בראשית-פרק-38

ביאורים

• וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, לפי חשבון הזמנים, הדבר אירע לפני מכירת יוסף וסמוך אליה, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו. גם לאחר שהאחים נשאו נשים והולידו ילדים, הם כנראה חיו קרוב זה לזה ועבדו יחדיו. לא ברור אם היה להם רכוש פרטי, או שהיו שותפים בעסקי המשפחה. נראה שעתה יצא יהודה ממקומם המשותף כדי לפתוח עסק עצמאי. וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, יהודה הגיע בדרכו עד עדולם, עיר בדרומה של ארץ יהודה, והתיידד עם אדם מקומי וּשְׁמוֹ – חִירָה.

• וַיַּרְא שָׁם, בעדולם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, סוחר וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ, נשא אותה לאשה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

• וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר.

• וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן, שם הקשור כנראה לאונים, גיבור.

• וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, ויהודה הָיָה במקום כְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ייתכן שהערה זו נועדה להסביר את העובדה שהיא זו שנתנה את השם הן לבן השני הן לבן השלישי. אולי הסדר התקין הוא לסירוגין, ואם כך יהודה הוא שאמור לתת שם לבן השלישי; ורק מכיוון שהיה אז במקום אחר, בכזיב, קראה היא את שם הבן.

• וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ, שהיה אמור להיות אז צעיר למדי, וּשְׁמָהּ תָּמָר, שעל מוצאה ועל משפחתה לא ידוע דבר. ייתכן שהיעדר ציון רקעה המשפחתי רומז לכך שאף היא לא היתה מתושבי המקום, ואכן חכמים ייחסוה לצאצאי שם.

• וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה׳, וַיְמִתֵהוּ ה׳. ער מת צעיר בשל חטאיו.

• וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ, שא את אשת אחיך שמת. וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ, הילד או הילדים שייוולדו מנישואין אלה, ייחשבו כצאצאיו של המת, משום שהמייבם, אביהם הביולוגי, אינו אלא ממלא מקומו של המת.

• וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע. הילדים שייוולדו לו לא ייקראו על שמו אלא על שם אחיו המת, ולכן – וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו – וְשִׁחֵת אַרְצָה. הוא מנע את ההיריון באמצעות משגל נסוג, כיוון שרצה – לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו מתוך צרות עין במת. הוא העדיף שלא להוליד כלל על פני הולדת ילדים שייחשבו כבני אחיו.

• וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה. שלא כאחיו, חטאו של אונן מפורש בכתוב. וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ בצעירותו.

• וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ: שְׁבִי בתור אַלְמָנָה בודדה ב בֵית אָבִיךְ, ואל תישארי בביתי, עַד אשר יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי השלישי, הצעיר מער ואונן, וכנראה עדיין לא הגיע לגיל נישואין. לפי חוק הייבום, כשיגדל שלה הוא יצטרך ליבמה. ואולם יהודה לא היה מעוניין בנישואי שֵׁלה בנו לתמר, ולכן השתדל לגרום לכך שלא יתממשו, כִּי אָמַר בלבו : פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. אולי אשה זו מסוכנת, והיא המביאה מוות על בעליה. יהודה חס על בנו הנותר, ולכן שילח את תמר מביתו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.

• וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, עברו שנים, וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה, ששמה אינו ידוע, ולאחר שהתאבל עליה כראוי – וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, הפסיק את אבלו, וַיַּעַל עַל, יצא לבקר אצל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ, שכנראה היו מרוחקים ממקום מושבו. אולי יהודה יצא לגז הצאן – אירוע חגיגי ומשמח – כדי להפיג את צערו על מות אשתו. הוּא, וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, באו תִּמְנָתָה, אל תִּמנָה. ייתכן שחברו הקרוב בא לנחמו באבלו, ועתה נלווה אליו לגז הצאן.

• וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. מכיוון שתמר היתה שייכת למשפחה, נודע לה שיהודה יצא ממקומו.

• וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ. אלמנוֹת נהגו ללבוש בגדים מיוחדים, שהעידו על מצבן המשפחתי. מנהג זה היה משמעותי במיוחד אצל אלמנה הממתינה לייבום, כתמר, שלא היתה פנויה להינשא למי שתרצה. וַתְּכַס בַּצָּעִיף, רדיד גדול, יריעת אריג שהיתה עוטפת את הגוף כולו, וַתִּתְעַלָּף, התכסתה לגמרי, כדרכן של זונות, שבמקום בגדים רגילים היו לובשות בגדים רפויים יותר. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח מקום שנקרא עֵינַיִם, וייתכן שהיה זה מקום מעיינות, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, מקום שצריך לעבור בו בדרך לתמנה, שכן ארבה ליהודה. היא נהגה כך, לא משום שהיה דופי באישיותה, אלא מתוך ייאוש – כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה, והבשיל לנישואין בהתאם למנהגי המקום, ובכל זאת – וְהִיא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. לפיכך הבינה שיהודה אינו רוצה שתינשא לבנו, ושהיא עלולה להישאר אלמנה כל ימיה.

• וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה בדרך, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. כנראה הזונות שם היו מכוסות למחצה.

• וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, סטה ממסלולו לכיוונה, וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, בחשבו שהיא אשה אנונימית, והכתוב מוסיף – כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִיא. לפי חוק התורה שלאחר מכן, יחסים בין חם לכלה נחשבים לגילוי עריות גמור לא רק בחיי הבן אלא גם אחרי מותו. ברור שכאן מתקיימת מערכת חוקים אחרת, שאף היא מונעת ממנה להיות אשתו. לכן אין ספק שיהודה לא היה נוהג כך, אילו ידע את זהותה. וַתֹּאמֶר: מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי? כזונה מקצועית עליה לקבל שכר.

• וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן כאתנן. וַתֹּאמֶר: אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. כדי להבטיח שתשלם, תן לי עירבון כלשהו, עד שתשלח את הגדי.

• וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ? איזה עירבון תרצי? וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ, המצוי בטבעתך או הצמוד לגופך באופן אחר, וּפְתִילֶךָ, חגורתך וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ, כנראה מטה מושלים, שכן יהודה נהג כמנהיג זוטר, כמשתמע מן ההמשך. וַיִּתֶּן לָּהּ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. העובדה שיהודה נתן לה את חותמו האישי, חפץ שלא נהגו לתת או להשאיל, כיוון שבאמצעותו היו מאשרים את אמינותו של מסמך או מכתב, והוסיף אף חפצים אישיים אחרים, מעידה שלא נהג בשיקול דעת באותה עת.

• וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. היא השיגה את מבוקשתה, שכן כך הבטיחה שיהודה ייבם אותה, וכך ישתנה מעמדה, והיא תהפוך מאלמנה חשוכת ילדים לאשה נשואה לאיש ממשפחה זו ולאם.

• וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים מתוך הגינותו, ומשום שהיה מעוניין בהשבת הערבונות שהפקיד בידיה, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, כיוון שחירה היה חברו הקרוב, יהודה לא חשש ולא התבייש למנותו לשליחות זו. אולם, כשבא לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה, הגיע לאותו מקום וְלֹא מְצָאָהּ.

• וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה, הזונה אשר הִיא היתה בָעֵינַיִם, באותו מקום, או: ליד המעין עַל הַדָּרֶךְ?וַיֹּאמְרוּ: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

• וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: אני לֹא מְצָאתִיהָ, וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ: “לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה״.

• וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: אם כך – ש תִּקַּח לָהּ את העירבון, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז, שמא יבוזו לי. הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. אם אין היא רוצה או יכולה לתבוע את האתנן – יישאר העירבון בידיה. אף על פי שהחפצים שהפקיד בידיה היו חשובים ליהודה, הוא לא היה מעוניין להמשיך לחפש אחריה.

• וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, כשלושה חודשים לאחר פגישתו עם תמר וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְהסימן לכך – גַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים. נראה שתמר היתה שלמה עם המעשה שעשתה, שכן קיימה את רוח חוק הייבום, ועל כן לא ניסתה להסתיר את הריונה. ואולם כיוון שהיא פיתתה את יהודה בערמה, ואיש מלבדה לא ידע מיהו אבי העובר שבבטנה, היתה נתונה בסכנה, משום שהיתה כבולה למשפחת בעליה ולאחיהם במעין קשר אירוסין. כיוון שלא שמרה על עצמה, דינה כדין אשה נשואה שזנתה, ועל כן, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, חמיה וראש המשפחה, שהיה אף בעל מעמד נכבד במיוחד : הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

• הִיא מוּצֵאת לקבל את עונשה, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ. כיוון שהיתה כבולה, עטפה, מן הסתם, את חפצי העירבון שקיבלה מיהודה, ושלחה אותם אליו על ידי שליח, לֵאמֹר, שיאמר לו : לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

• וַיַּכֵּר יְהוּדָה את חפציו, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי, בעצם היא צודקת, כִּי עַל כֵּן, מפני ש לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי. לכן היתה לה זכות מסוימת גם בי. על כן אי אפשר להאשימה בזנות. וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ, לא קרב אליה עוד, שכן כבר מילא את חובתו. יהודה הכיר בחוקיות של יזמתה ושל פרי בטנה, אך לא היה מעוניין להמשיך את הקשר אִתה.

• וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ התברר – וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.

• וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, בזמן הלידה, שכנראה לא היתה קלה, אחד התינוקות הללו – וַיִּתֶּן יָד, הושיט את ידו החוצה. נוכח מאורע חריג זה – וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי, חוט צמר שנצבע באמצעות תולעת שני באדום. לֵאמֹר, כסימן שמשמעו: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה, כדי לזהות את הבן הבכור.

• וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ. תוך כדי הלידה חזרה היד פנימה, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו ראשון, וכך התינוק שלא סומן כבכור היה הבכור. וַתֹּאמֶר לתינוק שיצא ראשון : מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ, התפרצת, הרי אחיך כבר עמד לצאת לפניך?! לכן – וַיִּקְרָא יהודה את שְׁמוֹ פָּרֶץ.

• וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח, בגלל הצבע האדום שהבהיק בחוט שעל ידו.