מלכים א-פרק-1

ביאורים

  • וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. עברו עליו ימים רבים. אמנם דוד היה רק כבן שבעים, אך ייסוריו הממושכים ונפתולי גורלו פגעו בבריאותו והזקינו אותו. וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים, בשמיכות ובמצעים, וְלֹא יִחַם לוֹ. זה היה אחד הביטויים לזקנתו. כיסויים אינם יוצרים חום אלא משמרים את חום הגוף, וגופו לא היה די בריא להפיק את החום הדרוש.

  • וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לשרתו, וּבאופן רשמי, ואולי גם מעשי, תְהִי לוֹ סֹכֶנֶת המטפלת בצורכי הבית, אבל בפועל – וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ ותחמם את מיטתך, וְיהיה חַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

  • וַיְבַקְשׁוּ לצורך זה נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, שבאה מהעיר שונֵם. וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ למלא את תפקיד הסוכנת ששוכבת בחיקו. אף שיופיה של אבישג לא היה משמעותי לתפקידה, חיפשו אשה יפה למלך, כשם שכל מה שמקיף אותו הדור ויפה.

  • וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. לא קיים יחסי אישות אִתה, אולי מפני שהיה זקן וחלוש מדי.

  • ובינתיים, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, אשתו של דוד, מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלֹךְ, משום שאני הוא יורש העצר. וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו כדי להכריז על בואו. הערות הסבר לגינוני השררה והגדלות שלו:

  • וְלֹא עֲצָבוֹ, העציב, ייסר והוכיח אותו אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, כשהיה נוהג שלא כראוי. וְגַם, ונוסף לכך הוּא – אדניה, טוֹב תֹּאַר מְאֹד. אף מראהו החיצוני סייע לביטחונו העצמי ולמחשבותיו שנועד לגדולה. וְסיבה שלישית להתנשאותו – אֹתוֹ יָלְדָה אמו אַחֲרֵי שנולד אַבְשָׁלוֹם. אבשלום ואדניה לא היו בני אותה אם. אדניה נולד לאחר שאמו של אבשלום ילדה אותו. משום כך, אחרי ששני האחים הראשונים במשפחה – אמנון ואבשלום – נהרגו, הוא נותר הבן המבוגר ביותר. את רצונו למלוך ניסה לממש באמצעות פנייתו לתמיכתם של אנשים בכירים:

  • וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵןוַיַּעְזְרוּ, סייעו לו והלכו אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה.

  • וְאולם צָדוֹק הַכֹּהֵן, שהיה אף הוא כהן גדול וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, שאמנם היה כפוף ליואב, אך בתור מפקדה של היחידה הצבאית הנפרדת של הכרתי והפלתי – היה עצמאי, וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, מאנשי דוד, וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד, כל אלה לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ, אדניה. אין זו התנגדות פעילה לאדניהו, אך כל אלה לא תמכו בו כל עוד דוד לא הביע דעתו בעניין.

  • וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ באחד הימים צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, בקר גדול עִם, ליד אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, הנגררת, או: אבן שבצדה זורמים מים, אֲשֶׁר נמצאת אֵצֶל עֵין, מעיין רֹגֵל שליד ירושלים. וַיִּקְרָא, הזמין אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, העובדים אצל המלך, להשתתף בחגיגה.

  • אֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בן יהוידע וְאֶת הַגִּבּוֹרִים שלדוד וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו הוא לֹא קָרָא, שכן ידע שהם אינם תומכים בו, וחשב שלשלמה אחיו יש תביעה כלשהי למלוכה.

  • וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי בפועל מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית, וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע על כך.

  • וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וכך מַלְּטִי, תצילי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה. כיוון שהמלוכה הובטחה באופן עמום לשלמה, ברור שאדניהו ינסה להיפטר ממנו, להרגו, ואולי גם להרוג את אמו. זוהי עצתי:

  • לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו: הֲלֹא אַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִיוּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ?

  • הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת, בזמן שתדברי שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי, אשלים אֶת דְּבָרָיִךְ. כך תובא לפני דוד היזמה למנוע את המלכת אדניהו ולהמליך את שלמה בבת – אחת משני כיוונים.

  • וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד. הוא נראה חלש, אולי שכב במיטתו, וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת, הייתה משרתת אֶת הַמֶּלֶךְ. שכן הייתה המטפלת האישית של דוד בכל צרכיו, ובפועל הייתה האדם הקרוב אליו ביותר.

  • וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה קרה לָּךְ?

  • וַתֹּאמֶר לוֹ: אֲדֹנִי, הרי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, לשפחתך, לי כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי.

  • וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ, וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ.

  • וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב. הוא ערך חגיגה גדולה לרגל המלכתו, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וְאילו לִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא. לפיכך אין ספק שהחגיגה לא נערכה בתום לב אלא כטקס המלכה.

  • וְאַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. עליך להחליט בדבר. אם לא תתערב, יזכה אדניה במלוכה.

  • וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו, כאשר תמות, וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים, חסרים, נפגמים. אנחנו ניפגע, אם לא תביע את דעתך עכשיו.

  • וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ, וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא לארמון, כמתוכנן.

  • וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא. וַיָּבֹא נתן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ הנביא לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו, פניו אָרְצָה, באשר הוא ראש השלטון המדיני, וכבודו ומוראו מוטלים על הכול.

  • וַיֹּאמֶר נָתָן: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, האם אַתָּה אָמַרְתָּ: אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי?

  • כִּי, שהרי יָרַד אדניהו הַיּוֹם למעיין וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ! והוא מעיר:

  • וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא למסיבה זו.

  • אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא, תמה אני שלא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. נראה שכשהנביא נכנס, בת – שבע יצאה החוצה.

  • וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע. וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

  • וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה, הציל אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.

  • כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בעבר בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּיכִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. היום אדאג לכך שהוא ימלוך אחרי.

  • וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לאות תודה, וַתֹּאמֶר: יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם. לקריאה שגורה ומקובלת זו לכבוד המלך, נלווית בהקשר זה עוד משמעות: הלוואי שתחיה לעולם ולא תזדקק ליורש, אבל תודה על הבטחתך.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד: קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. וַיָּבֹאוּ שלושתם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם: קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם – את עבדי, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי, סימן לכך שאני מאשר את המעשה, וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל מעיין ה גִּחוֹן.

  • וּמָשַׁח, ימשחו אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. הכהן ימשח ויברך אותו, והנביא יאשר שהמינוי הוא לרצון ה'. וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!

  • וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו לביתי וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי, וְאֹתוֹ צִוִּיתִי, מיניתי לִהְיוֹת נָגִיד, מלך עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה אחרי.

  • וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: אָמֵן! כֵּן יֹאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כך יתקיים .

  • כַּאֲשֶׁר הָיָה ה' עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ יותר מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. ברכה כזו אפשר להשמיע באוזני מלך, רק כשמדובר בבנו, שכן טבעי הוא שאב ישאב נחת מכך שבנו יגדל ממנו.

  • וַיֵּרֶד, ירדו צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, גדודי משמר המלך שתחת פיקודו של בניהו. הנוכחות הצבאית נועדה לסוכך על התהלוכה, אך היה לה גם תפקיד טקסי. נראה שעד כה שהה שלמה בבית המלך, ושמו לא נודע לכול. לכן ליווי של גדודי צבא מאורגנים יוכל להרשים את האנשים ולמשוך קהל גדול יותר לאירוע. וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל, אל מעיין גִּחוֹן הסמוך לירושלים.

  • וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן שנשאר משמן המשחה המיועד לכך, מִן הָאֹהֶל, שנטה דוד בעירו, ובו היה ארון ה', וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה בשמן הזה. וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!

  • וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו מהנחל, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם, מקול הרעש הגדול. שלא כמו בטקס החתרני של אדניה, שאליו הוזמנו רק אישים נבחרים, המלכת שלמה נעשתה בהשתתפות כל העם.

  • וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ את ההמולה, ובאותה שעה הֵם כִּלּוּ, סיימו לֶאֱכֹל. וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר מרחוק וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה, העיר הוֹמָה? מה קורה שם?

  • עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ: בֹּא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה, ובוודאי טוֹב תְּבַשֵּׂר. כך אמר בזמנו דוד על אחימעץ בן צדוק.

  • וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ: אֲבָל הפעם אינני יכול לבשר לכם בשורות טובות, שהרי אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה.

  • וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ. המלך אינו מרכיב על פרדתו אלא את מי שהוא מוסר לו את כל סמכויות המלוכה. ולא זו בלבד, דוד שלח אתו גם את הכהן, את הנביא ואת הצבא.

  • וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן, וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה. הייתה מהומה בעיר בגלל צהלות האנשים. הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.

  • וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה בנוכחות העם,

  • וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה יותר מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ. וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב לאות תודה על ברכותיהם.

  • וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי, וְעֵינַי רֹאוֹת, בעודי בחיים .

  • וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ, וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ. כולם התפזרו מיד, שכן נוכחו לדעת שאין דעתו של המלך נוחה ממעשיהם.

  • וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה, שעלול לנהוג בו כמו במורד. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, כאות לבקשת חסות.

  • וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר, כדי לבקש : יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם, שלא יָמִית אֶת עַבְדּוֹ – אותי בֶּחָרֶב.

  • וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אִם יִהְיֶה אדניהו לְבֶן חַיִל, ינהג כראוי – לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה. לא יאונה לו כל רע; אך אִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ, אם לא יקבל את המלכות או יגלה סימני התמרדות כלשהם – וָמֵת.

  • וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא אדניהו וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה: לֵךְ, אתה רשאי ללכת לְבֵיתֶךָ. לא אגע בך לרעה, אם לא תיזום מרד.

פסוקים

  1. והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו
  2. ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי־לו סכנת ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך
  3. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את־אבישג השונמית ויבאו אתה למלך
  4. והנערה יפה עד־מאד ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה
  5. ואדניה בן־חגית מתנשא לאמר אני אמלך ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו
  6. ולא־עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם־הוא טוב־תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום
  7. ויהיו דבריו עם יואב בן־צרויה ועם אביתר הכהן ויעזרו אחרי אדניה
  8. וצדוק הכהן ובניהו בן־יהוידע ונתן הנביא ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו עם־אדניהו
  9. ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת אשר־אצל עין רגל ויקרא את־כל־אחיו בני המלך ולכל־אנשי יהודה עבדי המלך
  10. ואת־נתן הנביא ובניהו ואת־הגבורים ואת־שלמה אחיו לא קרא
  11. ויאמר נתן אל־בת־שבע אם־שלמה לאמר הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן־חגית ואדנינו דוד לא ידע
  12. ועתה לכי איעצך נא עצה ומלטי את־נפשך ואת־נפש בנך שלמה
  13. לכי ובאי אל־המלך דוד ואמרת אליו הלא־אתה אדני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי־שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על־כסאי ומדוע מלך אדניהו
  14. הנה עודך מדברת שם עם־המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את־דבריך
  15. ותבא בת־שבע אל־המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את־המלך
  16. ותקד בת־שבע ותשתחו למלך ויאמר המלך מה־לך
  17. ותאמר לו אדני אתה נשבעת ביהוה אלהיך לאמתך כי־שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על־כסאי
  18. ועתה הנה אדניה מלך ועתה אדני המלך לא ידעת
  19. ויזבח שור ומריא־וצאן לרב ויקרא לכל־בני המלך ולאביתר הכהן וליאב שר הצבא ולשלמה עבדך לא קרא
  20. ואתה אדני המלך עיני כל־ישראל עליך להגיד להם מי ישב על־כסא אדני־המלך אחריו
  21. והיה כשכב אדני־המלך עם־אבתיו והייתי אני ובני שלמה חטאים
  22. והנה עודנה מדברת עם־המלך ונתן הנביא בא
  23. ויגידו למלך לאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך על־אפיו ארצה
  24. ויאמר נתן אדני המלך אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי והוא ישב על־כסאי
  25. כי ירד היום ויזבח שור ומריא־וצאן לרב ויקרא לכל־בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן והנם אכלים ושתים לפניו ויאמרו יחי המלך אדניהו
  26. ולי אני־עבדך ולצדק הכהן ולבניהו בן־יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא
  27. אם מאת אדני המלך נהיה הדבר הזה ולא הודעת את־עבדיך [עבדך] מי ישב על־כסא אדני־המלך אחריו
  28. ויען המלך דוד ויאמר קראו־לי לבת־שבע ותבא לפני המלך ותעמד לפני המלך
  29. וישבע המלך ויאמר חי־יהוה אשר־פדה את־נפשי מכל־צרה
  30. כי כאשר נשבעתי לך ביהוה אלהי ישראל לאמר כי־שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על־כסאי תחתי כי כן אעשה היום הזה
  31. ותקד בת־שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד לעלם
  32. ויאמר המלך דוד קראו־לי לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן־יהוידע ויבאו לפני המלך
  33. ויאמר המלך להם קחו עמכם את־עבדי אדניכם והרכבתם את־שלמה בני על־הפרדה אשר־לי והורדתם אתו אל־גחון
  34. ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על־ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה
  35. ועליתם אחריו ובא וישב על־כסאי והוא ימלך תחתי ואתו צויתי להיות נגיד על־ישראל ועל־יהודה
  36. ויען בניהו בן־יהוידע את־המלך ויאמר אמן כן יאמר יהוה אלהי אדני המלך
  37. כאשר היה יהוה עם־אדני המלך כן יהי [יהיה] עם־שלמה ויגדל את־כסאו מכסא אדני המלך דוד
  38. וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן־יהוידע והכרתי והפלתי וירכבו את־שלמה על־פרדת המלך דוד וילכו אתו על־גחון
  39. ויקח צדוק הכהן את־קרן השמן מן־האהל וימשח את־שלמה ויתקעו בשופר ויאמרו כל־העם יחי המלך שלמה
  40. ויעלו כל־העם אחריו והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם
  41. וישמע אדניהו וכל־הקראים אשר אתו והם כלו לאכל וישמע יואב את־קול השופר ויאמר מדוע קול־הקריה הומה
  42. עודנו מדבר והנה יונתן בן־אביתר הכהן בא ויאמר אדניהו בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר
  43. ויען יונתן ויאמר לאדניהו אבל אדנינו המלך־דוד המליך את־שלמה
  44. וישלח אתו־המלך את־צדוק הכהן ואת־נתן הנביא ובניהו בן־יהוידע והכרתי והפלתי וירכבו אתו על פרדת המלך
  45. וימשחו אתו צדוק הכהן ונתן הנביא למלך בגחון ויעלו משם שמחים ותהם הקריה הוא הקול אשר שמעתם
  46. וגם ישב שלמה על כסא המלוכה
  47. וגם־באו עבדי המלך לברך את־אדנינו המלך דוד לאמר ייטב אלהיך [אלהים] את־שם שלמה משמך ויגדל את־כסאו מכסאך וישתחו המלך על־המשכב
  48. וגם־ככה אמר המלך ברוך יהוה אלהי ישראל אשר נתן היום ישב על־כסאי ועיני ראות
  49. ויחרדו ויקמו כל־הקראים אשר לאדניהו וילכו איש לדרכו
  50. ואדניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח
  51. ויגד לשלמה לאמר הנה אדניהו ירא את־המלך שלמה והנה אחז בקרנות המזבח לאמר ישבע־לי כיום המלך שלמה אם־ימית את־עבדו בחרב
  52. ויאמר שלמה אם יהיה לבן־חיל לא־יפל משערתו ארצה ואם־רעה תמצא־בו ומת
  53. וישלח המלך שלמה וירדהו מעל המזבח ויבא וישתחו למלך שלמה ויאמר־לו שלמה לך לביתך

פסוקים מנוקד

  1. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ׃
  2. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי־לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
  3. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ׃
  4. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד־מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ׃
  5. וַאֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו׃
  6. וְלֹא־עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם־הוּא טוֹב־תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם׃
  7. וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה׃
  8. וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם־אֲדֹנִיָּהוּ׃
  9. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר־אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ׃
  10. וְאֶת־נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִים וְאֶת־שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא׃
  11. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־בַּת־שֶׁבַע אֵם־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן־חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע׃
  12. וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת־נַפְשֵׁךְ וְאֶת־נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה׃
  13. לְכִי וּבֹאִי אֶל־הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא־אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָהוּ׃
  14. הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם־הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ׃
  15. וַתָּבֹא בַת־שֶׁבֶע אֶל־הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
  16. וַתִּקֹּד בַּת־שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ׃
  17. וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי׃
  18. וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ׃
  19. וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא־וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
  20. וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
  21. וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים׃
  22. וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם־הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא׃
  23. וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל־אַפָּיו אָרְצָה׃
  24. וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי׃
  25. כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא־וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ׃
  26. וְלִי אֲנִי־עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
  27. אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת־עבדיך [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
  28. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ־לִי לְבַת־שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
  29. וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי־יְהוָה אֲשֶׁר־פָּדָה אֶת־נַפְשִׁי מִכָּל־צָרָה׃
  30. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה׃
  31. וַתִּקֹּד בַּת־שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם׃
  32. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ־לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
  33. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת־שְׁלֹמֹה בְנִי עַל־הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר־לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל־גִּחוֹן׃
  34. וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
  35. וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל־כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה׃
  36. וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
  37. כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהוָה עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יהי [יִהְיֶה] עִם־שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת־כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃
  38. וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת־שְׁלֹמֹה עַל־פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל־גִּחוֹן׃
  39. וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן־הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת־שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
  40. וַיַּעֲלוּ כָל־הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם׃
  41. וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל־הַקִּרְיָה הוֹמָה׃
  42. עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר׃
  43. וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ־דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת־שְׁלֹמֹה׃
  44. וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ־הַמֶּלֶךְ אֶת־צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת־נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ׃
  45. וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם׃
  46. וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה׃
  47. וְגַם־בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלהיך [אֱלֹהִים] אֶת־שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת־כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּב׃
  48. וְגַם־כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל־כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת׃
  49. וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל־הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ׃
  50. וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃
  51. וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע־לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם־יָמִית אֶת־עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב׃
  52. וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן־חַיִל לֹא־יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם־רָעָה תִמָּצֵא־בוֹ וָמֵת׃
  53. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר־לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ׃

מקומות

  • גיחון
  • עין רוגל