בראשית-פרק-32

ביאורים

• וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. יעקב יצא עם מחנהו מן הגלעד, ולפניו דרך ארוכה עד בית אביו, השוכן בבאר שבע או בחברון. וַיִּפְגְּעוּ, פגשו בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: כיוון שאין אלו מלאכים בודדים, אלא מחנה מלאכים — מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. על כן — וַיִּקְרָא את שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם, על שם מחנהו שלו ומחנה אלוקים. מחניים נשאר שם מקום המצוי מדרום לגלעד בעבר הירדן המזרחי. יעקב השב מגלותו בחרן עומד להיפגש עם אחיו. מפגש זה טעון ביותר, שכן יעקב גלה מביתו כשביקש עשו להרגו. לקראת המפגש המאיים מחשב יעקב היטב את צעדיו. הוא מתפלל אל ה' ופועל לקראת עשו הן בדרכי פיוס ושלום הן בהתגוננות מפני אפשרות של מלחמה. יעקב ביקש להודיע לעשו שהוא עומד להיפגש עמו.

• וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, שליחים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה, לארץ שֵׂעִיר, שְׂדֵה, לאזור אֱדוֹם.

• וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. יעקב רצה שהשליחים יבינו את מורכבות מערכת היחסים עם עשו, ועל כן תיאר בפניהם את עשו כאדוניו ואת עצמו כעבדו : עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר, והתעכבתי עַד עָתָּה.

• וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. התבססתי כלכלית בתקופה שבה לא התראינו, ועל כן אינני זקוק לתמיכתך. אולי אף אוכל להועיל לך, אם תרצה. וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ, כפי שעושים אחים טובים ומיודדים לקראת פגישתם.

• וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. זהו גדוד משמעותי. על כן חשד יעקב שמא אין זה משמר כבוד גרידא. עשו לא הגיב במישרין לדבריהם של שליחי יעקב. הם רק ראו אותו פונה לכיוון יעקב.

• וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד נוכח יחסי הכוחות המוטים ונוכח האיום בשפיכות דמים, וַיֵּצֶר לוֹ, ציער אותו שזהו המצב, שהרי אין בלבו על עשו. כיוון שכך, הוא התגונן: וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, העבדים והשפחות, הידידים ושאר אנשים שנספחו אליו בראותם שהצליח בחרן, וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים — לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

• וַיֹּאמֶר לאנשים שסביבו, או: בלבו : אִם יָבוֹא עֵשָׂו להילחם אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ — אולי לא נצליח להתגונן מפניו — לפחות וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק, ה', הָאֹמֵר אֵלַי: שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. אני פונה אליך משום שאתה הוא שאמרת לי לחזור הביתה. אף על פי שיעקב היה מאוים עתה, הוא פתח את תפילתו בהודיה:

• קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כשעברתי את הירדן בבריחתי מכנען, הייתי אדם בודד שרק מקלו ברשותו, וְעַתָּה אני עומד בראש שבט ובו אנשים ורכוש, עד כדי כך ש הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. על כך אני מודה לך.

• הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ, פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. הוא עלול להרוג את כל אשר לי.

• וְאַתָּה אָמַרְתָּ במחזה הסולם שראיתי בבית אל : הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. הבטחת שתגן עלי, ועתה אני זקוק להגנתך.

• וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה, מתנה לְעֵשָׂו אָחִיו:

• עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים,

• גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם — שְׁלֹשִׁים, פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. מכל סוג שלח יעקב זכרים ונקבות, כדי שתשרה ברכה במתנתו. היחסים הכמותיים בין הזכרים והנקבות נעוצים בכך שזהו עדר המיועד לרבייה. גודלו המרשים של עדר המנחה מעיד על ממדיו העצומים של מקנה יעקב.

• וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ. כל אחד מהעדרים ניתן בידי רועה אחר. וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: עִבְרוּ לְפָנַי, הקדימו את פגישתי עם עשו, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. פיזור המנחה נועד להשביע את עינו של עשו ולהגדיל את הרושם.

• וַיְצַו אֶת רועה הצאן של המחנה הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר: לְמִי אַתָּה שייך, וְאָנָה, ולאן תֵלֵךְ, וּלְמִי שייכות הבהמות ה אֵלֶּה לְפָנֶיךָ?

• וְאָמַרְתָּ: אני שייך לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב, והבהמות האלה מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, וְהִנֵּה גַם הוּא, יעקב אַחֲרֵינוּ, והוא מקדים למפגש את מתנותיו.

• וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים, לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה — שאתם עובדיו של יעקב, וכל זה הוא שלח כמנחה לאדונו עשו — תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

• וַאֲמַרְתֶּם: גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב יגיע לפגישה אַחֲרֵינוּ. הוא אינו בורח, ואינך צריך לרדוף אחריו. כִּי אָמַר, יעקב חשב : אֲכַפְּרָה פָנָיו, אֲרַצֶּה את עשו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי. וְאַחֲרֵי כֵן, אחרי שתגיע אליו המנחה, אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי, יסלח לי על מה שעשיתי לו.

• וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו. העדרים עברו לפני יעקב, תחת פיקוחו. וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. בין הכנותיו למפגש עם אחיו לבין המפגש עצמו מתמודד יעקב, כשהוא נותר לבדו, עם דמות עלומה. אין ספק כי גם בהתרחשות לילית זו יש כדי להכין אותו לקראת המפגש עם עשו. חזל ראו במפגש זה את מאבק האיתנים המנטלי-רוחני של יעקב עם עשו, וכינו את האיש שרו של עשו. גם כשיעקב יצא מן הארץ, הוא פגש מלאכים. אז היה הדבר בחלומו. ביציאתו מן הארץ ובחזרתו הוא פוגש בכוחות לא טבעיים כשהוא שרוי לבדו בלילה. יעקב פגש מלאכים גם בחזרתו מחרן, עם התקרבו לארץ כנען, במחניים. עתה הוא פוגש בלילה 'איש' בודד, ומזהה בו כוחות עליונים. ואולם, בניגוד לפגישה עם המלאכים במחניים, כאן אותה דמות מלאכית נאבקת עם יעקב, ואף פוגעת בו. בסופו של דבר הוא יכול לה ומכניעה, עד שזוכה לקבל ממנה ברכה. כמו במחניים, גם כאן קורא יעקב את המקום על שם פגישתו עם המלאך.

• וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, לאחר ששילח את עדרי המנחה, עשה יעקב מעשה בעצמו: וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. מקומו המדויק של המעבר אינו ידוע, אבל עדיין קיים נחל בשם זה במרכז עבר הירדן. נחל זה אינו עמוק ואפשר לחצותו.

• וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ, כדי להיפגש עם עשו מדרום לנחל יבוק . מן הסתם, לא יכול היה להעביר את נשיו, ילדיו בני הגילים השונים וחפציו בבת אחת, ועל כן הצטרך לעבור את הנחל כמה פעמים.

• וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ על שפת הנחל, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עלום ומסתורי עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

• וַיַּרְא האיש כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, שלא הצליח להפיל את יעקב, וַיִּגַּע, הכה אותו ופגע בְּכַף יְרֵכוֹ, בחלקה העליון של הרגל, וַתֵּקַע נקעה ממקומה כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. למרות הכאב הקשה שנגרם לו, יעקב עדיין עמד על עמדו, ולא הובס.

• וַיֹּאמֶר האחר : שַׁלְּחֵנִי, שחרר אותי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. אינני יכול להישאר כאן עוד, שכן אני יצור לילי. כאן מתברר שאין הוא אדם המתנפל על יעקב, אלא הוויה שאינה אנושית. למרות שהיה זה כוח עליון, יעקב חש כי בכוחו לגבור על האִישׁ — וַיֹּאמֶר יעקב : לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אם אתה מעוניין להשתחרר ממני, עליך לברך אותי. יעקב לא דרש כניעה ולא התנצלות, אלא קבלת מרות. הברכה תבטא שהזר משלים עם יעקב, ואף מסכים לעשות דבר למענו.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו האחר, המלאך : מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. אילו היתה זו שיחה אנושית רגילה, היה סביר שיעקב ישאל את האיש: אם אינך יודע מי אני — לשם מה התנפלת עלי? כאן מדובר באירוע טקסי — האיש שאל את יעקב לשמו, כיוון שרצה להתייחס לכך בברכתו.

• וַיֹּאמֶר המלאך: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ, נאבקת עִם אֱלֹהִים, עם מלאך, עם כוח עליון וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

• וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב את האיש וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. ייתכן ששאלַת שמו, כלומר מהותו או הגדרתו, לא נבעה מסקרנות גרידא, אלא מהצורך לברר עם עצמו את פשר המאבק, שהרי יעקב לא ידע אם הוא בן דמותו של עשו — שרו של עשו, האם הופיע רק לשם ניסיון, או שהיה בו איום ממשי מצד האופל. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? ידיעת שמי אינה נחוצה לך. ושוב — וַיְבָרֶךְ המלאך אֹתוֹ שָׁם.

• וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים, מלאך פָּנִים אֶל פָּנִים. היו מי שראו מלאך וחששו שהם עומדים למות. יעקב לא רק ראה מלאך, הוא ידע בוודאות כי פגש בו פנים אל פנים, ובכל זאת — וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

• וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל. יעקב היה בוודאי נרגש ומזועזע הן מעצם הפגישה במלאך, הן מפציעתו — וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

• עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, העצב או הגיד הגדול הנמשך מחלקה העליון של הירך ועד העקב, אֲשֶׁר עַל כַּף, שקע הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה, אזור פגיע בגוף. בעקבות נקעו של יעקב נאסרה אכילת גיד זה בבעלי החיים על זרעו לדורותיו.