בראשית-פרק-43

ביאורים

• וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ.

• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם: שֻׁבוּ אל מצרים ו שִׁבְרוּ, וקְנו לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, שאף על פי שהיה בנו הרביעי של יעקב, כבר בזמן מכירת יוסף באו לביטוי מנהיגותו ומעמדו – כמעמדו של בכור, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ, התרה בנו מפורשות הָאִישׁ, אדוני הארץ לֵאמֹר: “לֹא תִרְאוּ פָנַי, ולא תוכלו לקנות כאן דבר, בִּלְתִּי, אלא אם כן אֲחִיכֶם יהיה אִתְּכֶם״.

• אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ – נֵרְדָה, נרד למצרים וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.

• וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ – לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ “לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם״.

• וַיֹּאמֶר שוב יִשְׂרָאֵל, יעקב : לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח? לשם מה סיפרתם לו שיש לכם אח נוסף, ולהביא בכך את הצרה הזאת?

• וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ. האיש לא פתח בפשטות בשאלה על אחינו. תחילה שוחח אתנו שיחה כללית ובה שאל עלינו ועל מולדתנו, וענינו לו לפי תומנו. אולם במהלך החקירה שאל לֵאמֹר: “הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי?״ יוסף היה מעוניין לדעת זאת מסיבותיו הוא, אך מבחינתם זו היתה שאלה טבעית, לאחר שסיפרו לו שהם בני אב אחד. וכן השאלה – “הֲאם יֵשׁ לָכֶם אָח?״ וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ענינו לו בהתאם לשאלותיו. הֲיָדוֹעַ נֵדַע, האם יכולנו להעלות על דעתנו כִּי יֹאמַר: “הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם״?! אילו שיערנו שידרוש דרישה זו, בוודאי היינו נזהרים.

• וַיֹּאמֶר יְהוּדָה שוב אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו ובאופן נמרץ יותר : שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת – גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ, שהרי מצוקתנו ממשית.

• אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, אהיה הערב להשבתו, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. חטאי לא יימחה לעולם, הן בימי חיי הן לאחר שאמות.

• כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ עד עכשיו, משום שאתה סירבת לשלחו, ואנחנו לא לחצנו, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. היינו כבר יכולים לרדת למצרים ולחזור פעמיים.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא, מכיוון שאין ברירה – זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת, מתנובתה המשובחת של הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. מתנה תוכל לרכך גם את לבם של אנשים רמי מעלה. יעקב הציע לשלוח לאדוני מצרים מן הגדל בכנען, ואינו מצוי במצרים. מְעַט צֳרִי, בושם, או: תרופה שהופקה אז כמעט רק בעמק הירדן, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת, בשמים וָלֹט, מין תמרוק, בָּטְנִים, פֵּרות עץ האֵלָה, המכונים היום פיסטוקים. פרות אלה נחשבים למשובחים ואינם גדלים במצרים. וּשְׁקֵדִים, שאף הם אינם צומחים במצרים.

• וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, סכום כסף כפול קְחוּ בְיֶדְכֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם. אל תשכחו אותו, כי ייתכן ששם יזכרו אותו וידרשוהו . אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. אולי פקידים שגו ובמקום להניח את הכסף במקומו הכניסוהו לשקיכם עם התבואה שקניתם.

• וְאֶת אֲחִיכֶם בנימין קָחוּ, וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

• וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, שמעון, וְאֶת בִּנְיָמִין, וַאֲנִי – כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. אם יארע בחיי אסון נוסף – הרי אני כבר מלומד באסונות. מועקה גדולה ירדה על האחים, כאשר יוסף האשים אותם בריגול בביקורם הראשון במצרים. אף בירידתם השנייה נקלעים האחים למצבים תמוהים, בלא שהם מצליחים להבין את המתרחש סביבם. האירוח המכובד שיזכו לו יגדיל את תהייתם. על מצוקתם נוספת כנראה טרדה אחרת, מודעת פחות: ייתכן שכשהם עומדים מול אדוני ארץ מצרים, הם חשים באופן עמום שהוא מוכר להם ממקום כלשהו, אך המחשבה שנפגשו בעבר עם המשנה לפרעה מנוגדת לכל היגיון.

• וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן, וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

• וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין, שאולי זכר את תווי פניו, ואם השתנה מאוד עם השנים – יוסף שיער שזהו אחיו הצעיר. וַיֹּאמֶר יוסף, שהיה שר נכבד בעל ארמון, ותחתיו פקידים ומשרתים, לַאֲשֶׁר, לממונה עַל בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים האלה אלי הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח, שחט בעלי חיים, וְהָכֵן ארוחה, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. הם יהיו אורחַי. כיוון שמשפחתו המצרית של יוסף היתה קטנה, כשהגיעה קבוצת אורחים גדולה, היה צורך להתחשב בנוכחותם בתכנון הארוחה.

• וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף. וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה, לביתו של יוֹסֵף.

• וַיִּירְאוּ, פחדו הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. בוודאי תהו: הרי הגענו למצרים לשם קניית תבואה – מדוע הובאנו לארמונו של השליט? וַיֹּאמְרוּ: עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים. בוודאי השליט מתכוון לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ, למצוא טענות כנגדנו וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, ובסופו של דבר – לָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

• וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.

• וַיֹּאמְרוּ עוד קודם כניסתם לבית : בִּי אֲדֹנִי, בבקשה, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר, לקנות אֹכֶל.

• וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ, כפי שהיה, וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. ראשית כול, אנו מבקשים להשיב את הכסף, שנמצא באמתחותינו כנראה בעטיה של טעות.

• וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. אין זו אשמתנו. איננו יודעים כיצד אירע הדבר, אך מובן מאליו שנשלם הכול.

• וַיֹּאמֶר האיש : שָׁלוֹם לָכֶם. אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן, אוצר חבוי בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם. כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי. הכסף שהייתם חייבים לשלם כבר הגיע אלי. ייתכן שיוסף שהיה מסודר, מאורגן ונאמן הורה להכניס את התשלום עבור תבואתם לאוצר המלוכה. ובאמתחת האחים הניח מתנה על חשבונו. וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. מן הסתם, לפי ההוראות שקיבל.

• וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף כאורחים, וַיִּתֶּן מַיִם לפניהם, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם לאחר ההליכה הארוכה והמעייפת, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. הוא דאג לכל צורכיהם.

• וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם. האחים ערכו את המנחה, שהיתה עד כה ארוזה על גבי החמורים, באופן נאה, כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. כיוון ששמעו מהאיש שיישארו לאכול בביתו, תהיה להם הזדמנות להעניק לו את המתנה.

• וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. כאן נתקיים החלום הראשון; אחד עשר האחים המבקשים בר, שהתכוונו להסב על שולחנו של יוסף – השתקפו בחלום כאלומות המסבות סביבו, ועתה השתחוו ליוסף המשביר.

• וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, ומעבר לכך – וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם ל אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי?

• וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לאות הערכה ותודה כלפי השליט החולק להם כבוד בשאלתו לשלומם ולשלום אביהם.

• וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי שתביאו הנה ? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ, יטה אליך חסד, ירחמך , בְּנִי. בהיותו צעיר, פונה אליו יוסף כאל בן.

• וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ, התחממו, כלומר התעוררו רַחֲמָיו, אהבתו אֶל אָחִיו, שאותו לא ראה שנים רבות, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, ולכן מיהר וַיָּבֹא הַחַדְרָה, לחדרו הפרטי וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

• וַיִּרְחַץ פָּנָיו, כדי להסתיר את בכיו, וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק, התחזק, החזיק מעמד. וַיֹּאמֶר לעבדיו : שִׂימוּ לָחֶם.

• וַיָּשִׂימוּ, הגישו לחם לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם, וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם. גם למכריו ולאנשי ביתו המצרים הוקצה שולחן משלהם. בשרשרת התמיהות שתמהו האחים על התנהגותו ודבריו של יוסף, הם תהו עתה על בחירתו של יוסף, הנראה מצרי, שלא לאכול עם המצרים, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת, עם הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם. הדת המצרית אסרה עליהם לסעוד עם העברים.

• וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו כל אחד במקום שהועיד לו יוסף, הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ, לפי סדר גיליהם. וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. כיוון שהפרשי הגילים בין בני יעקב לא היו גדולים, קשה היה לשער את סדר היוולדם עתה, כשהם אנשים מבוגרים.

• וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת, העניק מתנות מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם. וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת. לבנימין נתן מתנה גדולה פי חמש ממתנות אחיו. וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ. הסעודה הפכה למסיבת רֵעים.