דברי הימים א-פרק-19

ביאורים

  • וַיְְְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָָת נָחָשׁ מֶלֶךְְְ בְְּנֵי־עַמּוֹן, וַיִּמְְְלֹךְְְ בְְּנוֹ תַּחְְְתָּיו.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִיד: אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ, כִּי־עָשָׂה אָבִיו עִמִּי חֶסֶד. נראה שמלך בני עמון תמך בדויד כשברח מפני שאול, ואף החזיק את אחיו. וַיִּשְְְׁלַח דָּוִיד מַלְְְאָכִים, שליחים אל חנון המלך החדש לְְנַחֲמוֹ עַל־אָבִיו. וַיָּבֹאוּ עַבְְְדֵי דָוִיד בתור משלחת נימוסין אֶל־אֶרֶץ בְְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן לְְנַחֲמוֹ.

  • וַיֹּאמְְרוּ שָׂרֵי בְְנֵי־עַמּוֹן לְְחָנוּן: הַמְְכַבֵּד דָּוִיד אֶת־אָבִיךָ בְְּעֵינֶיךָ, כִּי־שָׁלַח לְְךָ מְְנַחֲמִים? האם אתה באמת חושב שדויד שולח לך אנשים לנחם אותך מתוך כבוד לאביך? הֲלֹא בַּעֲבוּר לַחְְְקֹר וְְלַהֲפֹךְְְ, לבחון מכל צד וּלְְְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ. אין הם אלא מרגלים המבקשים לחטט במקום ולאסוף מידע. משלחת התנחומים היא כיסוי דיפלומטי למטרתם האמיתית . חנון השתכנע, בלי לברר את הדברים לאשורם –

  • וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְְְדֵי דָוִיד וַיְְְגַלְְּחֵם. לפי המפורט במקום אחר, הוא גילח את זקנם רק מצד אחד של הפנים, שזה בוודאי ביזיון בולט. יתרה מזו – וַיִּכְְְרֹת אֶת־מַדְְְוֵיהֶם, מדיהם, בגדיהם הארוכים בַּחֵצִי עַד־הַמִּפְְְשָׂעָה. כך הם נותרו ערומים בצד אחד עד גובה המפשעה, וַיְְְשַׁלְְּחֵם באופן מגוחך ועלוב ביותר. מעשה בוטה זה שעשו עמון בשליחים נועד בלי ספק לבזות את דויד.

  • וַיֵּלְְכוּ וַיַּגִּידוּ לְְדָוִיד עַל־הָאֲנָשִׁים, באיזה מצב הם חזרו, וַיִּשְְְׁלַח אנשים לִקְְְרָאתָם, כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְְְלָמִים מְְאֹד. הם חשו בושה גדולה, משום שהיה עליהם ללכת כך מארץ בני עמון עד שהגיעו חזרה לארצם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְְְ: אינני עומד על כך שתחזרו אלי כעת. שְְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר־יְְצַמַּח זְְקַנְְְכֶם, וְְאז שַׁבְְְתֶּם.

  • וַיִּרְְְאוּ בְְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְְְבָּאֲשׁוּ, עשו עצמם מאוסים ושנואים עִם, על דָּוִיד. בפעולה כזו יש משום קריאת תיגר ואפילו מעין הכרזת מלחמה, והעמונים ידעו כי צפוי שדויד יגיב אליה. וַיִּשְְְׁלַח חָנוּן וּבְְְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר־כֶּסֶף לִשְְְׂכֹּר לָהֶם צבא עזר מִן־אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן־אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה, שגם היא מדינה ארמית, שיבואו עם רֶכֶב וּפָרָשִׁים.

  • וַיִּשְְְׂכְְּרוּ לָהֶם שְְׁנַיִם וּשְְְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב, כוח גדול מאוד, וְְאֶת־מֶלֶךְְְ מַעֲכָה וְְאֶת־עַמּוֹ, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ לִפְְְנֵי מֵידְְבָא שבארץ בני עמון, וּבְְְנֵי עַמּוֹן נֶאֶסְְְפוּ מֵעָרֵיהֶם וַיָּבֹאוּ לַמִּלְְְחָמָה. הם הכריזו על גיוס כללי וקבעו מקום למלחמה, כפי שהיה נהוג אז.

  • וַיִּשְְְׁמַע דָּוִיד, וַיִּשְְְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְְאֵת כָָּל־צָבָא הַגִּבּוֹרִים למלחמה.

  • וַיֵּצְְאוּ בְְּנֵי עַמּוֹן, וַיַּעַרְְְכוּ מִלְְְחָמָה פֶּתַח הָעִיר. נראה שהם רצו להימנע ממערכה גלויה בשטח מרוחק, והסתמכו על ביצורי העיר רבת – בני – עמון. וְְהַמְְּלָכִים אֲשֶׁר־בָּאוּ כצבאות עזר שכירים היו לְְבַדָּם בַּשָּׂדֶה, ותקפו את מחנה יואב מאחור.

  • וַיַּרְְְא יוֹאָב כִּי־הָיְְתָה פְְנֵי, חזית הַמִּלְְְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְְאָחוֹר. עליו להילחם בשתי חזיתות, עם העמונים שלפניו ועם הארמים שמאחוריו. וַיִּבְְְחַר מִכָָּל־בָּחוּר בְְּיִשְְְׂרָאֵל, וַיַּעֲרֹךְ אותם לִקְְְרַאת אֲרָם. הוא הניח ששכירי החרב הארמים מיומנים ואולי גם רבים יותר, ולכן בחר את הלוחמים הטובים ביותר, לקחם תחת פיקודו הישיר וניגש עמם למערכה נגד ארם.

  • וְְאילו אֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְְּיַד אַבְְְשַׁי אָחִיו, וַיַּעַרְְְכוּ, יצאו להילחם לִקְְְרַאת בְְּנֵי עַמּוֹן.

  • וַיֹּאמֶר: אִם־תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם בקרב – וְְהָיִיתָ לִּי לִתְְְשׁוּעָה. וְְאִם־בְְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְְְקוּ מִמְְּךָ וְְהוֹשַׁעְְְתִּיךָ. מעבר ללחימה בשתי חזיתות, נשמש צבא עזר זה לזה; אם יהיה מצבו של אחד מאתנו דחוק, יוכל השני לגבות אותו ככוח מילואים. והוא מסיים כראוי למפקד במערכה:

  • חֲזַק וְְנִתְְְחַזְְּקָה בְְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְְְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, אנחנו צריכים להתחזק ולהשתדל במלחמה כמיטב יכולתנו, וַה' את הַטּוֹב בְְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

  • וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לִפְְְנֵי אֲרָם לַמִּלְְְחָמָה, וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו. הוא היה מצביא גדול ועלה בידו להביס את הצבא הארמי הגדול, שכנראה היה מאורגן פחות.

  • וּבְְְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם, כוח העזר שעליו הם סמכו, וַיָּנוּסוּ גַם־הֵם מִפְְּנֵי אַבְְְשַׁי אָחִיו של יואב וַיָּבֹאוּ הָעִירָה. הם ברחו חזרה אל תוך העיר המבוצרת. וַיָּבֹא יוֹאָב יְְרוּשָׁלִָם. יואב חזר לירושלים כדי להודיע לדויד על תוצאות הקרב וגם כדי להתכונן לבאות.

  • וַיַּרְְְא אֲרָם כִּי נִגְְּפוּ לִפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל. הארמים הבינו שבסופו של דבר דויד יבוא חשבון עמם מכיוון שסייעו לאויביו. לכן הם התכוננו למערכה נוספת שבה יכו הם את דויד או לכל הפחות ימנעו ממנו לבוא עליהם למלחמה – וַיִּשְְְׁלְְחוּ מַלְְְאָכִים וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר. ממזרח לפרת הייתה ממלכה ארמית נוספת, אולי גדולה יותר, וגם אנשיה הוזעקו להילחם בישראל, וְְשׁוֹפַךְְְ, ובצורה המקבילה: שובך, שַׂר־צְְבָא הֲדַדְְְעֶזֶר לִפְְְנֵיהֶם. נראה שהדדעזר מלך גם על ממלכת ארם הזו.

  • וַיֻּגַּד לְְדָוִיד, וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר הַיַּרְְְדֵּן, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְְְ, ארגן את צבאו לצאת אֲלֵהֶם. כדי להתמודד עם הצבא הארמי כולו, הן של הממלכות הקטנות שבצדו המערבי של הפרת והן שמעבר לנהר, גייס דויד לוחמים נוספים. וַיַּעֲרֹךְְְ דָּוִיד לִקְְְרַאת אֲרָם מִלְְְחָמָה, וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ.

  • וַיָּנָָס שוב אֲרָם מִלִּפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל, וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְְְעַת אֲלָפִים אנשי רֶכֶב וְְאַרְְְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְְְלִי, וְְאֵת שׁוֹפַךְְְ שַׂר־הַצָּבָא הֵמִית. לפי הנראה, אותו שר צבא היה דמות דומיננטית מאוד, ולכן הריגתו מציינת מפלה שאנשי הדדעזר לא יכלו להתאושש ממנה בקלות.

  • וַיִּרְְְאוּ עַבְְְדֵי הֲדַדְְְעֶזֶר כִּי נִגְְּפוּ לִפְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל, וַיַּשְְְׁלִימוּ עִם־דָּוִיד וַיַּעַבְְְדֻהוּ. דויד בוודאי לא כבש את ארם שמעבר לנהר, אבל גם הארמים הקרובים לארץ ישראל לא היו לגמרי משועבדים לו אלא נתונים תחת שלטונו העליון. וְְלֹא־אָבָה, רצה אֲרָם לְְהוֹשִׁיעַ אֶת־בְְּנֵי־עַמּוֹן עוֹד. הארמים החליטו שדי להם בניסיון הזה, והם הגיעו להסכם אי – לוחמה או אפילו הסכם כניעה מול דויד.

פסוקים

  1. ויהי אחרי־כן וימת נחש מלך בני־עמון וימלך בנו תחתיו
  2. ויאמר דויד אעשה־חסד עם־חנון בן־נחש כי־עשה אביו עמי חסד וישלח דויד מלאכים לנחמו על־אביו ויבאו עבדי דויד אל־ארץ בני־עמון אל־חנון לנחמו
  3. ויאמרו שרי בני־עמון לחנון המכבד דויד את־אביך בעיניך כי־שלח לך מנחמים הלא בעבור לחקר ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך
  4. ויקח חנון את־עבדי דויד ויגלחם ויכרת את־מדויהם בחצי עד־המפשעה וישלחם
  5. וילכו ויגידו לדויד על־האנשים וישלח לקראתם כי־היו האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו בירחו עד אשר־יצמח זקנכם ושבתם
  6. ויראו בני עמון כי התבאשו עם־דויד וישלח חנון ובני עמון אלף ככר־כסף לשכר להם מן־ארם נהרים ומן־ארם מעכה ומצובה רכב ופרשים
  7. וישכרו להם שנים ושלשים אלף רכב ואת־מלך מעכה ואת־עמו ויבאו ויחנו לפני מידבא ובני עמון נאספו מעריהם ויבאו למלחמה
  8. וישמע דויד וישלח את־יואב ואת כל־צבא הגבורים
  9. ויצאו בני עמון ויערכו מלחמה פתח העיר והמלכים אשר־באו לבדם בשדה
  10. וירא יואב כי־היתה פני־המלחמה אליו פנים ואחור ויבחר מכל־בחור בישראל ויערך לקראת ארם
  11. ואת יתר העם נתן ביד אבשי אחיו ויערכו לקראת בני עמון
  12. ויאמר אם־תחזק ממני ארם והיית לי לתשועה ואם־בני עמון יחזקו ממך והושעתיך
  13. חזק ונתחזקה בעד־עמנו ובעד ערי אלהינו ויהוה הטוב בעיניו יעשה
  14. ויגש יואב והעם אשר־עמו לפני ארם למלחמה וינוסו מפניו
  15. ובני עמון ראו כי־נס ארם וינוסו גם־הם מפני אבשי אחיו ויבאו העירה ויבא יואב ירושלם
  16. וירא ארם כי נגפו לפני ישראל וישלחו מלאכים ויוציאו את־ארם אשר מעבר הנהר ושופך שר־צבא הדדעזר לפניהם
  17. ויגד לדויד ויאסף את־כל־ישראל ויעבר הירדן ויבא אלהם ויערך אלהם ויערך דויד לקראת ארם מלחמה וילחמו עמו
  18. וינס ארם מלפני ישראל ויהרג דויד מארם שבעת אלפים רכב וארבעים אלף איש רגלי ואת שופך שר־הצבא המית
  19. ויראו עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל וישלימו עם־דויד ויעבדהו ולא־אבה ארם להושיע את־בני־עמון עוד

פסוקים מנוקד

  1. וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָת נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
  2. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ כִּי־עָשָׂה אָבִיו עִמִּי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִיד מַלְאָכִים לְנַחֲמוֹ עַל־אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִיד אֶל־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן לְנַחֲמוֹ׃
  3. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי־עַמּוֹן לְחָנוּן הַמְכַבֵּד דָּוִיד אֶת־אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי־שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלֹא בַּעֲבוּר לַחְקֹר וְלַהֲפֹךְ וּלְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ׃
  4. וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְדֵי דָוִיד וַיְגַלְּחֵם וַיִּכְרֹת אֶת־מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד־הַמִּפְשָׂעָה וַיְשַׁלְּחֵם׃
  5. וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּידוּ לְדָוִיד עַל־הָאֲנָשִׁים וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר־יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם׃
  6. וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי הִתְבָּאֲשׁוּ עִם־דָּוִיד וַיִּשְׁלַח חָנוּן וּבְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר־כֶּסֶף לִשְׂכֹּר לָהֶם מִן־אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן־אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה רֶכֶב וּפָרָשִׁים׃
  7. וַיִּשְׂכְּרוּ לָהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְאֶת־מֶלֶךְ מַעֲכָה וְאֶת־עַמּוֹ וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מֵידְבָא וּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֶסְפוּ מֵעָרֵיהֶם וַיָּבֹאוּ לַמִּלְחָמָה׃
  8. וַיִּשְׁמַע דָּוִיד וַיִּשְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְאֵת כָּל־צָבָא הַגִּבּוֹרִים׃
  9. וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הָעִיר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר־בָּאוּ לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה׃
  10. וַיַּרְא יוֹאָב כִּי־הָיְתָה פְנֵי־הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכָּל־בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם׃
  11. וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעַרְכוּ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן׃
  12. וַיֹּאמֶר אִם־תֶּחֱזַק מִמֶּנִּי אֲרָם וְהָיִיתָ לִּי לִתְשׁוּעָה וְאִם־בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהוֹשַׁעְתִּיךָ׃
  13. חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃
  14. וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לִפְנֵי אֲרָם לַמִּלְחָמָה וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו׃
  15. וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם וַיָּנוּסוּ גַם־הֵם מִפְּנֵי אַבְשַׁי אָחִיו וַיָּבֹאוּ הָעִירָה וַיָּבֹא יוֹאָב יְרוּשָׁלִָם׃
  16. וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְשׁוֹפַךְ שַׂר־צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם׃
  17. וַיֻּגַּד לְדָוִיד וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְ אֲלֵהֶם וַיַּעֲרֹךְ דָּוִיד לִקְרַאת אֲרָם מִלְחָמָה וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ׃
  18. וַיָּנָס אֲרָם מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְעַת אֲלָפִים רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וְאֵת שׁוֹפַךְ שַׂר־הַצָּבָא הֵמִית׃
  19. וַיִּרְאוּ עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִימוּ עִם־דָּוִיד וַיַּעַבְדֻהוּ וְלֹא־אָבָה אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ אֶת־בְּנֵי־עַמּוֹן עוֹד׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • ירחו

    יריחו היא עיר בנחלת שבט בנימין בעמק הירדן, מצפון לים המלח. יש המייחסים לה את הכינוי עיר התמרים (דברים ל"ד 3; שופטים ג' 13). ליד העיר מקורות מים רבים שהיפרו והירוו אותה.העיר הייתה מיושבת כבר בתקופות קדומות, מהאלף ה- 6 לפני הספירה. יריחו שוכנת ליד מעברות הירדן, ומשם עלתה הדרך הראשית לירושלים. דרך יריחו חדרו לראשונה בני ישראל לארץ כנען. כיבושה של העיר עשה רושם עמוק במסורת העם (יהושע ב', ו'), ותואר כמעשה נס. אין התאמה בין תיאור העיר המבוצרת בספר יהושע לבין החפירות הארכאולוגיות באתר המעידות שהעיר יריחו הקדומה חרבה מאות שנים לפני תקופת ההתנחלות וימי יהושע, ולכן נראה סיפור הנס כסיפור איטיולוגי המסביר את חורבותיה של עיר ענקית דרכה עברו בני ישראל.

  • מידבא
  • ארם צובא

    ממלכה בסוריה הדרומית, מכונה גם צובה.
    מזוהה בין העיר חמה של היום לבין דמשק (זיהוי מסופק)

  • נהר הירדן

    נהר הזורם בארץ ישראל מצפון לדרום, המחלק את הארץ בין ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ונחשב כגבולה של הארץ (במדבר לד, יב). ראשיתו בחרמון ואחריתו בים המלח.
    העמק בו הוא זורם מכונה במקרא כיכר הירדן ובערבית 'הזור'
    חלקו הדרומי של עמק הירדן מכונה ערבות מואב וערבות יריחו.

  • עמון

    עמון או בני עמון הוא עם וממלכה ששכנה במזרח הגלעד באזור העיר רבת עמון.

  • מעכה

    מדינה ארמית בגולן הצפוני-מערבי ובעמק הירדן הצפוני.