בראשית-פרק-35

ביאורים

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בני בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ, עבדים, שפחות ושאר הנלווים אליו : הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, שנלקחו כשלל מאנשי שכם, או שהיו חלק מרכושם של הנלווים אל יעקב. ובנוסף על כך — וְהִטַּהֲרוּ, רחצו, טִבלו במים, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם, בגדיכם.

• וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.

• וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, שחלקם היו מקושטים בצלמי אלילים. וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת עץ הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם, ליד שְׁכֶם.

• וַיִּסָּעוּ. בסוף העניין הקודם נאמר, שיעקב חשש שמא הריגת אנשי שכם תעורר רצון נקם ביושבי הערים הסמוכות, והנה — וַיְהִי חִתַּת, פחד, יראת אֱלֹהִים, פחד גדול מאוד שלא יכלו להסבירו עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. היו גם סיבות טובות לדבר: תושבי הערים האחרות לא ידעו מהו גודל המחנה של יעקב; ומשהגיעו לאוזניהם הדי השמועה שמשפחתו הרסה את שכם, נפלה עליהם אימה מיעקב. מן הסתם לא ידעו את פרטיה של ההתרחשות. יתר על כן, יש להניח שהיחסים בין הערים הללו היו רופפים למדי, שכן תושביהם לא הגיעו בהכרח ממוצא משותף. על כן בוודאי חלק מתושבי הערים שבסביבות שכם היו אדישים לאירוע, ובחרו להימנע ממעורבות בעניין שלא נגע בהם.

• וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן — הִיא בֵּית אֵל, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

• וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, למקום המזבח אֵל בֵּית אֵל. בשם זה ה' עצמו הזדהה לפניו כשהיה בחרן. כִּי שָׁם נִגְלוּ, נגלה אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.

• וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה. באותה עת היתה דבורה זקנה מאוד, שהרי שנים רבות קודם לכן ליוותה את רבקה מחרן לארץ כנען. כמובן, עכשיו כבר לא שימשה כמינקת. בתור בת הלוויה הוותיקה של רבקה, מעמדה במשפחה היה בכיר ממעמדן של שאר משרתות, וכנראה רחשו כלפיה כבוד וחיבה יתרה. וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל, לרגלי ההר שבו שכנה בית אל, תַּחַת הָאַלּוֹן שצמח שם, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ של העץ אַלּוֹן בָּכוּת, כציון האבל עליה.

• וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. גם התגלות זו, כמו בצאתו לחרן, היתה בבית אל.

• וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ עד כה היה יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. אף על פי שיעקב התבשר עוד קודם לכן על שינוי שמו, אז שמע על כך מפי המלאך, ובהקשר של מאבק, ועתה אושר השם על ידי ה'.

• וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי. שם זה מרמז על עצמתו של אלוקים ועל כוחו להפרות. פְּרֵה וּרְבֵה. גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, עמים יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ, צאצאיך יזכו בגדוּלה.

• וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק — לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ.

• וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.

• וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ — מַצֶּבֶת אָבֶן. וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ יין, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן, לציון ההתגלות הנוספת.

• וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים — בֵּית אֵל. חזר וקרא למקום כך, לאמת את אשר כבר ידע, כי שם בית אלוקים ושם השכינה תמיד. רחל היתה האם היחידה שלא נקברה באחוזת הקבר המשפחתית — במערת המכפלה שבחברון. רחל, שאמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, נפטרה בעת שילדה את בנה השני. מבטם הנוקב של חכמים כורך את הסתלקותה של רחל מן העולם במימוש הקללה שקילל יעקב בלי דעת, כאשר לבן חיפש את תרפיו בקרב מחנהו. מתוך אמונו המלא של יעקב שאיש ממשפחתו לא גנב, הוא הכריז: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, בעטיה של שגגה זו, שיצאה מפיו, נפטרה רחל בדמי ימיה.

• וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל דרומה, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ, מידת מרחק מסוימת לָבוֹא אֶפְרָתָה, עד העיר אפרת, וַתֵּלֶד רָחֵל, הגיע זמן לידתה, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. הלידה היתה קשה במיוחד.

• וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

• וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, תוך כדי לידה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, בן ייסורַי וצערי, וְאולם אָבִיו לא רצה לכנותו בשם זה. יעקב בחר לפרש את דברי אשתו פירוש חיובי. במקום לפרש את אוֹנִי כסבלי, הוא פירש מלה זו ככוחי, עצמתי. על כן קָרָא לוֹ בִנְיָמִין, הבן החזק.

• וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, בדרך המוליכה לאפרת, הִיא בֵּית לָחֶם. אילו רחל ילדה במקום יישוב, אולי אפשר היה לעזור לה. כיוון שנפטרה בדרך, יעקב קבר אותה שם ולא בתוך העיר.

• וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִיא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. מצבה זו התקיימה לאורך דורות. גם אם השתנו פניה, היא נותרה על עומדה ונזכרה גם בהקשרים אחרים.

• וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל, וַיֵּט אָהֳלֹה, אוהלו מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר, מדרום לבית לחם. כאן באה לסופה חטיבה גדולה בפרקי חייו של יעקב — סיפור בריחתו של יעקב לחרן ושובו משם. הפרק הבא, שבו יימנו אלופי עשו, יחצוץ בין שני סיפורי הגלות של יעקב — בין גלותו הראשונה, שבה הקים את משפחתו, ושממנה שב לכנען, לבין ההתרחשויות שיגלגלו את בניו ואותו לגלותו השנייה, למצרים. המתח בין שתי נשיו העיקריות של יעקב, רחל ולאה, עובר אל הדור הבא ומניע כאן וגם בהמשך את קורותיה של המשפחה כולה.

• וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִיא, בכנען, בדרכו למקום מגורי אביו, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן, וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו. ייתכן שראובן ראה בבלהה, שהיתה כנראה צעירה מאמו, פילגש אביו, ולא אשתו החוקית. וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. הדבר בוודאי הסב לו כאב ובושה, אך הוא בחר שלא להגיב מיד. רק בסוף ימיו הגיב בקללת ראובן. והכתוב מסכם ואומר — וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. יעקב לא הרחיק את הבן החוטא, והוא המשיך להיכלל במניין בניו. וכאן מובאת רשימת הבנים:

• בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר יַעֲקֹב — רְאוּבֵן, אף על פי שבסוף ימיו יעקב יסיר אותו ממעלת בכורתו, וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן.

• בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

• וּבְנֵי בִלְהָה, שִׁפְחַת רָחֵל: דָּן וְנַפְתָּלִי.

• וּבְנֵי זִלְפָּה, שִׁפְחַת לֵאָה: גָּד וְאָשֵׁר. אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם, להוציא בנימין, שנולד בארץ ישראל.

• וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, אל מַמְרֵא, קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. מעבר לסיפור על שיבתו של יעקב אל בית אביו, לא מסופר כאן דבר על פגישתם או על מאורעות אחרים שאירעו בשנים האחרונות לחיי יצחק.

• וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.

• וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. הנפטר כביכול שב ומתכנס אל משפחתו ואל נפשות הוריו. זהו ביטוי למוות שלֵו. זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, שכן הגיע לגיל מופלג. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. עשו הגיע מארץ שעיר והשתתף עם יעקב בקבורתו במערת המכפלה שבחברון.