בראשית-פרק-30

ביאורים

• וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה, תן לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן, אם לא יהיו לי בנים — מֵתָה אָנֹכִי. לא יהיו לי חיים.

• וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל. יעקב לא כעס עליה בגלל רצונה בבנים. בוודאי לא מנע מאשתו האהובה את חברתו. נראה כי סגנונה התובעני והמתפנק וההנחה שהניחה כאילו יעקב מסוגל לפעול למען פוריותה גם בדרכים שאינן טבעיות, הם שעוררו את חמתו. וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? לא אלי את צריכה לפנות, שהרי אותי חנן ה' בילדים, ואם הוא מונע אותם ממך — זהו עניין שבינו לבינך.

• וַתֹּאמֶר: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה — בֹּא אֵלֶיהָ, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. יעקב לא התנגד.

• וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה חוקית. בלהה, שהיתה שפחה, השתחררה כדי להפוך לאשת יעקב, ולכך יהיו השלכות על מעמדם של בניה. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.

• וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

• וַתֹּאמֶר רָחֵל, שנהגה מנהג אמהוּת בתינוק הזה, ועל כן היא שהעניקה לו את שמו : דָּנַנִּי אֱלֹהִים אם אני ראויה לילדים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן. עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.

• וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

• וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי, נאבקתי אִתה בריב קמאי ועצום על פרי הבטן. גַּם יָכֹלְתִּי, שהרי נולד לי בן נוסף. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. אף על פי שבנים אלו לא היו בניה הביולוגיים, רחל התייחסה אליהם כאילו היו בניה שלה.

• וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת, לאחר לידת יהודה, וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.

• וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן.

• וַתֹּאמֶר לֵאָה: בָּא גָד, מזל, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.

• וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

• וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, אני מאושרת כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת. הנשים מעודדות ומחזקות אותי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. בתוך סיפורי ההולדה של בני יעקב מופיע סיפור פנים-משפחתי קטן:

• וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. נראה כי ראובן היה אז כבן ארבע או קצת יותר גדול. וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ כמתנה. בתור בנה הבכור, וכפי שיכול להשתקף גם מהשם שנתנה לו, היה ראובן קרוב במיוחד לאמו. כיוון שהדבר לא הוסתר — וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה: תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. היו שראו בצמח הדודאים סגולה לפריון, אך נראה שרחל רצתה בפֵּרות הללו מאותה סיבה שראובן רצה בהם — בשל יופיים והריח שהם מפיצים.

• וַתֹּאמֶר לָהּ לאה : הַמְעַט קַחְתֵּךְ, לא די לך שלקחת אֶת אִישִׁי, שהרי לבו של יעקב וזמנו נלקח על ידי רחל, וְלָקַחַת, ואת רוצה לקחת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?! לפי ההסדר שכנראה היה בין הנשים, הלילה היה התור של רחל. וַתֹּאמֶר רָחֵל: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. אוותר על יעקב הלילה תמורת הדודאים. ואכן כך הוסכם ביניהן. מטעמי נימוס וצניעות היה לכל אחת מן הנשים אוהל לעצמה.

• וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב לביתו, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, קודם שפנה לאוהלה של רחל. וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ מאחותי בְּדוּדָאֵי בְּנִי. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. יעקב קיבל את ההסכם שבין נשותיו.

• וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה. ולאחר שפסקה מלדת, שוב — וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.

• וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. ייתכן שנרמזת כאן גם שכירתו של יעקב, אך במפורש היא מדגישה את השכר משמים שקיבלה על נתינת זלפה ליעקב.

• וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.

• וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב, ה' נתן לי מתנה טובה — הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי, ישכין את מעונו אצלי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים. בין אם ראתה בחזונה כי עתידים לצאת מיעקב שנים עשר בנים, ובין אם לא — הרי זה מספר גדול. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן.

• וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

• וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

• וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

• וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף. היא לא בחרה בשם 'אסף', המבטא את דבריה הקודמים בלבד, שכן השם יוסף מכיל הן את אספת החרפה, הן את הבקשה לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר אחרי יוסף. נראה כי יעקב ציפה לשוב לארצו זמן רב, אך התעכב עד שימלאו ארבע עשרה שנה שהתחייב ללבן, ואולי גם כדי שיהיה לרחל ילד משלה. ייתכן שחשב שיקל עליה להרות במקומה. עתה, עם הולדת יוסף, ביקש יעקב להיפרד מלבן. ההינתקות מחמיו-מעסיקו לא היתה פשוטה. היא היתה כרוכה בהסדרת העניינים הכלכליים בין השניים אך גם בעניינים רגשיים מורכבים. גם לאחר שיחולק הממון ביניהם, לא יגיעו לכלל פרדה מוסכמת בחרן, ויעקב יימלט. אולם התברר שהניתוק לא היה מלא — תרפים מביתו של לבן היו חבויים בכר הגמל של רחל. הפרדה המלאה, הכוללת ברית בין יעקב וביתו לבין לבן חותנו, תתרחש רק הרחק משם, בהר הגלעד.

• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: עד כה שהיתי אצלך ועבדתי עבורך, אבל עתה שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

• תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן, בנשים, וְאֵלֵכָה. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. הרי מילאתי את כל התחייבויותי .

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, בבקשה ממך, נִחַשְׁתִּי, פעלתי בקסמי כדי לדעת מהו הגורם להצלחתי הכלכלית, וגיליתי — וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ.

• וַיֹּאמַר לבן ליעקב : נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, קבע אתה את השכר המגיע לך ממני, וְאֶתֵּנָה. עד עתה עבדת תמורת שתי נשיך, אך משנודע לי מניחושי שאתה הוא שהבאת עלי שגשוג כלכלי — תוכל לנקוב בכל סכום שתרצה.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו יעקב : אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ, וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי,

• כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי — וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי. יעקב אישר את דברי לבן, אך הדגיש בפניו שאין צורך בניחושים נסתרים כדי לראות כיצד שורה הברכה בביתו, מאז הגעתו של יעקב. וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי?! אין לי דבר משלי, מלבד נשים וילדים, כיוון שעד כה עבדתי וחייתי אצלך.

• וַיֹּאמֶר לבן ליעקב : מָה אֶתֶּן לָךְ? מה רצונך? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה. אל תשלם לי כסף או שווה כסף מרכושך הנוכחי. אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה — אָשׁוּבָה לעבוד אצלך, אֶרְעֶה צֹאנְךָ, אֶשְׁמֹר.

• אֶעֱבֹר עמך בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם, הוצא מתוך הצאן כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא, שיש עליו כתמים חומים. צבעם של הכבשים החיות באזורנו הוא לרוב לבן, אבל לעתים מופיע ביניהן שה שעל עורו כתמים. וְכָל שֶׂה שהוא לגמרי חוּם בַּכְּשָׂבִים, בין הכבשים. וְכן, אם תמצא טָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים. לרוב העזים שחורות לגמרי, אך יש ביניהן גם עזים שעליהן כתמי צבע. וְהָיָה שְׂכָרִי כל יוצאי הדופן הללו שיימצאו אצלי מכאן ולהבא, לאחר שתסיר את אלו הנמצאים עתה בעדר. הצעתו של יעקב מאפשרת את הקצאת שכרו ללא עמימות, העלולה לעורר ויכוחים —

• וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, כאשר תשלם לי את שכרי, תוכל לדעת בבירור ש כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים, אם תמצא אצלי בעלי חיים בעלי צבע טבעי אחר — גָּנוּב הוּא אִתִּי.

• וַיֹּאמֶר לָבָן: הֵן, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ. לבן ראה בכך הצעה מצוינת, שכן מספר הבהמות הללו קטן יחסית.

• וַיָּסַר לבן בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים, בוגרי הכבשים הָעֲקֻדִּים, שעל רגליהם במקום עקדתם, כלומר במקום כפיתתם, מופיעים פסים שונים, וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל הָעִזִּים הממליטות הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ, בעזים, וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים. וַיִּתֵּן אותם בְּיַד בָּנָיו בעדר רחוק, שלא יתערב בעדרו של יעקב.

• וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב, מרחק גדול עבור צאן, וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת במקום אחר.

• וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל של עץ לִבְנֶה לַח, וְלוּז וְעַרְמוֹן, וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת. חתך במקלות חיתוכים והסיר מעט מקליפתם, כך שהתגלה מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת, צבעו הלבן של גוף העץ.

• וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, כלומר בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם, אֲשֶׁר מהן תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, מול שאר בני הצאן, כלומר במקום שבו מתקבץ העדר, וַיֵּחַמְנָה, בצאן התעוררה תאווה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

• וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל, לנוכח הַמַּקְלוֹת, וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

• וְאת הַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב ובודד אותם, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל מול עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן, העמיד את אלו בראש הצאן, וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל, ולא שם אותם עם צֹאן לָבָן, שהרי לפי התנאים שנקבעו, זהו עדרו של יעקב.

• וְהָיָה בְּכָל יַחֵם, בעונת הייחום של הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, הצאן המשובחות, הקשורות יותר להזדווגות בעונה זו, או: שאלייתן קשורה למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים, לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת, לייחם אותן כשהן מסתכלות במקלות.

• וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, כאשר הצאן חלושות ורפות, כלומר כשאין הן בעונת הייחום, או: אותן שהן מכוסות באליה כמצבן הטבעי. לֹא יָשִׂים את המקלות. וְהָיָה הָעֲטֻפִים, הכבשים והעזים הנרפות, שאינן מתייחמות בזמן, לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים, המובחרות, המתרבות יפה, לְיַעֲקֹב, מפני שיעקב חשב שלא כדאי לו להשקיע מאמץ בחלשות.

• וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, יעקב גדל מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת, וכיוון שלא היה זקוק לצאן רב כל כך, קנה תמורתו רכוש רב וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים, והפך לראש שבט.