בראשית-פרק-27

ביאורים

• וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, התעוור, או: שהתמעט כושר ראייתו באופן ניכר, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי. עשו הגיב כראוי. היחסים החיוביים בינו לבין אביו היו הדדיים.

• וַיֹּאמֶר יצחק : הִנֵּה נָא, עתה זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. יצחק ראה את מותו כקרוב אליו משהיה בפועל, שהרי לפי חישובים שונים המשיך לחיות שנים רבות מאוד אחרי כן. ייתכן שלא חי חיים פעילים, וחש כי הזקנה קופצת עליו.

• וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, קח את כלי הציד שלך — את תֶּלְיְךָ, אשפת חציך, הנתלית על הגב, וְאת קַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד.

• וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים מהציד שתצוד, כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, כמו שכבר סופר, שעשו היה מאכיל את יצחק מצידו , ושיצחק חיבב זאת. וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

• וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה כדברי אביו, לָצוּד צַיִד כדי לְהָבִיא.

• וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר, כדברים האלה :

• הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי.

• וְעַתָּה, בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. רבקה פונה אל בנה באופן סמכותי, משום שהיא אומרת לו לעשות מעשה מורכב ואפילו מפוקפק לכאורה.

• לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן, וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים. נראה ששיערה כי הציד שעשו יוכל להביא הוא צבי או שני צביים. על כן ביקשה מיעקב להביא לה שני גדיים, שטעמם דומה. וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. מכיוון שידעה כיצד לבשל ליצחק, והכירה את רגישות חכו, היה סיכוי שהיא תוכל להכין לו מטעמים כך שלא יבחין בהבדל בין טעמו של בשר צבי לטעם בשר גדי.

• וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: לא אוכל לבוא אל אבי בדמותו של עשו — הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, עשו, שכבר בלידתו היה שעיר, מן הסתם נעשה עם השנים שעיר יותר ויותר. וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. ייתכן שיעקב לא היה קרח משֵּׂער, אלא בעל שִׂיעור רגיל, אך בהשוואה לעשו, נחשב חלק.

• אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי, ימשש אותי אָבִי, לאו דווקא כדי לבדוק מי הדובר, אלא בתמימות, כיוון שנעמוד קרובים זה לזה, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, כרמאי, שכן יבין שאני מתחפש לעשו, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה, והדבר מסוכן.

• וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי. אם תקולל — הקללה תחול עלי. אין זה אלא ביטוי רטורי שבו היא מקבלת על עצמה את האחריות לקללה. אַךְ בינתיים שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי את מה שציוויתי אותך.

• וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח, וַיָּבֵא לְאִמּוֹ כבקשתה, וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.

• וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, בגדיו הטובים שנשמרו להזדמנויות מיוחדות, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, וַתַּלְבֵּשׁ בהם אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן,

• וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה כעין שרוולים עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו, שכן במקומות החשופים בגוף עלול לבלוט ההבדל ביניהם. כך כשימשש יצחק כהה העיניים את פרוות גדיי העזים, הוא ישער שלפניו עשו.

• וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.

• וַיָּבֹא אֶל אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי. וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה, בְּנִי? ייתכן שקולותיהם של התאומים, יעקב ועשו, היו דומים מאוד, ולכן יצחק נזקק לשאול שאלה זו.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. יעקב לא יצא לציד, אלא לקח את הגדיים מהדיר ולכן הקדים להגיע.

• וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ: מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי, הרי לפי חשבוני, הציד והכנתו אמורים לארוך זמן רב יותר ? וַיֹּאמֶר יעקב : כִּי הִקְרָה, זימן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי את הציד מיד. יצחק חש בדבר מה חריג.

• וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, אמשש אותך, בְּנִי, כדי שאדע הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. יצחק, שראייתו כבדה, לא הבחין היטב בין שני תאומיו.

• וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר יצחק : הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, דקויות הקול מזכירות את קולו של יעקב, אבל — וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

• וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ. קולו של המתברך ערער את ביטחונו של יצחק, אך מגע ידיו היה כשל ידי עשו. ייתכן שאפילו אוצר המלים שלו היה זהה לזה של עשו.

• וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? הוא חוזר ושואל כדי לוודא שוב. וַיֹּאמֶר: אָנִי.

• וַיֹּאמֶר אמירה טקסית למחצה : הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי. וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. אחרי שיצחק סעד, הוא חש טוב יותר, והרגיש קרבה אל בנו.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי, ונשק אותי, בְּנִי.

• וַיִּגַּשׁ יעקב וַיִּשַּׁק לוֹ, ליצחק, וַיָּרַח יצחק אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו המעולים והמיוחדים של עשו, שספגו את ריחו האופייני של מי שרגיל לצעוד בשדות. וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. חכמים אמרו שיצחק הריח ריח של שדה תפוחים, שכן שדה תבואה אינו מפיץ ניחוחות, ואילו במטע אפשר להריח את ריח הפֵּרות. מתוך ריחו של השדה המבורך שמריח יצחק בהווה, הוא מברך את בנו בברכת שדותיו כל חייו:

• וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. ומברכת הלחם והיין נוסקת הברכה העתידית להתעצמות העם שיֵּצא ממנו:

• יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים. הֱוֵה, הֱיה, גְבִיר, ראש וראשון לְאַחֶיךָ, תגבר עליהם. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ. אולי היו ליצחק ולרבקה ילדים נוספים שלא הוזכרו משום שאינם חשובים מבחינת הסיפור, ושמא אין זו אלא ביטוי מטונימי המתייחס לבני עשו או בני אחי רבקה. אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, סיים יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו, וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. למזלו, עשו הגיע רק לאחר שקיבל את הברכות ויצא מן החדר.

• וַיַּעַשׂ גַּם הוּא, עשָו, מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו. וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.

• וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו: מִי אָתָּה? שהרי אין הוא מבין את הכפילות. וַיֹּאמֶר: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.

• וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד, שכן הוא גילה שמשהו נורא קרה. וַיֹּאמֶר: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא ואכלתי, עוד קודם שבאת, וָאֲבָרֲכֵהוּ, ובירכתי אותו ? גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. ידוע לי שהברכה חלה עליו.

• כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד מתוך אכזבה, כעס ומפח נפש. וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. כיוון שעשו לא שמע את דברי הברכה שניתנה ליעקב, הוא לא ידע שבברכתו הכפיף יצחק אותו ליעקב. בקשתו לברכה נבעה הן מאמונתו בכוחה הנבואי של הברכה, הן מכך שהברכה מבטאת את הקשר האישי של האב כלפי הבן המתברך.

• וַיֹּאמֶר לו יצחק : בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. הברכה כבר חלה עליו, ואינני יכול לקחתה ממנו. את הנעשה אין להשיב.

• וַיֹּאמֶר עשו בכעסו : הֲכִי, האם לחינם קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב? אמנם שמו של יעקב נגזר במקורו מאחיזת העקב, ומכך שבא בעקבות עשו, אך כאן הוא משתמש בשורש זה במשמעות של עקמומיות ומרמה — וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם — אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, הוא קנה ממני במרמה את הבכורה, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח גם את בִּרְכָתִי. משהבין שאין בכוחו לבטל את מה שנעשה — וַיֹּאמַר: הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה? האם השארת לי ברכה כלשהי? הרי לא ייתכן שבירכת אותו בכל הברכות האפשריות.

• וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ, עשיתי אותו אדון לך, וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו. בירכתי אותו בכך שהתבואה והיין יימצאו בהישג ידו, וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי? מאחר שאינני יכול לבטל את הברכה הקודמת, איזו ברכה אוכל להעניק לך, שתעמוד כנגד ברכתו?

• וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו: הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ, אָבִי? הרי יכולה להיות ברכה שלא תסתור את הברכה הראשונה. בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי בברכות כלשהן. בייאושו — וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. לבסוף יצחק מצא דרך לברך את בנו.

• וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, אף אתה תנחל אדמה דשנה, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

• וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, מאחר שאינך הבן הבכור, אין לך זכות גמורה על המקום שתחיה בו, ותמיד תיאלץ להילחם עליו. וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, תתקומם, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, תצליח להשתחרר ממנו, אך במציאות הבסיסית הוא יהיה האדון, ואתה תהיה לו לעבד.

• וַיִּשְׂטֹם, שנא עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו, ובגלל תוצאותיה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, כשאבי ימות — וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. שוב מתחשב עשו באביו ורואה בו סמכות. על כן לא יעז להתנכל לאחיו כל עוד אביו חי.

• וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל. ייתכן שעשו אמר את הדברים לא רק בלבו. כדמות מוחצנת, אפשר לשער שהיה מוקף בידידים, וביטא את מזימותיו במחיצתם, אולי בעת שהיה מבושם ביין, וכך התגלגלו ונודעו לרבקה. לפי דעה אחרת, הדברים נאמרו בלבו בלבד, ורבקה שמעה אותם בכוח הנבואי שבו ניחנה. וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ, מנחם את עצמו במחשבה שיהרוג אותך.

• וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, שמעת בקולי ובעקבות זאת נכנסת לסבך זה. כדאי שתמשיך לשמוע בקולי, והפעם — כדי לצאת ממנו — וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. אצלו תוכל לחסות.

• וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, שנים אחדות, עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת, עד שישקוט כעסו של אָחִיךָ,

• עַד שׁוּב אַף, כעסו של אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ, עד שעניין הברכות יפסיק להטריד אותו. כשאדע שכעסו נרגע — וְשָׁלַחְתִּי שליח וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, מחרן. שהרי אתם עלולים להילחם ולהרוג זה את זה — לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד? מעשה הברכות לא היה נוח לאיש מבני המשפחה. רבקה התעלמה ממנו כשדיברה עם יצחק. אולי לא סיפרה לו על המתיחות הרבה ששררה בין האחים ועל מה שידעה על מזימותיו של עשו, משום שרצתה להימנע מלצער אותו. היא העדיפה להכשיר את הקרקע לנסיעתו של יעקב —

• וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק: קַצְתִּי בְחַיַּי, נמאסו עלי החיים מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, שנשא כבר עשו, אך אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ — לָמָּה לִּי חַיִּים?! רבקה רומזת ליצחק, שיציע ליעקב לעשות כמותו — לקחת אשה ממשפחתו היושבת הרחק, ולא מבנות חת.