דברי הימים א-פרק-20

ביאורים

• וַיְְְהִי לְְעֵת תְְּשׁוּבַת, הקפת הַשָּׁנָה, כעבור שנה, לְְעֵת צֵאת הַמְְּלָכִים לקרב, בקיץ או באביב. זהו הזמן הנוח לתנועת הצבא ולמלחמה בכלל, והזמן הנוח למתקיף בפרט. כאשר אנשים בורחים ממקומות היישוב אל תוך הערים הבצורות, יכול הצבא התוקף למצוא תבואה בשדות ופֵרות בכרמים וכיוצא באלה. בעונת הקיץ גם נגרם נזק כפול לנצורים, כי מלבד המלחמה עצמה, השחתת השדות יוצרת רעב באותה שנה ובזו שלאחריה. וַיִּנְְְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא, וַיַּשְְְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְְּנֵי־עַמּוֹן, שהייתה מדינה קטנה, ועכשיו הארמים כבר לא עזרו לה. צבא ישראל היה גדול וללא ספק מיומן מצבאם של בני עמון. וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת־רַבָּה, בירת עמון. וְְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. למלחמה כזו דויד לא היה צריך לצאת בעצמו. וַיַּךְְְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְְְסֶהָ. במקום אחר מתואר שיואב נתן לדויד את הכבוד להיכנס לעיר ככובש הרשמי.

• וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת־עֲטֶרֶת, כתר מַלְְְכָּם, ייתכן שהכוונה לאליל הראשי של עמון שנקרא 'מֹלך' או 'מלכֹּם', מֵעַל רֹאשׁוֹ, וַיִּמְְְצָאָהּ מִשְְְׁקַל כִּכַּר־זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְְקָרָה, וַתְְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִיד. וּשְְְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא ממנה הַרְְְבֵּה מְְאֹד.

• וְְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ, שהתנגד לו, הוֹצִיא דויד וַיָּשַׂר, חתך אותם בַּמְְּגֵרָה, במסור וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְְְזֶל וּבַמְְּגֵרוֹת. דויד העניש חלק מהאנשים קשות. אפשר שרבים מהם נהרגו מתוך עינויים. וְְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לא רק לאנשי רבת – בני – עמון אלא לְְכֹל עָרֵי בְְנֵי־עַמּוֹן. הוא עבר בעמון והרג רבים מתושביה. וַיָּשָָׁב דָּוִיד וְְכָָל־הָעָם יְְרוּשָׁלִָם.

• וַיְְְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַתַּעֲמֹד מִלְְְחָמָה בְְּגֶזֶר, ששכנה בגבול המערבי של ישראל עִם־פְְּלִשְְְׁתִּים. נראה שארץ פלשתים עצמה מעולם לא נכבשה על ידי דויד, ומפעם לפעם היו הפלשתים תוקפים את ישראל. לטוב או לרע, סרני הפלשתים היו מעין מלכים קטנים אוטונומיים למחצה בעריהם, ולפעמים יכול היה מי מהם להחליט לצאת למתקפה לשם עניין או לשם שעשוע. אָז הִכָּה סִבְְּכַי הַחֻשָׁתִי, אחד מגיבורי דויד אֶת־סִפַּי שהיה מִילִידֵי הָרְְפָאִים, וַיִּכָּנֵעוּ. היה זה אדם ענק שסייע במלחמה או שרק הוצג בין הלוחמים כדי להפחיד את האויב, ולכן הריגתו הייתה מעשה נועז. הרפאים היו אנשים גדולי ממדים שאולי השתייכו לגזע קדום כלשהו שהלך והידלדל, אך בודדים מהם נשארו עד לדורות מאוחרים, וייתכן שהפלשתים השתמשו בהם בקרב.

• וַתְְּהִי־עוֹד מִלְְְחָמָה אֶת, עם פְְּלִשְְְׁתִּים, וַיַּךְְְ אֶלְְְחָנָן בֶּן־יָעִיר אֶת־לַחְְְמִי אֲחִי גָָּלְְְיָת הַגִּתִּי שנהרג על ידי דויד. אלחנן הרג את לחמי אחיו של גלית למרות ממדיו העצומים – וְְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְְְנוֹר אֹרְְגִים, קורה ארוכה וכבדה שחוטי השתי מתוחים עליה. כדי לשאת חנית כזו היה עליו להיות איש גדול קומה וחזק מאוד.

• וַתְְּהִי־עוֹד מִלְְְחָמָה בְְּגַת, וַיְְְהִי שם אִישׁ מִדָּה, גדול ממדים. אנשים רגילים אינם נמדדים בדרך כלל, אבל ענקים, כיוון שגובהם יוצא מן הכלל, אנשים נוטים לערוך את חשבון גודלם. וְְאֶצְְְבְְּעֹתָיו בידיו וברגליו שֵׁשׁ־וָשֵׁשׁ, ובסך הכול עֶשְְְׂרִים וְְאַרְְְבַּע. סטייה גנטית כזו מצויה עד היום במשפחות שונות. אין שום סיבה להניח ששש אצבעותיו העניקו לו יתרון כלשהו על פני שאר אנשים, אבל עובדה זו הוסיפה לדמותו המפחידה. וְְגַם־הוּא נוֹלַד לְְהָרָפָא, לאחד משרידי עם הרפאים הקדום. נראה שכמה בנים שנולדו לאותו רפא, שאינו נזכר בשמו, יצאו עם הפלשתים למלחמה. מפעם לפעם נחשפים בארצות שונות צאצאים לגזעים קדומים שהיו גדולים יותר מהמקובל היום, אם כי לא עד כדי כך גדולים. נראה ששרידים כאלה נותרו בארץ וסייעו לפלשתים .

• וַיְְְחָרֵף, ביזה אֶת־יִשְְְׂרָאֵל הן בגבורתו והן בדיבוריו כנגד ישראל, וַיַּכֵּהוּ יְְהוֹנָתָן בֶּן־שִׁמְְְעָא אֲחִי דָוִיד.

• אֵל, אלה נוּלְְּדוּ לְְהָרָפָא בְְּגַת. הם היו כמה אחים גדולים מאוד, וַיִּפְְּלוּ בְְיַד־דָּוִיד וּבְְְיַד־עֲבָדָיו. דויד הרג את גלית, שהיה הרפא הראשון שנפל ביד ישראל, ורפאים אחרים נהרגו על ידי עבדי דויד. הקרבות האחרונים של דויד ואנשיו התנהלו סביב גבולות הממלכה, מפני ששוב ושוב הוא התמודד עם אויבים בשולי ממלכתו. את ארץ פלשתים לא כבשו ישראל מעולם בשלמות. הפלשתים החזיקו ברצועת החוף עד תקופת שלטון יוון. אף על פי כן בפטירתו היה דויד המלך החשוב ביותר בכל עבר הנהר –