאוש כללי והיעדר נחמה או מיראת הכשדים. וכשזה יקרה – וּנְהַמְתֶּם, תשמיעו קולות רטינה מתוך רוגז, צער וחרטה, אִישׁ אֶל־אָחִיו.

• וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת, דוגמא, כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ – בבוא הרעה, וִידַעְתֶּם אז כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהִים, מממש את דברי.

• וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעֻזָּם, מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם, אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם, הדבר המושלם ביותר בעיניהם, שאליו נפשם משתוקקת – המקדש, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם,

• בַּיּוֹם הַהוּא, באותו הזמן יָבוֹא מיהודה הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם, לספר את אשר קרה.

• בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ, אֶת, עם בוא הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר, הפליט יגרום שתוכל לדבר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד. עד אז אמנם היה יחזקאל צריך לנבא מפעם לפעם, אבל בין נבואה לנבואה לא היה יכול לדבר. עכשיו הוא מתבשר שכשייוודע בגולה דבר החורבן וממדיו, יוכל לשוב ולדבר כאחד האדם. וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'. כל זמן שהנבואה בגדר איום הנשמע מפיהם של נביאים במשך דורות רבים, אנשים מתייחסים לדבריו של נביא בשאננות ובאדישות. גם אם מאמינים בנביא, הם דוחים את הפורענות לדורות אחרים. כאשר יתאמת החזון על החורבן הקרב והולך, יזכה יחזקאל לאמון, ושומעיו יתייחסו לדבריו ברצינות. אז הוא יוכל להוכיח את העם בטבעיות ולא מתוך כפייה והתנגדות.